קסת ודיו עשויים מברקים ובסוף תחושה של טרגדיה

גייל הייטאוור, הכומר לשעבר, שתושבי העיירה ג'פרסון כמעט תלו מרוב בלבול, טיפשות וקנאות פוריטנית שעלתה על גדותיה, ואז הניחו לו וככל הנראה עברו לקורבן הבא, אומר לחברו ביירון בעמוד 334 של "אור באוגוסט": "לא בגלל בחירה שלי הפסקתי להיות איש אלוהים, אלא בגלל רצון־דרישה של אנשים כמוך וכמוה וכמו זה שבכלא שם, וכמו אלה ששמו אותו שם כדי לעשות בו כרצונם, כמו שהם עשו בי, כי הם נוהגים בלעג ואלימות כלפי מי שנבראו כמותם על ידי אותו אל, אחרי שדחקו אותם לעשות משהו שבגללו הם מתרעמים עליהם עכשיו ומענישים אותם".

כך, ברגע עורפי ואף מעט ישנוני של הדרמה ברומן פרי עטו של ויליאם פוקנר, מגדירות שתי דמויות יחסית שוליות בו – אם כי גם להן יש תפקיד במהלך האפי של הדברים – כמעט את כל ההווייה הפוקנרית. באופן קונקרטי הן נותנות מפתח סול אנושי עבור היצירה הזו, שיצאה לאור ב־1932 ורואה כעת אור בתרגום מחודש לעברית.

עוד בית בוער

בשנים האחרונות תורגמו בהוצאת פן גם "12 סיפורים", "בבוא מותי", "הבוזזים" ו"הקול והזעם". מלבד קובץ הסיפורים (רחל פן), הרומנים תורגמו בידי שרון פרמינגר. לטעמי, זהו הפרויקט התרגומי המוצדק ביותר בעשור האחרון. טובים ככל שהיו, התרגומים הישנים של פוקנר הפכו מעט מרופטים, ולעיתים העניקו תחושה של הליכה במעבה יער חשוך, בתוך דווקאות אנטי תחבירית וענפים סמנטיים שהולכים ומסתבכים, והפיקו לא מעט רגעים של קריאה חסרת ביטחון; תחושה שכל מה שחשוב חומק ממך.

כעת, נוכח הרעננות התרגומית, במיוחד ברומן זה שנחשב קוהרנטי ונגיש יותר, אפשר לחוות מחדש את עוצמתו, גדולתו וגאוניותו של ויליאם פוקנר. את אותם רגעים חשוכים לכאורה במעבי יערות, מציפים לא פעם נגוהות אור בלתי נתפסות – רגעים שבהם נדמה כי הקסת והדיו שבהם השתמש היו עשויים ברקים.

גם הרומן הזה מתרחש בדרום הנחשל, בתקופת פוסט מלחמת האזרחים, כשכבר אין עבדות רשמית הלכה למעשה, אבל הגזענות המוחלטת נמצאת בכל מקום, בכל גרגר, כמעט בכל משפט. יתרה מכך, היא זו שמכוננת גם את ההוויה התודעתית של הדמויות, ומהווה גם הדלק שמבעיר את הדרמה. לא בכדי התמונה הראשונה החזקה, הנצרבת כבר בפרק הראשון, היא תמונה של בית בוער, שמחזירה אותנו היישר לסיפורו המופתי של פוקנר "אסם מבוער". שם ילד נאלץ להתמודד עם אביו הפירומן הסדרתי, שיסוד האש מהווה בעבורו באופן עקום נשק יחיד לשימור היושר שלו ושל הווייתו כנגד בעולם. גם כאן האש מחטאת כל טומאה. האש עושה סדר.

האש היא גם האור הכמעט טבעי בחודש אוגוסט בעבור הדמות הדומיננטית בפרק זה, לינה, שמגיעה לעיירה כשהיא בהריון מתקדם, אחרי שהלכה ימים רבים כדי למצוא את אבי העובר. מישהו אמר לה שהוא מצוי בג'פרסון, על כך היא נסמכת בייאושה כי רב, ומשוטטת בין "גלגלים כחושים בוהים חסרי תנועה, מבצבצים מתלוליות של שברי לבנים ועשבים מרוטים, משרים תדהמה עמוקה, ודודים שפוכי קרביים זוקפים ארובות מחלידות חסרות עשן, בעיקשות המומה ומבולבלת, על רקע נוף מחוטט גדמים של חורבן עמוק ורוגע" (עמ' 10).

טיפשות מסוכנת

ג'פרסון – הנמצאת, כמו לא מעט מיצירותיו של פוקנר, במחוז הבדוי יוֹקְנָפָּטוֹפָה – היא בעצם מיסיסיפי, המתפלשת תדיר בעוני מחפיר ובעיקר בבורות ובנחשלות. הפעילות המוחית של כמעט כל הדמויות ברומן מייצרת בעיקר הבלים, לעיתים מפעימים בייחודם. דומה כי הקישוריות בין הנוירונים שלהם, החיונית כדי לעבד מידע, עובדת על תדר המצוי בין האנושי לחייתי. יתרה מכך, הטיפשות שלהם כה מסוכנת, שלעיתים נדמה כי אם היה נגזר גורלך לחיות בתוך הרומן, היית מעדיף לעשות זאת כעגל במרעה. מה שקרה לכומר הייטאוור, שבסך הכול עבר טרגדיה אישית שפורשה לא נכון, עלול לקרות לכל אדם, בכל רגע, בלי שום סיבה הגיונית. כי תמיד צריך קורבן.

אבל אם לרגע היה נדמה כי לינה היא הדמות שתהא בחזית הרומן, אם לרגע היה נדמה שעלינו על הרכבת האפית – שאמנם איננו יודעים מה ישתקף בחלונותיה, אבל יש לנו אינטואיציה טובה לאן בדיוק היא תיסע – מגיעים הפרקים הבאים. המסילה שהסקנו כי ישרה היא, מתחילה לזגזג. הרכבת יציבה, אבל מובלת בכל פעם על ידי קטר אחר. לינה ומציאת אבי התינוק אמנם נותרים ברקע, אבל הופכים לפחות דומיננטיים ככל שהנסיעה נמשכת.

למעשה, כל פרק הוא מעין כתב חידה בפני עצמו. גם חידת הדמות ותפקידה בסיפור הגדול, וגם חידת האופן העקלתוני שבו אותה דמות מוסרת מידע חשוב, לעיתים ראשומוני בעליל, לגבי המשך העלילה – אם אחורה בזמן ואם קדימה. החידה תמיד נפתרת באופן חלקי בלבד, ובמקביל היא לא מפסיקה לתפוח.

את החזית תופס ג'ו כריסמס. דמות שמדווח עליה תחילה כי מדובר באדם שהחל לעבוד במפעל בעיר, מתגורר עם בחור נוסף בבקתה מרוחקת – זו שנשרפת בפרק הראשון – ומוכר וויסקי לא חוקי.

אבל לא בכדי כריסמס קיבל שם כה מגוחך. הוא נולד כתינוק מעורב. כלומר, כלפי חוץ הוא נראה לבן, אבל בתוכו זורם דם שחור. אימו מתה בלידתו. סבו האלים, שמנהל דיאלוגים עם עצמו ומאמין כי כל אגרוף היוצא מידו הוא דבר אלוהים, ממהר להיפטר ממנו.

תודעה שחורה

בפרק החמישי, שאותו מוביל כריסמס עצמו דרך תודעתו, אנו חווים חוויה הדומה לסרט של סטנלי קובריק "התפוז המכני"; רגעים אלימים מלאי אכזריות אנושית, אך מלווים בפיוטיות של פוקנר המגיעה לאוקטבות מופלאות, כמו הסימפוניות של בטהובן המלוות בסרט המפורסם את חבורת הבריונים.

כך, בין היתר, הוא כותב שם, עת ג'ו הולך ברחוב לעבר מפגשו המשמעותי הראשון עם המין השני, בהיותו ילד מאומץ של זוג הורים מחרידים: "ברחוב הרחב והריק הוא נראה כמו חיזיון, כמו רוח רפאים, שתעה מעולמו והלך לאיבוד… דומה שסגרו עליו כמה קולות חסרי גוף, מלמלו, דיברו, צחקו, בשפה שאינה שפתו. כמו מקרקעית בור שחור סמיך ראה את עצמו מוקף במתארי בקתות, עמומים, מוארים בעששיות, כך שפנסי הרחוב עצמם נראו רחוקים יותר זה מזה, כאילו החיים השחורים, הנשימות השחורות, יצרו את מהות הנשימה" (110).

פוקנר מנסה לבחון כאן את האופן שבו תודעתו של ג'ו כריסמס הנער והמבוגר תופסת את המציאות; איך שחור ולבן הופכים אצלו למצבי תודעה; איך מחד פורצת ממנו אלימות בלתי מוסברת, ואיך מאידך רק דרכה הוא מסוגל לשרוד. עד שמשהו בו מרפה, מתעייף. הוא כבר לא יכול לשאת את הסתירה הגזעית שבו. הוא מבין, גם אם אינו מודה בזאת באופן חד־משמעי, כי דינו תמיד היה רק אחד – חבל התלייה. ועדיף כמה שיותר מהר. כך יימנעו עוד טרגדיות.

בסופו של דבר, עם כל הגאוניות והפיוטיות, גם ברומן זה אנו נותרים עם תחושה של טרגדיה, של אדמה חרוכה, של חוסר תקווה. אף שעם המוות באה גם לידה – של מי שהיה עובר בפרק הראשון – כאשר הפעם האם נותרת בחיים, אבל ללא אב לצידה. על אדמה חרוכה של גזענות, בורות ונחשלות לא יצמחו לעולם פרחים. אמנם יש מכאן ומכאן רגעים של טוב לב אנושי, גם בדרך החתחתים שלינה עוברת עד הגיעה לג'פרסון, וגם למשל בחברות המיוחדת בין הכומר לשעבר לביירון, אבל גם בסוף הסיפור אנו בעיקר מריחים את אדי העשן של הבית שבער בפרק הראשון. ומריחים דם, המון דם.