המסע מתחיל. עם ישראל פותח בתהליך המרתק של החתירה לקראת הארץ המובטחת. אלא שבינו לבין היעד עומד מדבר. המעבר דרכו דורש כוחות נפש אדירים. לאורך הספר נצעד יחד עם בני ישראל ונלווה אותם במשברים ובתהפוכות באותה ארץ צייה. סיפורי ספר במדבר לא קלים, אך הם עשויים לגעת בכל אחד מאיתנו, במדבר הפרטי שלו, בדרכו האישית למציאת ארצו המובטחת.
והנה, דווקא בתחילת הספר אנו עשויים לנחול אכזבה. ארבעה פרקים מקדישה התורה לספירת בני ישראל, לתיאור מבנה המחנה ול"חלוקת העבודה" של הלוויים. הלומד עומד בתמיהה מול שפע המספרים וסידור המחנה המפורט. כיצד באה לידי ביטוי הקדושה בכל מילה בתורה, כאשר הפרקים מלאים בנתונים סטטיסטיים ובפירוטי עובדות טכניים? שאלה זו מתקשרת לתמיהה ראשונית יותר: מהי בכלל מטרת המפקד?
הנטייה הטבעית היא לאתר מטרה פונקציונלית למפקד, כגון ספירה צבאית לקראת כיבוש הארץ (כך על פי רשב"ם ופרשנים נוספים). לעומת זאת, רש"י בתחילת הפרשה הולך בגישה הפוכה ומנסה לנקות את המפקד מכל מטרה פונקציונלית: "מתוך חיבתן לפניו – מונה אותם כל שעה… כשבא להשרות שכינתו עליהם – מנאן". דווקא חוסר המטרה במפקד הופך אותו להיות לביטוי לחיבת ה' לעמו.
ההבדל בין הפירושים משמעותי. הגישה הפונקציונלית משרה על הפרשה אווירה מעשית־יישומית. לעומת זאת, הגישה הלא פונקציונלית משרה דווקא אווירה חגיגית. המפקד הוא מעין טקס הנעשה כחלק מהשראת השכינה. הקב"ה סוקר את עמו ומתבונן בהם. הוא סופר ופוקד כל אחד מתוך חיבה פשוטה.
חשיבות לכל ראש
הד לערך העצמי שבמפקד עולה מן הפסוק המצווה עליו: "שאו את ראש כל עדת בני ישראל למשפחתם לבית אבתם במספר שמות" (א, ג). ראשית, הביטוי "שאו את ראש" משמעותו בתנ"ך לרומם את מעלתו של האדם. כפי שאמר יוסף לשר המשקים: "ישא פרעה את ראשך והשיבך על כנך" (ובדומה לכך במלכים ב כה, כז). ראשו של כל אדם בישראל מורם במהלך המפקד, שכן הוא נפקד בפני ה'. ביטוי זה מתכתב עם ברכת כוהנים, שמופיעה בפרשה הבאה, לאחר המפקדים: "ישא ה' פניו אליך" (ו, כו). כנראה לא במקרה מופיעה שם ברכת הכוהנים. היא מהווה את המשכו של המפקד, שבו ה' נושא פניו לעמו.
בהקשר זה מעניין להשוות לחטאו של דוד כשספר את עם ישראל. בספירה זו השתמש דוד בביטוי "לך מנה את ישראל". דוד רוצה למנות את ישראל מנייה פונקציונלית בלבד, מנקודת מבט גאוותנית של מלך. זאת בניגוד למפקד כאן, ה"נושא את ראשם" של ישראל ומקנה להם חשיבות.
שנית, המפקד כאן אינו מצטמצם לספירה בלבד; הציווי הוא למנות אותם בשמות תוך התייחסות למשפחות ולבית אבות. ההתייחסות לשמות כמובן מיותרת מבחינה פונקציונלית והופכת את המפקד לתהליך של התייחסות אישית לכל אחד מישראל. גם אם לא הוזכרו כאן שמותיהם של ישראל, בכל זאת ישנה תחושה של התייחסות אישית, ברמת השבט: שמותיהם של נשיאי השבטים מוזכרים במפורש וכל שבט זוכה לפרשייה בפני עצמו, למרות האריכות הנוצרת. כך נוצר דפוס החוזר על עצמו שוב ושוב: "לבני … תלדתם למשפחתם לבית אבתם במספר שמות". אם הספירה הייתה נועדת רק "לשורה התחתונה", מובן שלא היה צורך בכל האריכות הזו.
גם כאן מאלפת ההשוואה לספירת דוד: "ויאמר המלך אל יואב… ופקדו את העם וידעתי את מספר העם". את דוד מעניין רק "מספר העם", לא השמות או המשפחות. אכן, בהמשך הפרק יואב מציג את מספר העם בפסוק אחד, ללא כל האריכות שיש בפרשתנו.
להקדים ערך לפונקציה
למרות הוויכוח בין שתי הגישות ביחס למטרת המפקד, ייתכן כי הן דווקא משלימות האחת את השנייה. נשרטט בקצרה את תוכן ארבעת פרקי הפתיחה לספר: פרקים א'־ב' עוסקים במפקד בני ישראל ואילו פרקים ג'־ד' עוסקים במפקד הלוויים. בכל אחד מהמפקדים הפרק הראשון עוסק במניין ואילו בפרק השני ישנה "חלוקת עבודה" בהתאם למניין. אצל עם ישראל מדובר בסידור המחנה ואצל הלויים בסדר נשיאת המשכן. נראה כי בכוונה התורה מפרידה בין המניינים העומדים כשלעצמם (פרק א' – בני ישראל, פרק ג' – הלוויים) לבין ההיערכות הפונקציונלית של המחנה (פרק ב' – בני ישראל, פרק ד' – הלוויים). היה אפשר בקלות לאחד את שני הפרקים בכל מניין – לתאר את המספר ומיד לציין את תפקידו של השבט במסע. אך דומה כי להפרדת הפרקים משמעות עמוקה.
אפשר להתבונן על כל אדם במבט אינסטרומנטלי או במבט מהותי. המבט הראשון רואה את האדם כפונקציה שמתנהגת בצורה מסוימת. זוהי הראייה למשל של המחקרים הסטטיסטיים במדעי החברה או של מנהל הרואה את עובדיו מבעד לעדשת הפרקטיקה של הארגון. לעומת זאת, נקודת המבט השנייה רואה את הקיום של האדם כבעל ערך כשלעצמו, ללא תלות בפונקציות שהוא ממלא. שתי נקודות המבט משלימות, אולם ישנה חשיבות לסדר הנכון בראייה של כל אחד את זולתו ואת עצמו. באה הפרשה ומלמדת אותנו לא לחסוך בזמן ובפסוקים – ראשון לכול יש לראות כל אחד מישראל בשמו ובמהותו האישית, עוד לפני שהוא ממלא פונקציה מסוימת. זו ראייה ה"נושאת את ראשו" בכך שהיא מעריכה את עצם קיומו. רק לאחר מכן אפשר להתחיל ולראות את העם כאוסף אנשים שיש לארגנו בהתאם למטרות המעשיות. ההוויה קודמת לעשייה.
