רק בגלל הרוח: לחבר את דור הטיקטוק לתנ"ך ולשירה עברית

יותר משני עשורים חלפו מאז שסיימתי את לימודיי התיכוניים, ונדמה כי מעט מאוד השתנה בכל הנוגע לתוכני הלימוד בספרות: גם ילדיי לומדים את אנטיגונה של סופוקלס ואת כינורו של רוטשילד מאת צ'כוב. בניגוד למקצועות ריאליים, שלרוב מיוסדים על נוסחאות ותבניות קבועות, מדעי הרוח הם תחום מתפתח מטבעו: יצירות ספרותיות ממשיכות להיכתב, סוגיות באזרחות ממשיכות להתעדכן, האירועים של היום הופכים להיסטוריה של מחר. לעומת המקצועות הריאליים, הנלמדים בקפדנות דייקנית עם סימן קריאה בסופם, המקצועות ההומניים, המציעים סימני שאלה וחשיבה ביקורתית, נדחקים לפינה במוסדות לימוד רבים, ונותרים בתחתית הסולם של המקצועות ה"הכרחיים".

לאחרונה פרסמה שרת החינוך ד"ר יפעת שאשא־ביטון את תוכניתה לרפורמה מקיפה בתחומי מדעי הרוח. במסגרת הרפורמה יבוטלו מבחני הבגרות החיצוניים בתנ"ך, היסטוריה, ספרות עברית, תושב"ע ואזרחות. התלמידים יידרשו רק לבחינות פנימיות בכיתות י'־י"א, ולשתי הערכות חלופיות, בין השאר באמצעות עבודת חקר בין־תחומית, בכיתה י"ב. ההודעה בדבר הרפורמה הצפויה עוררה התנגדויות רבות, וארגון המורים אף יזם קמפיין תחת הסיסמה "זה לא ריאלי בלי הומני".

על רקע תחושת הפיחות הגובר במעמדם של מקצועות הרוח, ומתוך הערכה לאתגרים הניצבים לפתחם של אנשי חינוך בתחומים אלו, החליטה הספרייה הלאומית להעניק פרס הוקרה לשלושה מורים שיזמו תהליכים משמעותיים לחיזוק תחומי הרוח בבית ספרם. "פרס הספרייה הלאומית למצוינות בהוראה על שם עזריאלי", שיינתן אחת לשנתיים, נועד להוקיר אנשי חינוך שמטפחים את תשוקת הדעת ואת רוחב האופקים של תלמידיהם, ושבזכותם מקצועות הרוח הופכים לבעלי ערך ועניין בעבור התלמידים. 

בעקבות הזמנת הציבור להציע מועמדים מתאימים לקבלת הפרס, הגיעו המלצות רבות על מורים מצטיינים לספרות, היסטוריה, תנ"ך, תרבות יהודית ישראלית, פילוסופיה, מחשבת ישראל ותושב"ע. ועדה שהורכבה מאנשי ציבור וחינוך, נציגי הספרייה הלאומית וקרן עזריאלי בחרה בשלושה זוכים לשנה זו: נחמה וינגרטן־מינץ (50) מחנכת ומורה לספרות, תנ"ך ומחשבת ישראל באולפנת אמי"ת נגה בבית־שמש; ד"ר גדי פרודובסקי (63), מורה לפילוסופיה ולמדעי הרוח בתיכון למדעים ואמנויות בירושלים; וזיו שחם (40), מורה ורכז למקצועות מדעי הרוח ורכז פדגוגי בחטיבת הביניים של כפר הנוער אלוני־יצחק. 

סכום הפרס הכולל, 120 אלף שקלים, יחולק בין שלושה זוכים ויכלול גם מענק מיוחד לבתי הספר, שבהם מלמדים המורים. "הספרייה הלאומית, שאוצרת, מטפחת ומנגישה את אוצרות הרוח של החברה הישראלית והעם היהודי היא הבית הטבעי לטיפוח דור העתיד של מערכת החינוך והחברה הישראלית, וקרן עזריאלי גאה להיות שותפה ליוזמה זו", אומרת דנה עזריאלי, יו"ר קרן עזריאלי ישראל.

לקראת מתן הפרס, שצוין לאחרונה באירוע חגיגי בספרייה הלאומית, שוחחנו עם שלושת המורים הזוכים על מטרות ויעדים במדעי הרוח, על השינויים שהם היו רוצים לראות ועל האתגרים שהם פוגשים בעבודתם.

לפני הכול, איך אתם מנסחים לעצמכם את המטרות של לימוד מדעי הרוח?

גדי: "בעיניי המטרה היא להכניס תלמידים לשיח. הייתי שמח לראות שכל מי שמסיים את מערכת החינוך בארץ יהיה מסוגל לשוחח על הנושאים הפוליטיים, התרבותיים, החברתיים והכלכליים באופן משכיל ומודע. מקצועות מדעי הרוח תורמים ליכולת הזו, ומייצרים את ההתבוננות הביקורתית על המציאות. אם אני מבין היסטוריה, המבט שלי רחב אני מסוגל להתבונן אחרת במה שאני פוגש במציאות ובעיתונות. אם למדתי ספרות, אני לומד לזהות סגנונות ואופני מבע, אני מבין איך המחבר מפעיל אותי ואני יכול להתבונן בזה באופן ביקורתי.

"יום אחד קיבלתי וואטסאפ מתלמיד לשעבר: 'אני סטודנט באוניברסיטה הפתוחה ואני לוקח קורס בפילוסופיה. אני מאוד נהנה אבל זה רק מדגיש לי מה אהבתי בשיעורים שלך. כאן אני לומד פילוסופיה, ואצלך עשינו פילוסופיה'. מאוד שמחתי מההודעה הזו, כי אותו תלמיד קלט את מה שחשוב לי וזה לחנוך אנשים לתוך השיחה הקיימת – בין אם מדובר בספרות, בהיסטוריה או במחשבת ישראל – ושהם יוכלו להכניס לתוכה את עצמם מתוך הבנה, קשב והפנמה על מה השיח הזה נסוב. בבחינות הבגרות יש משהו מפוחד שלא משחרר אנשים ללמוד בשמחה, באופן משוחרר".

נחמה: "לפני הכול, המטרה היא לפתח סקרנות. אחד השיעורים הגדולים שקיבלתי בבית, הרבה לפני עידן הגוגל, היה מאבא שלי. כשרצינו ללמוד משהו, הוא כיוון אותנו לקרוא ערך באנציקלופדיה לפני שלמדנו את הנושא ושוב אחרי שלמדנו את הנושא. זה פיתח בי חדוות דעת וסקרנות בריאה. במדעי הרוח אנחנו מדברים על טיפוח זהות, על קשר של אדם עם אדם, ואנחנו מחפשים תשובות לשאלות אנושיות. 

"בנוסף, חשוב לייצר מרחב בטוח ומוגן לשיח. אין טאבו. הכול על השולחן. מותר לתהות ולערער על מוסכמות. שיח אמיתי נולד מתוך כנות, וכך נוצרת גם תחושת שייכות ורלוונטיות, ותנועות נפש של חיפוש והעמקה. ודבר אחרון, זה הדגש על ההתחדשות. לא ללמוד ברוטינה קבועה ולא להיכנע לשגרה".

זיו: "מבחינה מהותית, קשה יותר לענות על השאלה 'למה ללמוד מתמטיקה' מאשר על 'למה ללמוד מדעי הרוח'. מדעי הרוח זה מה שעושה אותנו בני אדם. אנחנו לומדים מי אנחנו ומה אנחנו. תנ"ך זה הרבה יותר מפרקים שצריך לשנן בעל פה, והיסטוריה זה הרבה יותר ממלחמות ומהפכות. במפגש עם תחומי הרוח אתה לומד את התרבות ואת הדילמות שלה, פוגש אתגרים ערכיים, מפענח את הזהות שלך, לומד לפרש ולהביע דעה, להתמודד עם רגשות ודעות שלך ושל אחרים, לדמיין את העבר ואת והעתיד המשותף שלנו. זה הדבר הכי רלוונטי, הכי הכרחי והכי בוער".

בין עומר אדם ליהודה עמיחי

במסגרת תפקידם, כל אחד משלושת המורים שקיבלו את הפרס קידם יוזמות שעודדו תלמידים לחקור ולהתבטא באופן אישי. כך למשל, גדי – בוגר אוקספורד, חבר ועדת המקצוע בפילוסופיה ומנחה השתלמויות בשיטת הוראה שמבוססת על כתיבה – עודד את תלמידיו להשתתף באולימפיאדה לפילוסופיה לנוער, שבה חמישים מדינות שולחות תלמידים לתחרות כתיבת חיבורים בפילוסופיה. אחד מתלמידיו אף זכה במדליה. 

"אם שואלים על אופן היבחנות, זו היבחנות מצוינת", אומר גדי על האולימפיאדה. "כל תלמיד נכנס לאולם גדול עם לפטופ ומקבל ארבעה ציטטות, בוחר ציטטה אחת וכותב עליה במשך ארבע שעות. מבחינתי, אם יש לתלמידי י"ב הזדמנות כזו, זו אולי הבחינה הכי טובה שיכולה להיות. פעם אחת החיבור יהיה בדגש פילוסופי, פעם בדגש ספרותי, פעם בדגש היסטורי. בשיטת הערכה שכזו, הבוחן לא יכול להגיד 'איך לא התייחסת למוטיב הזה והזה'. זה לא מה שחסר. השאלה היא כמה העשרת את החיבור בדברים שלמדת, בלי להפגין את זה בצורה זולה".

"מוזיאון חי" הוא אחת היוזמות של נחמה, העוסקת ביצירת תכנים לחדשנות פדגוגית עבור רשת אמי"ת, כשבמקביל היא דוקטורנטית למחשבת ישראל. במסגרת לימוד שתי יחידות של השכלה כללית בכיתה י', בנתה נחמה תוכנית בין־תחומית במדעי הרוח. בסופה של כל עבודת חקר היא מפיקה עם תלמידותיה "מוזיאון חי", שבו התוצרים של הבנות מוצגים כתערוכה גדולה על פי הנושאים הנלמדים. כך למשל, הן שחזרו צילומים משפחתיים וסיפרו דרכם על שורשיהן המשפחתיים, ובשנה אחרת עסקו ב"חצר האחורית" של המדינה, לאחר סיור וצילום בדרום תל־אביב. השנה התערוכה זכתה לכותרת "שתיקת הכבסים", ועסקה בנושא פגיעות מיניות. הבנות למדו שירי מחאה, יצרו חולצות מחאה ודנו בשאלות של שבר ותיקון. "התוכנית מפתחת חשיבה ביקורתית. זה לא לבגרות, אין כאן מרדף אחרי הֶספק ולכן הלמידה משמעותית ומחלחלת", אומרת נחמה. 

ד"ר גדי פרודובסקי: בעיניי המטרה של מקצועות  הרוח היא להכניס תלמידים לשיח. אם אני מבין היסטוריה, המבט שלי רחב אני מסוגל להתבונן אחרת במה שאני פוגש במציאות ובעיתונות. אם למדתי ספרות, אני לומד לזהות סגנונות ואופני מבע, אני מבין איך המחבר מפעיל אותי ויכול להתבונן בזה באופן ביקורתי

זיו הוביל כאמור שינוי מבני בלימודי מדעי הרוח בבית ספרו. אחד הקורסים שפיתח נקרא "מה זאת אהבה", ובמסגרתו התלמידים חוקרים באופן בין־תחומי את מושג האהבה ודנים בנושאים כמו בדידות, התאהבות והתאמה בין בני זוג. התלמידים ביקשו מצידם לעסוק גם בפרידה, וזה הפך להיות נושא נוסף לדון בו. "אנחנו רוצים לעודד את התלמידים להביע את עצמם ולחקור", הוא אומר. "למשל בקורס הזה הם לוקחים את המושג אהבה, ופוגשים אותו מכל מיני היבטים. כל תלמיד מתבקש להביא טקסט שקשור לכל נושא, לרוב מביאים שירים של עומר אדם, ומתוך התוכן מנסים למפות מאפיינים של התאהבות. פתאום הם שמים לב שרק החוויה של הגבר נוכחת בשיר, והוא בכלל לא רואה את בת הזוג שלו. כחלק מהחקירה אפשר להמשיג את ההבדלים בין התאהבות לאהבה, ולהבין שהתאהבות זה דבר חולף". 

בהמשך התהליך, זיו מפגיש את התלמידים עם טקסטים מהתנ"ך, שירים של יהודה עמיחי, וציטוטים מכתביו של הפסיכולוג אריך פרום. "בשביל ילדים בכיתה ט', אמירה כמו של אריך פרום, שאחת הבעיות שמונעות מאנשים למצוא אהבה היא שהם מחפשים להתאהב, היא אמירה הפוכה ממה שהתרבות משדרת. כשאנחנו נוגעים בנושאים הללו אנחנו לפעמים נוגעים ב'מוקשים'. זה פוגש כאב אמיתי בחיים, ויש לנו הזדמנות לדבר את הכאב הזה".

דרושה יותר אוטונומיה

עמדתם של שלושת המורים בנוגע לרפורמה בתחום שהם מלמדים – חלוקה. בהכללה, אם אמירותיהם משקפות איכשהו את דעתם של כלל המורים, נראה כי המורים רואים ברכה בהפיכת בחינות הבגרות לפנימיות. לעומת זאת, הם מצביעים על כך שחסרה תשתית מעשית לביצוע עבודות החקר שיחליפו את עבודות הבגרות, וללא תשתית כזו – היוזמה צפויה להיכשל. 

"אני מאמין קטן מאוד בבחינות במדעי הרוח", אומר גדי. "כמעט תמיד הן לא משקפות את מה שאנחנו רוצים להשיג בתחום הזה. נכון שיש זיקה בין בחינה חיצונית ליוקרה של מקצוע, אבל בעיניי זה סימפטום של מחלה ולא דבר טוב. השאלה היא איך אפשר להחליף את שיטת ההיבחנות באופן נכון. אני לא יכול לוותר על בחינת הבגרות בלי שתהיה חלופה ברורה, והחלופה אמורה להיות בין היתר כזו שלא תפגע כלכלית ומקצועית במורים, שחלק ניכר משכרם נשען על ההגשה שלהם לבגרויות. זה לא נימוק פדגוגי, אבל אני באמת חושב שאי אפשר לעשות מהלך כזה בלי לשתף את ארגוני המורים. כל רפורמה משמעותית תייצר עבודה, ואם תהיה עוד עבודה אני רוצה שמי שמייצג אותי יהיה שותף למהלך הזה".

נחמה: "אני לא רואה הבדל גדול בין בגרות פנימית לבגרות חיצונית. ההבדל הגדול בעיניי הוא במה שנוגע לעבודות חקר – הן מאוד טובות אחרי תהליך, לא במקום תהליך. אנחנו לומדים עם 'היפר לינקים', בחשיבה אסוציאטיבית שפותחת חלון לעולם נוסף. ללמוד נושא דרך עבודת חקר בלבד, הופך את הלמידה למאוד נקודתית ונוקשה. אם נוותר על תהליך למידה רוחבי, אני חוששת שהעומק ייעלם, שהמעטפת תהיה חסרה. בלי המעטפת, החקר הופך להיות מאוד נישתי ולא נותן מענה לתלמיד סקרן ותאב דעת שמחפש רוחב אופקים. עבודת חקר גם דורשת הנחיה, והנחיה של אחד על אחד היא דבר מאתגר מאוד, מצד המקום ומצד הזמן. כיום אין בלו"ז הבית־ספרי זמן להעמיק בהנחיה עם 32 תלמידות. 

"לעומת הבעייתיות שיש לי עם עבודות החקר, אני תומכת ברעיון של בגרויות פנימיות. כמורה אני מחפשת אוטונומיה, והבגרויות הפנימיות מאפשרות את זה יותר. ללמד על פי תוכנית שקבועה מראש, לא נותן לי את מוטת הכנפיים שהייתי רוצה כמורה. אם אני צריכה ללמד היום סיפור של צ'כוב בדיוק כפי שאני למדתי כתלמידה, אז יכול להיות שזה טקסט קאנוני שעומד במבחן הזמן, אבל יכול להיות שהגיע הזמן להתרענן וללמוד גם את אתגר קרת, למשל. עם בגרות פנימית יש לי אפשרות לשחק במגרש הזה ולעשות בחירות מותאמות לי ולתלמידיי".

כמורה בחטיבת הביניים, הרפורמה איננה משפיעה על זיו באופן ישיר. עם זאת, השינוי המבני שהוא הוביל כרכז מדעי הרוח בבית ספרו בשנים האחרונות, מעניק לו פרספקטיבה בנושא. במסגרת השינוי, המקצועות ספרות, תנ"ך והיסטוריה אוחדו בשכבות ח' וט', והמורים בונים קורסים בין־תחומיים על פי נושאים שקרובים לליבם וללב התלמידים. בסיום כל מחצית, התלמידים מציגים את עבודות הסיום שלהם בפני בית הספר, ומשתפים בתהליך הלמידה שלהם. 

"כל המהלך שעשינו בחטיבה, שזה לפרק את ההוראה וההערכה באופן אחר ולבנות אותה סביב התשוקה של המורים והתלמידים – לא היה מתאפשר אם היו מבחני מיצ"ב בחטיבה בהיסטוריה, ספרות ותנ"ך", אומר זיו. "אם היינו נדרשים לתוכנית לימודים מאוד מוגדרת, לא היה לבית הספר את האומץ לצאת למסע הזה. האופן שבו אנחנו מלמדים היום הרבה יותר מוצלח, וזה לא היה יכול לקרות אם הייתה הערכה חיצונית. 

"הקורונה אפשרה תהליכים של שינוי ושל יצירתיות, ואני רוצה לקוות שהם יישארו לטווח ארוך", מוסיף זיו. "מאז הקורונה, משרד החינוך מעביר בהדרגה את האחריות הפדגוגית והתקציבית לבתי הספר, וזה אולי אחד המהלכים הכי טובים שהוא עושה. הכי נכון שכל בית ספר יוכל לתפור באופן עצמאי את החליפה שמתאימה לצוות ולתלמידים שלו. הבגרויות הפנימיות החלו בתור אילוץ, אבל עכשיו רואים כי טוב. אני מאמין שככל שיינתן יותר חופש למורים הם יצליחו להגיע לתוצאות טובות יותר. יכול להיות, כמו בכל תהליך של שינוי, שיהיו מכאובים בדרך, אבל בסופו של דבר זה דבר שצריך לקרות וטוב שזה קורה".

בתשובה לשאלתי אילו רפורמות היו הם עצמם רוצים לחולל בשדה מקצועות הרוח, לו הדבר היה נתון בידיהם, המילה שחוזרת על עצמה היא אוטונומיה. לדברי בני שיחי, מרכיב הבחירה – הן מצד המורים והן מצד התלמידים – משחק תפקיד משמעותי ביכולת ליצור שינויי עומק. 

"לפני הכול הייתי נותנת יותר אוטונומיה, למנהלים ולמורים", אומרת נחמה, "אוטונומיה זה סוד העניין. המקום של המנהלים חשוב לא פחות, הם אמונים על בניית החזון והאני מאמין של בית הספר. מגיעים למערכת מורים עם תשוקה גדולה ואהבה למקצוע, וצריך לטפח אותם ואת הכנפיים שלהם. ויחד עם זה, הפן המקצועי קריטי וחשוב מאוד לטפח מרחבי למידה למורים. לפני שמורה שואל את התלמיד שלו מי אתה, הוא נדרש לשאול את עצמו מי אני. התהליך של ההסתכלות פנימה הוא חשוב והוא לא קורה מספיק. הייתי רוצה שיעודדו יותר קהילות דיסציפלינריות, שלכל תחום דעת יש מוביל, כשהרעיון הוא ליצור קהילה סביב תחום הדעת כדי לפתח למידת עמיתים ומרחב לצמיחה אישית. 

"הייתי נותנת עוד שעות למדעי הרוח. אני יודעת שהשמיכה קצרה, אבל הרבה יותר קל לבטל שיעורי ספרות או מחשבת מאשר שיעורים אחרים. הייתי רוצה לפתח בתי מדרש בין־תחומיים של תלמידים. שעה במערכת שהיא לא חומר לבגרות. משהו שמאפשר לימוד אישי, חשיבה והעמקה. למידה שהיא לשמה, כדי להתעשר. המרדף אחרי הציון של הבגרות לא מאפשר את זה. ועוד דבר – הייתי הופכת את כל תחום מדעי הרוח לתחום עם גג אחד. איזשהו צוות שעובד ביחד. אני במקרה מלמדת גם ספרות, גם מחשבת ישראל וגם תנ"ך, אבל אם מורים ישבו יחד ויבנו פרויקטים משותפים ועבודות בין־תחומיות, זה יכול לייצר שפה ושיח וליצור פלטפורמה רחבה".

"הכי חשוב במדעי הרוח זה לתת למורים לבחור את התכנים ואת דרכי ההערכה", סבור זיו. "מניסיוני, הדבר הכי אפקטיבי בהוראה זו התשוקה של המורים. צריך לתת למורים להתחבר לתשוקה שלהם. אם רוצים שיהיה איזשהו סיכוי שהתלמידים יאהבו ללמוד והמורים יאהבו ללמד, צריך לפני כן אמון ומרחב לטעויות וחופש. 

"פעם הוצאנו קול קורא למורים ושאלנו מי מעוניין ללמד בקורס לכיתה ט'. מורה אחת הציעה ללמד על המהפכה התעשייתית. עברנו על התכנים, הסתכלתי לה בעיניים ואמרתי לה 'לא , זה לא מה שאת רוצה ללמד. כשדיברת על התוכן לא היה בך שום רגש ותשוקה. הבאת תוכנית מוכנה שהייתה לך והלכת על בטוח'. המורה אמרה 'נכון', חזרה הביתה ובנתה תוכנית בנושא הקמת המדינה דרך ספרי ילדים. במשך כל הקיץ היא ישבה עם הילדים שלה, הם קראו יחד את ספריה של אסתר שטרייט־וורצל ואחרים, והכינה תוכנית מאפס. וזה היה נפלא, כי שם הייתה התשוקה שלה. 

"המבחן של 'האש בעיניים' זה משהו שאני לא מוותר עליו. מורה שילמד דרך סיכום ערכים בוויקיפדיה זה לא מספיק. זו לא למידה אמיתית. המורים צריכים לעשות עבודה וגם הילדים עושים עבודה. יש לי מורים שיכולים להגיד שהם לא ישנו בלילה כי הם חשבו מה הם רוצים ללמד, ואלו מורים שמלמדים כבר שנים. הם לא בונים תוכנית גנרית, יש להם תוכן שמותאם לתלמידים. הוראה וחינוך הם סוג של 'אמנות במה' – מורה עומד על במה, מול קהל, והוא לא יכול לחרטט. הוא חייב להביא את עצמו, להאמין במה שהוא מביא, להלהיב את התלמידים".

גדי: "קודם כול הייתי לוקח חמש שנים כדי לשנות את התשתית הפיזית של כל בתי הספר בארץ. חלק ניכר מהדיבורים על הרפורמות הם דיבורים בעלמא, בלי אחיזה במציאות. אם רוצים לעבור להערכה דרך עבודות חקר, איפה התלמידים ישבו עם המנחה שלהם? איך תיראה כיתה שעוסקת בשאלות חקר? איפה מורים ישבו כדי לחקור בעצמם ולסייע לתלמידים? התשתית הפיזית הבסיסית לא מספקת. לפעמים מורה קובע שיחה אישית עם תלמיד, ובמשך רבע שעה הוא רק מחפש מקום לשבת איתו. 

"מעבר לזה, הייתי רוצה לראות יותר השקעה בהבעה ובשפה – בעל פה ובכתב. לשאוף לכך שכל תלמיד יוכל לכתוב חיבור של שלושה עמודים בשפה תקנית. זו תשתית חשובה בצורה בלתי רגילה. בשלב הבא הייתי רוצה לייצר מרחבי בחירה בתוך מקצועות החובה. שתלמיד יוכל לבחור כיוון של התמחות בתוך מקצוע החובה. אם אימת ההספק תרד זה אפשרי, כי תהיה חוויה משוחררת יותר ותלמיד יוכל ללמוד לעומק במקום לרוחב.

"כמורים אנחנו אמורים לייצר תיבות תהודה אצל התלמיד, שיאפשרו לו לעסוק בנושאים שונים במדעי הרוח בצורה משכילה. זה לא מחייב חומר ספציפי. זה אומר לבנות תוכנית עשירה בקריאה, בכתיבה ובדיון. בסופו של דבר היינו רוצים לראות אצל תלמידים יכולת כוללת להתמודד עם אתגרים. ההיבחנות תוכל להיות בצורה ארבעה חיבורים מעמיקים, בדומה למה שעושים באולימפיאדת הפילוסופיה, משהו שיהדהד את תיבת התהודה שרכשו. ועוד דבר: צריך להאהיב את התחומים הללו על התלמידים. אי אפשר לצפות מכולם לאהוב הכול, אבל הייתי רוצה שבוגרי תיכון יוכלו להגיד אני אוהב תנ"ך. שתהיה חדווה של קריאה ושל חקירה".

תרבות של לקוחות

התשוקה לעשייה והברק בעיניים ניכרים על שלושת המורים, והאנרגיה החיובית שלהם מורגשת היטב. אפשר רק לדמיין סביבת למידה שבה שותפים מורים שכאלה: מניעים, מאמינים, יוזמים, מתלהבים. זה מחלחל ומתפשט הלאה, ואין ספק כי מורים שכאלה מהווים ציר חיוני בצוותי העבודה שלהם. ובתוך העשייה השוטפת הזו, יש גם מהמורות, מעצורים וקשיים. אני שואלת את השלושה על אתגרים שהם פוגשים בעבודתם – בינם לבין עצמם, מול התלמידים, או מול המערכת.

גדי מדבר על "תרבות הלקוח" שהוא פוגש בקרב התלמידים. "הרבה פעמים אני מרגיש שתלמידים מגיעים לבית הספר, אחר כך גם כסטודנטים באוניברסיטה, כלקוח מול נותן שירות. התודעה היא שבית הספר אמור לעניין ואפילו לבדר אותם. יכול למשל להגיע מרצה־אורח, והתלמידים טוענים שהיה משעמם. אני שואל, הא עשיתם מאמץ להתעניין? האם הייתם מוכנים להקשיב גם כשלא הבנתם? חשוב לי לציין שמדובר בתלמידים מצוינים, כאלה שמנגנים ארבע שעות ביום או מתנדבים במד"א, אבל התפיסה הכלכלית של בית הספר כאילו הוא נותן שירות, היא תפיסה שמפריעה לי וצריך לשרש אותה.

"יש בעיניי גם איזה חוסר בחוסן, כך אני מכנה את זה. תלמיד אומר 'אני רוצה לדעת מה בדיוק לעשות כדי להוציא ציון טוב, תן לי את הסיכום המדויק ואת הנתונים שאני צריך לדעת'. אבל אני לא צריך לספק לתלמיד סיכום ברור של מה הוא צריך לדעת. הלמידה שלנו היא נצברת, היא מתקיימת בתוך שיחה".

זיו רואה את פירות השינויים שהנחיל בבית ספרו, ודווקא מתוך חוויית ההצלחה הזו הוא מתריע על עומס הבירוקרטיה ששוחק את המורים במקומות אחרים. "אני מאמין שרוב המורים הם כמו אמנים. יש להם מה לתת, הם רוצים להביא את עצמם, אבל המעמסות והבירוקרטיות שוחקות אותם. מניסיוני, מה ששוחק מורים זה שלא מאפשרים להם להביא את עצמם כמו שהם חולמים להיות, ושמגבילים אותם עם מדדים לא הגיוניים ומעמסות לא סבירות. 

זיו שחם: הטכנולוגיה היא לא אתגר,  זה חלק מהשיעור. התלמידים מחפשים טקסטים, והטלפון הוא חלק מהעבודה. אני לא חושב שהטלוויזיה או הטיקטוק מטמטמים אותם יותר ממה שההורים שלי חשבו שהמחשב מטמטם אותי. כל דור אומר את זה על הדור שאחרי

"חושבים שפעם למדעי הרוח היה מעמד אחר, אבל בכל תקופה בוכים על מותם הקרב של מדעי הרוח ושלא לומדים את זה מספיק. אני לא שותף לבכי ולנהי על מות מדעי הרוח. הרוח היא הדבר הכי חשוב, גם אם לא כלכלי. החוגים למדעי הרוח תמיד היו על סף סגירה. אני כן רואה קושי מיוחד בשנתיים האחרונות, וזה לא קשור למדעי הרוח. תלמידים היו מנותקים שנתיים מסביבת בני אדם ויש להם פערים חברתיים ורגשיים מאוד קשים. גם הטכנולוגיה שמתלוננים עליה היא לא אתגר, ההפך – זה חלק מהשיעור. התלמידים מחפשים טקסטים, וטלפון טעון הוא חלק מהעבודה. אני לא חושב שהטלוויזיה או הטיקטוק מטמטמים אותם יותר ממה שההורים שלי חשבו שהמחשב מטמטם אותי. כל דור אומר את זה על הדור שאחרי".

נחמה מניחה על השולחן את היחס החברתי לתחום ההוראה. "יש תהליך של הישגיות וסולם חברתי, שכמה שאתה מרוויח יותר ככה אתה שווה יותר. למי נפנה אצבע מאשימה? לחברה שרואה במתכנת שיושב 13 שעות מול מחשב את פסגת השאיפות שלה? להורה שמאיץ בילד שלו לעשות חמש יחידות במתמטיקה ובפיזיקה כדי שתהיה לו עבודה בעתיד? זה לא כל כך הזילות של מדעי הרוח כמו הזילות של המקצוע. אנחנו מחנכות את הבנות שלנו להעצמה נשית, ואומרים להן 'את יכולה לנהל מאות אנשים ולהיות פורצת דרך', אבל להיות מורה? לא, זה כבר נחשב פחות זוהר. 

"באופן אישי אני עוברת את התהליך הזה בכל יום. הגעתי להוראה מניהול בלתי פורמלי, ניהלתי תקציבים גדולים, דברים ש'נחשבים'. משם חשבתי לעבור לניהול בית ספר, אך כשגיליתי את ההוראה התאהבתי ונשארתי. כששואלים אותי מה אני עושה ואני אומרת מורה, אני שואלת את עצמי בפנים, אני באמת 'רק מורה?' אני מצליחה לגעת בחיים של תלמידות שלי ולעורר בתוכן שיח אמיתי שיהדהד אצלן בעתיד. זאת חוויה מכוננת. רק השבוע חזרתי מההכתרה וראיתי איך הן חיקו אותי, והתרגשתי לראות שהן הביאו לבמה את כל המסרים שהעברתי להן בסאבטקסט כל השנים – על חמלה, על אנשים שקופים, על אמון עצמי. פתאום לראות שהן מהדהדות את הקולות הללו, בסוף הדרך של ארבע השנים האלה, זה מרגש. הן יוצאות לחיים עם הצלחה שנבנית לא ממתמטיקה ולא מפיזיקה, אלא מהשאלות הגדולות שפוגשים במדעי הרוח".