סתירה המזינה את עצמה: ידיעה ובחירה במשנת ר' צדוק הכהן מלובלין

ר' צדוק הכהן מלובלין (1823, קריזבורג, עיר בלטביה של ימינו – 1900, לובלין), היה תלמיד חכם פורה מאוד ששלט בכל חדרי התורה ואף שלח ידו במדעים; הוגה דעות, מנהיג קהילה בעל כורחו, ולבסוף גם אדמו"ר חסידי. הוא נולד למשפחה המתנגדת לחסידות וכבר בצעירותו נודע ברבים כישרונו הרב בלמדנות, אך גם קפדנותו ההלכתית והאישיותית. מעניין שכבר בכתיבתו בשנים אלה, קודם שנעשה לחסיד, אנו מוצאים את משיכתו לחשיבה רדיקלית, שתתואר בהמשך. 

בשנות העשרים שלו אירע דבר שעתיד לשנות את חייו – אשתו נחשדה שנסתרה עם גוי. הוא ביקש לגרשה, היא סירבה, ור' צדוק, נאמן לדרכו הקפדנית, יצא למסע להחתמת מאה רבנים על מנת לגרשה בעל כורחה. תוך כדי המסע הוא נפגש עם מי שיהפוך לרבו, ר' מרדכי יוסף מאיזביצה, אולי הרבי הרדיקלי ביותר שהיהדות האורתודוקסית הצמיחה. הוא הצליח לאסוף את מספר החתימות הנדרש, אך על פי המסופר רבי חיים מצאנז התרה בו שאם יעשה כן, הוא יישאר חשוך בנים לכל חייו. ר' צדוק לא שעה להתראתו וגירש את אשתו, אך בהמשך חייו הבין את טעותו וביקש לכפר עליה בדרכים שונות. הוא אכן נפטר ללא ילדים, אך עם מורשת ספרותית עצומה ומרתקת.

מה כל כך רדיקלי במחשבתם של ר' צדוק ורבו ר' מרדכי יוסף? שני אלה מתחו עד הקצה, ואולי מעבר לו, את שאלת היחס הפרדוקסלי בין ידיעת הקב"ה את העתידות ובין הבחירה החופשית של האדם. עבורם זו לא הייתה שאלה פילוסופית, אלא שאלה בעלת השלכות מרחיקות לכת. אם חז"ל הדגישו את הבחירה החופשית וקבעו כי "הכל בידי שמיים – חוץ מיראת שמיים" בדרושיו של ר' מרדכי יוסף, שכונסו בספר "מי השילוח", הוא חוזר ומתבטא כי "הכל בידי שמיים – אפילו יראת שמיים". בהתאם לתפיסה זו הוא מציג שורה של גיבורים תנ"כיים, שחטאיהם נעשו בשם אותה ידיעה א־לוהית מוחלטת שהובילה אותם לכך. איננו יודעים אם בחצרו של בעל מי השילוח אכן עברו במזיד על עבירה כלשהי, אך ברמת ה"הלכה" הוא מצדיק פעמים רבות הליכה בעקבות "רצון ה'" המתגלה לאינדיבידואל, שאינו עולה בקנה אחד עם החוקים והמצוות התורניות.

הספר שלפנינו מוקדש כולו ל"פרדוקס הידיעה והבחירה במשנת ר' צדוק הכהן מלובלין". הכותב, אביחי צור, בחר להגיש לקורא מנחה בדמות אלף וחמש מאות עמודים של מחקר כתוב ב"אקדמאית" צרופה. צור בוחן את הסוגיה מכל צדדיה ועל פני כל כתיבתו הענפה של ר' צדוק; הוא מצטט ומתפלמס באריכות עם כל מחקר או אף מאמר לא־אקדמי העוסק בפסקה שבה הוא דן; והוא גם משווה את דברי ההוגה החסידי עם שורה ארוכה של הוגים יהודים ולא יהודים. כך שלמעשה הוא מניח אבן דרך יסודית ביותר לכל מי שיבחר לעסוק בר' צדוק ברמה המחקרית מעתה והלאה. המחבר השקיע בסיכומי פרקיו, בלכידות פנימית גבוהה של החיבור ובסיכום מקיף לספר כולו; כך שיש אי־אלו דרכי קיצור להתמודד עם היקפו ומורכבותו של הספר. 

עבירה לשמה

לב החיבור שלפנינו אפוא הוא הפרדוקס היסודי במחשבת ר' צדוק. זו סוגיה מורכבת למדי, ואשתדל להציגה בפשטות יחסית. בחלק מכתביו ר' צדוק טוען כי לאדם ישנו "שורש נעלם" וכי שורש זה קובע את מהותו, כצדיק או כרשע. זו למעשה עמדה דטרמיניסטית, הטוענת שהקב"ה "יודע" הכול מראש וכי אין משמעות למעשי האדם. מאידך גיסא, ר' צדוק טוען שהאדם יכול במעשיו להפוך את ה"שורש הנעלם" שלו מעיקרא. דהיינו, מעשיו הם היוצרים את שורש נשמתו ולא להפך. כיצד יוצאים מסתירה חזיתית זו? חידושו של המחבר הוא שר' צדוק ביקש לאחוז בעמדה פרדוקסלית, שאינה מוותרת על אף צד מצדדי הפרדוקס. הסתירה מזינה את עצמה והמתח הוא מתח פורה. 

האדם, כך מטעים הרב שג"ר, המצוטט בעבודה זו רבות, צריך מצד אחד למוסס את רצונותיו והבנותיו על העולם בתוך האינסוף האלוהי ולחוש את המוחלטות האלוהית, יודעת־הכול, הקובעת את כל מעשיו ומעשי הדורות כולם; ובה־בעת גם לחוש את מלוא הכובד האקזיסטנציאלי בכינון חייו ואחריותו כלפי א־לוהים ואדם. סתירה פרדוקסלית זו מזינה כאמור את עצמה ומביאה את האדם לתודעת "ייחוד עליון", שאותה לא ניתן לתאר במילים ושבה שני ההפכים חיים בשלום זה עם זה.

לתפיסה פרדוקסלית זו השלכות רבות, ביניהן יש לציין את מושג התשובה. ר' צדוק, אף שהיה כאמור קפדן גדול ברמה האישית וברמה ההלכתית, הרבה לעסוק במושג ה"עבירה לשמה", והוא מנסח בהקשר זה כמה מפניניו היפות ביותר: "לעתיד יתגלה זה בבירור, שגם בשעת הריחוק היה (החוטא) מקורב"; "באמת עבירה לשמה הוא עצמו רצון ה' יתברך… וגם זה עצמו תורה"; "ונמצא אין כאן עבירה מעולם ואין כאן שבירה ומיתה מעולם, מאחר שהכול מאמיתות עומק הרצון דה' יתברך, אם כן גם השבירה מעומק הרצון דה' יתברך". 

לחשיבתו הפרדוקסלית של ר' צדוק ערך רב בהבניית העבר הצורם של האדם: התשובה חושפת שהעבירה עצמה, שנעשתה מתוך רצון חופשי גמור, אף היא הייתה רצון ה' יתברך, והיא חלק מתהליך התיקון ולא חלק מן השבירה. ה"זדונות" מתהפכות לזכויות, כמאמר חז"ל, אך לא משום שהם הביאו למעמד התשובה, אלא במישור אחר, של השלמה עם המציאות האלוהית האינסופית שמעבר להשגת האדם. 

השאור שבעיסה

ספר עיון טוב מאפשר לקוראיו מגוון דרכים לעשות בו שימוש, שלא בדרך אליה כיוון המחבר. בעזרת מפתחות טובים, מערכת הפניות משוכללת ואפראט רחב, יכול המעיין למצוא את מבוקשו המסוים מבלי להיות תלוי בנרטיב הכללי של החיבור. כך במקרה שלנו, גם מי ש"פרדוקס הידיעה והבחירה" איננו הסוגיה המעניינת ביותר בעבורו, יכול, למשל, להיעזר בספר כפרשן מקומי של מאות פסקאות מכתבי ר' צדוק ולמצוא הפניות מדויקות לכל ספרות המחקר שעסקה באותה הפסקה. כך עשיתי אני, כשהתעניינתי בנושא אקטואלי הממשמש ובא – חג הפסח. אגב כך אדגים את דרך עיונו של המחבר בדברי ר' צדוק, וכיצד מבקש הוא לשזור גם סוגיות הנראות "תמימות" ממבט ראשון ואף שני, אל תוככי מה שרואה המחבר כליבת הגותו של ר' צדוק – סוגיית הידיעה והבחירה. 

ר' צדוק שם לב לעובדה המתמיהה, שזמן קצר לאחר שהתורה מכריזה מלחמת חורמה נגד השאור והחמץ, הוא הופך להיות שיאו של חג הביכורים בהבאת שני הלחם למקדש. השאור הוא מטאפורה עתיקה ליצר הרע. חג הביכורים הוא חג מתן תורה, והתורה, לדברי חכמים, היא ה"תבלין" – "בראתי יצר הרע, בראתי לו תורה תבלין כנגדו". ר' צדוק קובע תחילה ש"אחר שנזהר הישראל כל החג ממשהו חמץ ושאור… זוכין על ידי זה למתן תורה" (תקנת השבין טו. מובא בספר שלפנינו עמ' 408 ואילך). מי שיודע לצמצם את יצרו, יזכה להכניס את היצר אל תוככי הקדושה, אל לימוד התורה עצמו, שיהיה מלובה ביצר חם ולוהט, "חמידו דאורייתא" בלשון הזוהר. אך בזאת לא מיצינו את המטאפורה של "התבלין", שהרי לפיה היצר הוא היסוד, ואילו התורה רק מתבלת אותו! וכך כותב צור: 

לפי ר' צדוק התורה היא תבלין ליצר לא משום שהיא באה לייעץ בדיעבד, ורק למי שמוטרד מהיצר, כיצד להתמודד עימו, אלא להפך: התורה שייכת מלכתחילה דווקא למי שיש בו יצר, משום שקנייתה כרוכה בחמדה, בארוס הדעת, כתשוקת האדם לאשתו (עמ' 410)

כאן נכנס המחבר לדיון משווה עם לאקאן ומונח ה"איווי" שלו, ובסופו מסיק: 

מכאן אפשר לדייק בדימוי הקולינרי של התבלין: היצר אינו האמצעי למטרת התורה, אלא להפך: היצר (המתוקן) הוא עיקר התבשיל, בעוד התורה היא רק התבלין, האמצעי, הטפל לתבשיל: "כי התורה נקראת תבלין שמטבלת לבד"… אמנם בתורה יש תמצית של טעם וסוד שבלעדיו לא ניתן לאכול את התבשיל, אך העיקר נעוץ ביצר ובתשוקה עצמם (413).

הסברו של צור מאיר עיניים ומוסיף עומק רב לדברי ר' צדוק. אך כיצד כל זה קשור לסוגיית היסוד של "ידיעה ובחירה"? הדברים מובאים בתוך פרק ארוך העוסק ב"השפעת הידיעה על הבחירה", וכאן מבינים אנו כי שני המושגים ידיעה ובחירה משמשים את המחבר הרבה מעבר להוראתם הקונקרטית. במקרה דנן, הידיעה היא התורה, והבחירה היא היצר. שני אלו, כמו בפרדוקס הידיעה והבחירה, לא מבטלים זה את זה אלא מזינים זה את זה. קיומו של היצר אינו מתבטל בתורה אלא להפך, מנקודת מבטו הוא העיקר, והתורה היא רק "תבלין". מאידך גיסא, מבלי התורה אין כל שימוש אפשרי וכשר ביצר, והוא כאוטי לגמרי. על הקורא מוטלת אפוא המשימה לבחון האם אכן כל סוגיה בכתבי ר' צדוק "משועבדת" לכללי החשיבה הפרדוקסלית, העומדת, לדברי המחבר, ביסוד כל הגותו. 

הופעת הרוע בשואה

באחרית דבר לספרו, צור מבקש "ליישם" את החשיבה הפרדוקסלית של ר' צדוק "ככלי לניתוח הופעתו של הרוע הרדיקלי בשואה". נזכיר שהמחבר הוציא לאור לפני מספר שנים את יומנו של זלמן גרדובסקי, תחת השם "בלב הגיהינום" (ידיעות ספרים, 2011). גרדובסקי היה איש הזונדר־קומנדו בגיהינום הארצי המכונה אושוויץ. היומן נשמר באורח נס בין אפר הנרצחים, והוא מתאר בצורה בהירה להפליא את שהתרחש בין תאי הגזים לתאי הקרמטוריום. כעת מבקש כעת להיעזר בהוגה החסידי ר' צדוק כדי להתבונן על זוועת אושוויץ.

ה"רוע הרדיקלי" שנתגלה בשואה אינו צריך פירוט. כדבריו המחודדים של ליוטר, השואה היא רעידת אדמה שהרסה גם את כל מכשירי המדידה הסיסמוגרפיים; או כדברי פרופ' שלום רוזנברג, היא כחור שחור הבולע כל קרן אור שמנסים באמצעותה להאיר עליו. כל מה שחשבנו על האדם אינו רלוונטי לאחר אושוויץ. אי אפשר לומר דבר, אפשר רק לשתוק. כאן מתגלה המחבר לא רק כחוקר מחשבת ישראל, אלא כהוגה המנסה את כוחו ביישום דרכי חשיבה על סוגיות היסטוריות אקטואליות. הוא מבקש להעניק מסגרת מחשבה ברוח חשיבתו הפרדוקסלית של ר' צדוק, כדי לתת מענה כיצד אפשר בכל זאת לומר משהו על השואה, ועם זאת לא לבטל את הייחודיות שבה.