מעשה בנעליים

התחיל המעשה ימים אחדים לאחר פסח.

התבוננה בי אמא ולא מצאו פניי חן בעיניה: החיוור מרובה על האדום, וכולי ארוך ושדוף שלא כדרכי. נמלכה בדעתה והלכה איתי אל הרופא, כלומר לא הלכה כי שנינו נסענו אצל הרופא אשר במושבה הגרמנית הקרובה. יהודי מומר היה מפני מעשה שהיה.

הייתה נסיעה נעימה מאוד דרך הערבה הרחבה והירוקה, והשמים בהירים, וציפורים גדולות עגות עוגות בגובהן ומצייצים עומדים על אחוריהם אצל מאורותיהם ומצייצים זה לזה.

והיות שאמא נסעה, נסעה גם עוד דודה אחת עם שני "תכשיטיה" לשם מיעוט ההוצאות.

התבונן בי הרופא, בדק את ליבי ואת ריאותיי, מישש בבני מעיי ואמר שהכול בסדר – חבלי גידול. אין כל צורך בשום תרופות, די אם אקבל בכל יום מנה נוספת של כוס חלב טרי "מתחת הפרה", ואישן שתי שעות אחרי ארוחת הצהריים. ואם לא אישן – אשכב כל אותו הזמן.

רופא פשטן היה.

אמרה אמי: "חלב טרי הוא מקבל כל בוקר, ואני סברתי להשקות אותו קפיר".

אמר הרופא: "גם אַת אוחזת באופנה האחרונה של ריפוי – דיו בחלב פשוט, הכול יעבור בשלום".

שמחה אמי על הדברים.

*

ובערב, כששבנו, סיפרה הכול בפרוטרוט לאבא.

אמר אבא: "ייסע אל סבא וסבתא אל בּילוזורקה. שתי פרותיה של סבתא יספקו חלב גם לו, ותשמח סבתא על נכדהּ שלה. ישהה שם עד שבועות. באין לו חברים שם – כל הילדים שבביתנו – יישן גם שלוש שעות".

סבתא נודעת הייתה בחיבתה אליי, אני הייתי ה"נכד שלה". גם אני אהבתי את הזקנה אהבה רבה.

כעבור שני ימים ואנו בדרך, אצל סבתא.

לא היה קץ לשמחה: נכדהּ שלה יהיה אצלה שישה שבועות. היא כבר מתגעגעת אליו. גדול השעמום בבית באין בנים בו… ואשר לחלב טרי "מתחת הפרה" – הוא יקבל מחלבהּ של האדומה, מחלב הערב. בבוקר יהיה חלב טרי. חבל שמשכימים לחלוב, לא כדאי להעיר ילד רך משנתו, יפָה שינה לבריאות… חדר משלו יקבל. ושתי שעות ביום יישן, הוא יישן.

עמדה סבתא בדיבורה, והייתה מקפדת על השתייה.

היה לחלב איזה ריח משונה והיה טעמו גם כן קצת משונה – מתוק ולא מתוק… משונה.

ואחרי ארוחת הצהריים, זאת אומרת בדיוק בצהריים, הייתה מכניסה אותי סבתא למיטה בחדרי שלי, וסוגרת את הדלת אחריה, מעבר מִזה.

קשתה עליי השינה. לא הסכנתי לישון ולא הסכנתי לשכב פתאום באמצע היום, אבל לצאת לא יכולתי. היה השעמום במיטה גדול מאוד.

וביום השלישי קמתי ממיטתי, והחילותי בבדיקת החלון והדלת. כך, נראה מה מתרחש.

ומצאתי: החלון יוצא אל הגן, את תריסיו המוגפים אפשר לפתוח בלי כל רעש, ואפשר לפתוח את החלון. ביום, לא הקפידה סבתא שיהיה הבּריח מבחוץ נכנס למקומו, ורק התריסים מוגפים. לצאת מן החדר דרך החלון – ממש אין עוד דבר קל מזה.

הדלת? הדלת הייתה סגורה מבחוץ, אבל הייתה אפשרות לסגור אותה גם מבפנים. בחדר מעבר מזה – אוּנקל.

ובכן הכול יפה, עד שלא אשאר יותר בחדר.

נעלתי את הדלת ופתחתי את חלוני, ויצאתי דרך החלון ונעלמתי בסמטה הקרובה.

שם עשיתי הכרה – כבר ברגע הראשון – עם איזה וַאסקא פרוע, והיינו עסוקים יפה במשחק "קרסולי חזירים".

כשנראה היה לי שכבר זמן לחזור הביתה, פתחתי את התריסים ונכנסתי החדרהּ. הסירותי את האוּנקל ומשם נכנסתי אל חדר המטבח, ומצאתי את סבתא עסוקה בפירוק צנצנת ריבה.

"אני כבר הלכתי להעיר אותך. הייתה הדלת נעולה מבפנים, גם דפקתי ולא שמעתָ. למה אתה נועל הדלת?"

"כך מנהגי, לימדוני לנעול אותה בלילה. אני עשיתי כך גם ביום".

"רואים שבן טובים אתה", נאנחה סבתא.

וקיבלתי ריבה – עוד מנה אחת יפה.

וכך התחלתי לנהוג.

ואסקא היה מומחה גדול בשחוק [במשחק] ה"קרסולים", ואני צריך הייתי הרבה ללמוד ממנו. ובכלל היה ברייה יפה והיינו משתעשעים הרבה ונהנים זה מזה. לעתים היינו יוצאים יחד אל השדה ונכנסים לחורשה הדומֶמת. היינו יושבים שותקים, מסתכלים בציפורים המאספות נצרים יבשים, נוצות נושרות, מוך וכדומה, שאז היו מתקינות עצמן לבניין הקן – ומצייצות רכות ועליזות בשעה זו.

עכשיו אין כדאי לעלות בעצים אל הקִנים – לכשתטלנה ביצים או כשיבקעו האפרוחים – אז כדאי.

וכך הימים הולכים ועוברים. נראה לי שקיץ יפה מוכן לפניי.

מה שלא עשתה שינה לאחר צהריים, עשתה חמה שלאחר צהריים. החלו שוב לחיי מתעגלות; ומכיוון שהתחילו מתעגלות – התחילו מוורידות.

וסבתא שמחה עליי.

ופה עליי קצת להפסיק ולהכניס לסיפור את סבא.

*

מנהגו של סבא מאז היה: שבועיים לפני שבועות – סנדלר נכנס לביתו. אינו בודק בנעליים מדאשתקד, אלא לוקח מידת רגליהם של כל בני הבית.

נותנים לו גיליון של "המליץ" והוא כורכו לארבע, את הרבע הוא מועך כְּתבנית סרט ומגיש אותו סרט לרגליך. מעקֵב ועד קצה הבוהן, מעביר אותו תחת כף רגלך, למעלה על גבהּ, הדוקה לכאן, כרוכה לכאן, וכל פעם הוא קורע קריעה עד כדי מחצית רוחב הסרט. לכל אדם – סרט שלו. ואין יודע אחרי כן למי נעל זו ולמי נעל זו, השם יודע.

וימים אחדים לפני החג הוא מכניס זוגות נעליים כמִספר באי הבית.

וכך מדי שנה בשנה. לא קוראים ולו ולא מצווים עליו – הוא יודע את שלו. קודם, כשהיו כל בני סבא בבית, היה זה עסק לא גרוע.

למה לשבועות דווקא?

טעמו ונימוקו של סבא: פסח עדיין מועדים לגשמים, האדמה רכה ורטובה, יש שלוליות, ואין לחדֵש נעליים מתוך רטיבות. לא כן בחג השבועות, שאז הימים כתיקונם, יפים, והשמש יפה ואין חשש לרטיבות פתאום.

וכך היה גם אותה שנה.

נכנס שמואליק הסנדלר, לקח את מידות [כפות רגליהם] של סבא וסבתא, ומכיוון שאני כאן, לקח גם מידתי שלי – אתחדש!

זה לא היה לגמרי למוֹתר. אדמת בּילוזורקה היא לכאורה אדמת בור, אלא שמתחילים מפתחי הדנייפר לתת בה אותותיהם – פתאום עולים לפניך טרשים כחלחלים וחדשים. על כל פנים לא הייתה השפעתם טובה על נעליי, ייאמר שעברה עליהן שְׁנתן.

עניין הנעליים הוא בכלל טעון חקירה.

מובן מאליו, יפות נעליים בזמנן, כלומר שאדם הולך לבית הספר, יוצא לביקור אצל מקורביו, הולך עם אבא ואמא לבית הכנסת, אבל… אבל למשל בקיץ, כשהאבק רך כקטיפה רובץ על הדרכים כנגד החמה, ורגליו שלו מיד רוצות בו – מה אז טעם לנעליים? או למשל אחרי גשם נדבות, והשלוליות מוטלות מחייכות ומסבירות פנים לַחמה ולשמים ולעננים חולפים – מה טוב ומה נעים להתהלך בתוך שלוליות צוחקות אלה עד מי ברכיים, כשֶׁקצות מכנסיךָ משוכים למעלה מברכּיךָ. כלום אפשר הדבר כשנעליים עליךָ?

או משל שני: טיפוס על עצים. זה פשוט איום! לא נותנות לך הנעליים שום אחיזה, הן חלקות, הן אינן יכולות להתכופף ולהיאחז בבליטה של ענף יבש, של יבלת עץ – כאצבעות שלך. פשוט אי־אפשר לעלות על עץ. ומובן מאליו שבשעות הפגישות עם ואסקא היו נעליי מונחות כאבנים שאין להן הופכים. בחדרי שלי נותרו ליד מיטתי שלי.

וכך הגיעו שלושת ימי ההגבלה, ושמואליק הסנדלר הכניס את הנעליים, ואני קיבלתי תכף ומיד את הזוג שלי, זוג יפה באמת.

"תתחדש! תתחדש, נכדי!", אמרה לי סבתא.

קיבלתי את נעליי, ומיד עשיתי בדיקה לאלה של השנה הקודמת.

"וַי להן, לנעליים – מה שהיו ומה שהן עכשיו".

פתחתי את החלון וזרקתי אותן אל בור האשפה. כלום אוביל אותן ביתה אבא?

ולא עברה שעה רבה, ונכנס אל החצר סמרטוטר עובר, שק על כתפו ומטה עם קצה ברזל בידו, והתחיל מחטט באשפה.

*

הסמרטוטרים הנודדים הללו היו צוברים כל מיני סמרטוטים לצורכי בתי החרושת לנייר. היו עוברים מכפר לכפר, מחצר לחצר, מִחוָוה לחווה ומחטטים ומנקרים ומוציאים מן הזבל כל סחי ומאוס, וכסף לא נתנו מעולם במחירו. אלא שבכל חצר ששם בחורות שקצות ובחורים שקצים היו עושים אלה חליפין. הם נתנו סמרטוטים ומקבלים תמורתם טבעות של בדיל, לבנות־מזהיבות, או של נחושת אדומה או של פליז כתום.

נתקל הסמרטוטר בנעליים, הרים אותן, בדק אותן יפה־יפה והכניסן לתוך שקו.

ובכן, נפטרתי מהן לעולם.

אחרי ארוחת הצהריים הלכתי כדרכי יום־יום דרך החלון, ונשאתי רגליי אל הסמטה להיפגש עם ואסקא. תנאי התנינו תמול שביום זה נלך אל החורשה לעשות "חליפין".

מה זה "חליפין"? מוצא אתה על עץ או במקום שאתה מוצא קן ציפור, אתה מחכה עד שתעזובנה הציפורים אותו, והיה זמן דגירה, אתה נוטל ביצה אחת או שתיים ושֹם אותה בקן ציפור שנייה. מין אצל לא בן־מינו, גדולה תחת קטנה, קטנה תחת גדולה, זו של שרקרק בקן עורב, וזו של עורב בקן… וכדומה.

יצאתי ולא מצאתי את שאהבה נפשי, את וַאסקא. לשווא חיכיתי לו זמן גדול. אמרתי: למה לי להתלבט ברחוב. אבוא אני בגפי בחורשה, ואעשה אני יחידי אותם חליפין.

וכך עשיתי. העמקתי קצת בחורשה עד שראיתי קן ציפור בין הענפים. טיפסתי על העץ, אבל נעליי אינן מניחות את דעתי, אין לי אחיזה בין הענפים, אין לי אחיזה בגזע. עליתי על עץ שני – אותו הדבר.

אמרתי, למה לי זאת? חלצתי נעליי החדשות, ותליתי אותן על ענף לצדי. עניין אחר לגמרי.

וכך אני עולה על עץ אחד, יורד ועולה בעץ שני, פעם סר לימין, פעם הולך ומאזין לקולה של ציפור. פה אני מחכה עד שתעוף, ופעם – שתבוא ואראה איפה קנהּ.

עד שאני עסוק בשלי, והשמש מתחיל נוטה לערוב, בצמרת. הרבה "חליפין" עשיתי אותו יום, ורואה אני בְּחוש ש"שתי השעות" של שינה אחר הצהריים שלי ארכו הפעם, אוי ואבוי לי, הרבה מן השיעור – עת לשוב הביתה.

ואני יורד מן העץ, ונפנה לצדדים: איפה נעליי? פונה אני לכאן, פונה אני לכאן, מביט שמאלה, מסתכל ימינה: אין לי כל מושג איזהו העץ שעליו תליתי את נעליי. אני עולה שוב על עץ, ועכשיו אני מתחיל להרגיש שאני קצת עייף מן העבודה. אבל נעליי!

ומשום זה אני מזדרז: אחת – הנה, ואחת – הנה; לשווא כל עמלי להיזכר בסימן כל שהוא למקום שבו עמד העץ.

מתחת העצים כבר תופסים מקומם צללים וצללים, והשמש – נוטה ונוטה. עוד האמירים מהבהבים, אבל העץ איננו.

אני רואה שאם לא אשוב הביתה תכף, לא אמצא גם את הדרך הביתה. אני מטפס עוד פעם בשארית כוחי על עץ אחד ענֵף – אבל החשכה בין הענפים גדולה. להתראות נעליי היקרות, נעליי החדשות.

אני הולך אבֵל וחפוי ראש הביתה, נכנס אני הכפרהּ.

המנורה על השולחן, והסמובר על השולחן, וסבא וסבתא על יד השולחן – אני נשאר עומד על המפתן.

"הרבּיתָ, נכדי, לישון היום", שומע אני קולו של סבא. קול של לגלוג קל, ובכל זאת גם משהו של רוגז יש בו. "ככה ישנתָ כל הימים, לא כן בחור יפה?"

"אני, אני…"

"שֵׁב אל השולחן!"

דמעות פורצות מעיניי, ואני מתחיל בוכה.

"מה לך", מזדרזת סבתא, "מה לך?"

"הנעליים…", אומר אני, "הנעליים החדשות".

נותנים בי עיניהם בבת אחת גם סבא וגם סבתא.

"מה זאת? הלכתָ בלי נעליים?"

"לא", גועה אני בבכי… "אינן, אינן…"

"מה זאת אומרת 'אינן'?"

"נשארו.. תלויות על עץ בחורשה, על עץ… לא מצאתי…"

"אוי ואבוי לי", זקפה קולה סבתא. "נשלח מי שהוא שיחפש".

"אוי לךְ סבתא", עונה סבא, "בלילה בחושך – איפה יחפש? מחר בבוקר השכם נשלח מי שהוא. נְעַל את הישנות, באין ברֵרה".

"אינן".

"גם הן אינן? גם אותן תליתָ?"

"לא. זרקתי על גל האשפה".

"ובכן…"

"לקח אותן הסמרטוטר. ואין לי נעליים, ומחר חג…"

"אוי ואבוי לי", התאנחה שוב סבתא, "הישנות אינן והחדשות אינן… רואה אתה אותו, תכשיט זה, בחור שכמותו – אין לך ילד גרוע בין כולם. מה עשיתָ ביער?"

"'חליפין', חילופי ביצים…"

"אוי ואבוי לי!", ייבבה סבתא, "אני אומרת לך… אני אומרת לך, אין גרוע ממנו, גוי ממש. גוי שבגויים, שקץ שבשקצים. שקץ לכל פרטי פרטיו…"

ואני עמדתי ככלי מלא בושה וכלימה.

את נעליי בחורשה לא מצאו. אולי זכה בהן מי שהוא שהקדים לבוא.

*

שמואליק הסנדלר לא עשה דבר, אלא פשט שתי ידיו ולא אמר כלום. יש לו ברוך השם עשרה זוגות נעליים עומדים בגמר העבודה עוד היום, ערב שבועות… אין מה לדבר…

ונעליים לקנות מן המוכן אי־אפשר היה אז בבּילוזורקה.

ונשארתי שמֵם, אבֵל ונעלב בבית כשהלכו סבא וסבתא לבית המדרש להתפלל. יחידי, ורק השקצה הַאפְקא איתי…

את זאת לא רציתי, ונעלתי ערדליים של חורף של סבתא – וכך הלכתי בהם לבית המדרש לתימהון כל הקהל ולהתפעלותם של כל הילדים שם.

התקנה לדפוס מתוך כתב היד: ניצה פרילוק (קראו מאמרה). כתב היד שמור בארכיון מכון "גנזים", A40650, 1943