הסיפור "מעשה בנעליים" ראה אור פעם אחת ויחידה בשבועון "דבר לילדים" לפני 75 שנים, ומעולם לא כונס בספר. הוא נכתב בשנת חייו האחרונה של שאול טשרניחובסקי. כתב היד נמצא בארכיון של מכון "גנזים" בתל אביב, ועל פיו הוכן לאחרונה נוסח, נאמן למקור, המודפס כאן לראשונה. הכתיב והפיסוק בטקסט הותאמו לנהוג בימינו.
לעיני הקורא נרקם סיפור מעשה מתקופת רוסיה הצארית של סוף המאה התשע־עשרה, ב־1885 בערך, בהיות שאול טשרניחובסקי כבן עשר. המסגרת המשפחתית מלאה: אמא ואבא, סבתא וסבא סובבים באהבה ובקפידה את הילד. העלילה מתפתחת בפלך טאבריה, בשני כפרים שבשולי תחום המושב: מיכאילובקה – כפר הולדתו של טשרניחובסקי, והשני – בּילוזורקה ("אגם לבן") המצוי במרחק כ־40 ק"מ מערבה ממנו. שם גרו על פי הסיפור הורי אביו. עוד 35 ק"מ צפון־מערב – קמינקה; כאן אפשר היה לעלות על אוניית קיטור ולהפליג בנהר הדנייפר דרומה אל חרסון ואודסה.
עריכת נוסח 1943
נתחיל הפעם דווקא בסוף הסיפור. הצצה לכתב היד מלמדת כי הפִּסקה האחרונה – ההחלטה של הילד שלא לוותר בערב החג על ההליכה לבית המדרש ואפילו במנעלים לא־הולמים – לא נכתבה ברצף הכתיבה. היא נוספה על ידי שאול טשרניחובסקי מעט מאוחר יותר (ב־26 במארס 1943). הוספת הפואנטה הנושאת אפקט קומי הופכת את עולם המשמעות של הסיפור ובו־בזמן מציגה את דמות הילד באופן שלם והרמוני. הפואנטה מעמעמת את מוטיב העונש המשתמע על פזיזות או משובה, ועם זאת עוטרת את הילד במעין הילה של גיבור טרגי שאינו נכנע לנסיבות גורל מבישות.
לא כך חשב העורך שהביא את הסיפור לדפוס בשנת תש"ג. הוא החליט לנסח מחדש, על פי טעמו, את שתי שורות הסיום של טשרניחובסקי שעמדו לעיניו בכתב היד. וכך נדפס בעיתון:
ולמחרת היום מצאה סבתא את ערדלי החורף העמוקים שלה, ואני נכנסתי לתוכם, וכך הלכתי לבית המדרש: עוקר רגליים ומגרר־מגרר ערדליים של חורף, יש שרגלי האחת יוצאת מתוך הערדל, ויש שהערדל נשמט מעל רגלי.
ניסוח זה מחולל שינוי בטקסט – יוזמת הפתרון היא הסבתא, ואילו הילד מעוצב כפסיבי, כנעזר; אפיון שאינו הולם את פעילותו הנמרצת והעצמאית המתגלה במהלך הסיפור. זאת ועוד, מגמה דידקטית הודגשה בסיפור: בליל השבועות נשאר הילד לבדו בבית, ונמנעת ממנו שמחת החג בבית המדרש. הבלטת מסר חינוכי רָווחה באותה תקופה ושימשה אחת ממוסכמות הכתיבה לילדים (בסיפורים ובשירים). אולם מגמה זו זרה לסיפורים שכתב טשרניחובסקי לקורא הצעיר. הוא הלך בדרכו, העלה את בבואת דמותו ואת חוויותיו מימי הילדות, ולא ראה צורך לרתום את היצירה למטרות נוספות.
שינויים נוספים שהכניס העורך בטקסט הסיפור נדגים על פי פסקת המפגש של הסבתא עם הנכד, שהובא לביתה למעֵין הבראה. וכך הודפס בנוסח 1943:
לא, לא! עד לאחר שבועות! יש לכם ב"ה ילדים בבית; ואנו, אנו שרויים כאן בעצבות. ובבית הס, כשני עורבים בחורף. ואשר לחלב "מתחת לפרה", תיתן לו האדומה לא כוס אלא שתי כוסות, שלוש כוסות – ישתה לבריאותו. ואשר לשינה של אחר הצהריים – כל הבית ישֵׁן; יישן שתי שעות? שלוש שעות יישן. היא תדאג כבר לזה.
הצצה לכתב היד של טשרניחובסקי מגלה כי העורך הרחיב את המונולוג של סבתא לכיוון הרגשני, העממי. נוספו פרטי מידע, תלונה על הזִקנה, דרישה שהנכד יישאר אצלם גם בחג השבועות (וכך אמנם היה). לשון הדיבור שלה מאופיינת בציוריות, בהגזמות, בברכות, בשאלות רטוריות ובחזרות לשם הדגשה. מן הראוי להודות כי השינויים שהכניס העורך נעשו בטוב טעם ובתבונה. אבל אין זה הטקסט של טשרניחובסקי.
סבתא, סבא ויסודות אוטוביוגרפיים
"וְאֵלֶּה גִּבּוֹרֵי סִפּוּרִי: סָבָא הַשַּׁתְקָן הַזּוֹעֵף, / סַבְתָּא סְתָם אִשָּׁה בְּאַמְהוּתָהּ וּשְׁלֹשׁ פָּרֹותֶיָה הַחוּמוֹת", כתב טשרניחובסקי באידיליה "ביעותי לילה" (1942). לדמויות אלו תפקיד מוביל גם ב"מעשה בנעליים".
אביו של שאול טשרניחובסקי, גוטמן־טוביה דב, נולד בכפר בּיליזירקה, ולשם, להוריו, נשלח הבן שאול על פי הסיפור וככתוב באידיליה: "סָבָא – אַבָּא דְּאַבָּא – אָז גָּר בַּכְּפָר בִּילִיזִירְקָה, פִּנָּה נִדַּחַת מְאֹד". מאוחר יותר עבר כנראה הסב אל הכפר יַנטשיקראק (וזאת על פי פליטת קולמוס בסוף כתב היד).
בשתי האוטוביוגרפיות שכתב טשרניחובסקי (האחת, קצרה, לבקשת קלוזנר ב־1918, והשנייה – בתל אביב בשנותיו האחרונות) – לא נזכרו סבא וסבתא בביליזורקה. לעומת זאת כתב טשרניחובסקי בחום ובגאווה על הוריה של אמו, שגרו בכפר ליד העיר חרסון. כדי להגיע אליהם ממיכאילובקה – מרחק של כ־230 קילומטרים – היה צורך כאמור בכרטיס אונייה. הסב שאול קארפּ, אבי אמו, קרא בעברית ספרי מליצה ומחקר, הבין צרפתית ואיטלקית. הסבתא אלקה שימשה מיילדת.
הסב מצד אביו נהרג בתאונה, ובנו טוביה, שהתייתם בילדותו, לא ידע רבות על מוצא המשפחה. הסבתא שנשארה אלמנה נישאה כפי הנראה בשנית, ובעלה הוא הסב (הלא־ביולוגי) המופיע בסיפור. במותה – לקח לו הסב אישה חדשה.
בפואמות ובאידיליות של טשרניחובסקי משורטטות דמויות של אבות אבותיו, ועליהן נבנתה, לדבריו, המיתולוגיה של המשפחה: "סבא מפליג לאודסה", "על תל הערבה", "כנגד ארבעה בנים", "אמא דסבתא שלי", "סבתא חדישה שלנו". ב"עמא דְדהבא" (שער שני: ג. "סבא זִכרונו לברכה") מתואר הסב, שזכה בכינוי על שום אפּו – "סבא מחרשתא", כאדם קפדן מאוד וכעסן הזורק מרה בנכדים: "וְהָיָה מִדֵּי הֵעָשֹוֹתִי טַרְחָן בִּדְרָכַי וְשֵׁגֶץ / הָיָה יוֹרֵד לִלְחָיַי בְּרֹב אַכְזָרִיוּת וְחֵמָה". אפיון זה תואם את דיבורו האירוני והחריף של הסב אל הנכד שבסיפור, שעה שחזר בלא הנעליים החדשות.
פגימה בשמחת החג
תקלה כלשהי הפוגמת בשמחת החג היא מוטיב המצוי ב"מעשה בנעליים" כמו גם בסיפורים אוטוביוגרפיים אחרים של טשרניחובסקי. לרוב קשורה היא במעשה וביוזמה של המְספר, בהיותו ילד או נער. הילד מצטייר בסיפורים אלה כבעל חוסן גופני, בטוח בכוחותיו, עצמאי ונבון ומוכן לכל אתגר. כל סיפור מסתיים בפואנטה, אך לאו־דווקא בסוף טוב. שלוש עלילות סיפוריות כאלו, המצטרפות כאן ל"מעשה בנעליים", ידגימו את הגוָונתו של המוטיב בהקשרים השונים.
בסיפור "פעם בחנוכה" (תש"ב) מחליט הילד לקצר את דרכו הביתה, בעת חשֵׁכה, ולעבור דווקא דרך שלולית מי גשם גדולה שקפאה בלב הכפר. שכבת הקרח נשברת תחתיו, והילד שוקע במים הצוננים וכמעט טובע. לאחר מאבק ממושך ומתיש – הוא מצליח להיחלץ מהסכנה. אך בבית הוא מחמיץ את חלקו והנאתו בטקס הדלקת הנר.
סיפור למבוגרים, שכותרתו "נס קטן של פורים" (תרצ"א), מתמקד בבית הספר למסחר באודסה שבו למד הנער שאול, ובמשלוח מנות עשיר במאפים ובמטעמים שהכינה לו אמו האהובה, ואשר נשלח אליו בדואר ימים אחדים לפני החג. נאמנותו לחבר לכיתה, שהעתיק בבחינה, גררה אותו לתסבוכת חמורה, שעונשהּ – נזיפה או הרחקה מבית הספר, ושמחת פורים נדחקה לשולי התודעה. בזכות תושייתו של הנער ועל חודו של מעשה מסתיימת הפרשה ב"הפי אנד".
בסיפור "איך נשארתי בלי מצות לפסח" (תש"ב) מגולל המְספר בתיאור מדוקדק וחושני את חוויית אפיית המצות בכפר הולדתו. על פי הנוהג המשפחתי – זכה אף הילד בצרור מצות ריחניות מִשֶּׁלו. שמחתו לא ארכה. המצות, שנחשבו מאכל תאווה, נגנבו על ידי הבן של המשרתת הגויה, נאכלו חלקית ונעשו חמץ – למפח נפשו הכבד.
את חג השבועות כינה שאול טשרניחובסקי ביצירתו "החג הריחני בכולם" (חג השבועות, "פואמות ואידיליות", דביר תשכ"ו). ובלשונו בפואמה: "זוֹ הִיא פָּרָשַׁת הֶחָג, הֶחָג הָרֵיחָנִי בְּכֻלָּם, / חַג הַשָּׁבוּעוֹת וּזְמַן מַתַּן־תּוֹרָתֵנוּ – עֲצֶרֶת".
