קלונימוס וישעיהו שפירא היו שני אחים שנולדו בפולין לשושלת של אדמו"רים וצדיקים, והתייתמו בצעירותם מאביהם. הראשון התפרסם בזכות חיבוריו החדשניים בתחום החינוך החסידי, פעל והקהיל חסידים בגטו ורשה, נרצח על ידי הנאצים, ונודע כאדמו"ר מפיאסצנה. השני היה ממייסדי תנועת הפועל המזרחי, עלה לארץ, עבד כאן כחקלאי והתפרסם בכינויו האדמו"ר החלוץ.
כמי שגדל בבית ציוני דתי־מובהק, העיתונאי אמוץ שפירא גדל יותר על תורתו של האדמו"ר החלוץ, שהיה סבו של אביו. ובכל זאת, גם דמותו של האח, האדמו"ר מפיאסצנה, ריחפה תמיד בחלל הבית.
הפעם הראשונה שבה חש שפירא חיבור משמעותי לסיפורו של האדמו"ר מפיאסצנה, הייתה בעת שירותו הצבאי. "המחלקה שלי בטירונות הייתה נוראית", הוא מספר. "נפלנו על סַמלים שהיו ממש רעים כלפינו, ותוך חודש בלבד שני שליש מהמחלקה נטשו אותה ונשרו. אני זוכר שאמרתי לעצמי – אני לעולם לא אעזוב, כי ידעתי שאם האדמו"ר מפיאסצנה היה רואה אותי במדים הוא היה משתחווה… לא אהבתי את הצבא, ובכל זאת, החלטתי שגם אם אשאר אחרון במחלקה – לא אעזוב".
בצעירותו למד שפירא מעט מתורתו של הרבי מפיאסצנה, אבל לדבריו "התקשה להתחבר". עד שנתקל בקטע אחד מהספר "הכשרת האברכים", שבו מגולל האדמו"ר את סיפור יציאת מצרים בשפה ותיאורים המותאמים לדורו. "האדמו"ר מדבר שם על הצורך בהרחבת המחשבה, וזה היה משהו מאוד חדשני. למעשה הוא נתן לגיטימציה ללומד להרחיב מעבר למה שכתוב בתורה ובפסוקים, ולעשות את זה בצורה מרוממת. באמצעות סיפור יציאת מצרים הוא הדגים איך לדעתו צריכים ללמוד תנ"ך. הוא רצה לפתוח את האדם הלומד לאירועים שבוודאי היו. בתורה אנחנו קוראים בסך הכול כמה פרשות על יציאת מצרים, אבל היו שם מיליוני סיפורים שלא נחשפנו אליהם".
הקטע הזה מופיע כעת, בין קטעים רבים אחרים, ב"הגדת פיאסצנה" ששפירא הוציא לאור לאחרונה. זוהי הגדה מאירת עיניים, שמשולבים בה ליקוטים מתורתו של האדמו"ר מפיאסצנה לצד איורים של גיל ג'יבלי. למעשה, זו אינה ההגדה הראשונה המשלבת קטעים מהגותו של האדמו"ר מפיאסצנה. סבו של שפירא, האדמו"ר רבי אלימלך שפירא, הוציא בשנות השישים הגדה לפסח עם דרשות על החג שנשא דודו. הנכד אמוץ עשה עבודה שונה. הוא ליקט קטעים מכל ספרי האדמו"ר – "חובת התלמידים", "בני מחשבה טובה", "צו וזירוז", "הכשרת האברכים", "דרך המלך" ו"אש קודש", והוסיף עליהם גם סיפורים על דמותו הייחודית ומימרות חינוכיות שלו.
את הרעיון להוצאת ההגדה קיבל שפירא מאביו, שאותו הוא מכנה "בעל הרעיונות במשפחה". לפני פחות משנה הוא החל במלאכת הליקוט, ובשלב מסוים החליט להוסיף רבדים נוספים. "רציתי שההגדה תהיה עממית יותר, וכך נולד הרעיון להוסיף סיפורים על הרבי. בהתחלה אספתי דברים שהיו מוכרים ליודעי דבר, ואחר כך חיפשתי עוד חומרים בעיתונים. השתדלתי שהסיפורים יסופרו מכלי ראשון, אבל הבעיה היא שרוב האנשים שהכירו את האדמו"ר נרצחו בשואה.
"נעזרתי בעיקר בעדויותיהם של לייב ביין, עיתונאי שהיה חסידו של האדמו"ר, ושל אברהם הנדל, חסיד שהגרמנים הלאימו את בית המלאכה שלו בוורשה והפכו אותו למפעל בשם 'שולץ, שבו הועסקו כל חשובי הרבנים והאדמו"רים, כולל האדמו"ר מפיאסצנה. הנדל ניצל בדרך חתחתים ונפטר לפני כמה עשורים".
אחד האיורים בספר כולל את דמותו של הנדל, לצד אישיות בולטת אחרת בגטו ורשה, ר' זושא פרידמן, מחבר הספר "מעיינה של תורה". "פרידמן, שגם עבד באותו מפעל, היה איש אגודת ישראל שהיה אחראי על לימוד תורה במרתפים בגטו ורשה ונרצח בשואה. הבאתי בהגדה סיפור על ברית מילה מרגשת שהוביל האדמו"ר בגטו, ששניהם השתתפו בה, וביקשתי מהמאייר גיל ג'יבלי שישלב באיור את הדמויות של פרידמן והנדל, שהיה לי חשוב להכיר להם טובה".
חדשני לדורו
האדמו"ר מפיאסצנה, רבי קלונימוס קלמיש שפירא, נולד בשנת 1889 לרבי אלימלך מגרודז'יסק שהיה בשעתו זקן אדמו"רי פולין. אימו חנה ברכה, שהייתה אשתו השנייה של האדמו"ר, הייתה בתו של האדמו"ר מחנצ'ין. לפני שהגיע לגיל שלוש כבר התייתם מאביו. בגיל 16 נשא לאישה את בת האדמו"ר מקוז'ניץ, בגיל עשרים כבר החל לכהן כרבי, וארבע שנים לאחר מכן הוכתר כרב העיירה פיאסצנה. בשנת 1923 ייסד בוורשה את ישיבת "דעת משה" ועמד בראשה, אך גם לאחר שעבר לוורשה נהג לקבוע את משכנו בפיאסצנה שלושה חודשים בשנה, בתקופת אלול וחגי תשרי.
הספר היחידי של האדמו"ר מפיאסצנה שיצא לאור לפני השואה היה "חובת התלמידים" – חיבור הדרכה חסידי שפנה לנערים – שיצא לאור בשנת 1932 ועשה רושם רב. שאר כתביו של האדמו"ר הוטמנו בכדי חלב בגטו ורשה, ונמצאו רק לאחר המלחמה. "אני לא יודע לומר מתי נכתב כל קטע של האדמו"ר, אבל גם הדברים שהוא כתב לכאורה לפני השואה, כשאנחנו קוראים אותם היום במשקפיים של שואה, אנחנו מוצאים תיאורים שממש תואמים את האווירה של התקופה", אומר שפירא. "יש למשל משפט בקטע שהבאתי מ'הכשרת האברכים', שבו האדמו"ר כותב 'ארץ אל תכסי דמנו'. זה לא משפט שנכתב סתם כך מהאוויר. האדמו"ר גם מתאר שם, בהקשר של שעבוד מצרים, איך אדם צעיר יכול לשלוט באדם מבוגר, וגם זה מתכתב מאוד עם השואה".
האדמו"ר מפיאסצנה התפרסם כאיש חינוך דגול, בעל משנה חינוכית חסידית. אחד הקטעים הראשונים המובאים בהגדה מביאים לידי ביטוי את משנתו הייחודית. "האדמו"ר אומר שם שגם ההכנה למצווה היא מצווה. אדם נחשב כעולה על הר לא רק כשהוא מגיע לקצה ההר, אלא כבר כשהוא בדרך. לפעמים אנחנו מייקרים רק את מי שהשיג והגיע לפסגה, אבל מה עם מי שלא הגיע לשם? הוא לא התאמץ? האם צעד קטן אינו משמעותי? אני חושב שזה מסר מאוד חשוב להורים ולמחנכים, כיצד להסתכל על הילדים שלהם וגם על עצמם. אנשים מזלזלים בעצמם ולא יודעים לייקר דברים קטנים שהם בעצם גדולים.
"עוד לפני השואה האדמו"ר מפיאסצנה היה חדשני לדור שלו. באחד הספרים מופיעה כנספח דרשה שלו באספה כללית לרבנים, שבה הוא אומר אנחנו לא יכולים לחנך את הדור הזה כמו שחינכו אותנו. תקלטו שמשהו השתנה וצריכים לשנות את החינוך בהתאם. הישיבה שהוא הקים בוורשה גם הייתה חידוש באותה סביבה. ישיבה רב־גילאית עם פנימייה, במימון של הציבור".
הגדת פיאסצנה היא לא הספר הראשון ששפירא מוציא לאור, וגם ספרו הקודם היה קשור לליל הסדר, שאותו הוא מגדיר כערב חינוכי. "בליל הסדר אנחנו מצווים לספר את סיפור יציאת מצרים, ותמיד הפריעה לי העובדה שכשאתה קורא את ההגדה אתה לא מוצא בה סיפור אלא רק דרשות של פסוקים. הרגשתי שאני רוצה לחוות את סיפור יציאת מצרים, וידעתי שיום אחד אעשה עם זה משהו. לפני כמה שנים, לקראת ליל הסדר, ביקשתי מהילדים שלי שכל אחד מהם יכתוב שני סיפורים שהוא חושב שהיו ביציאת מצרים. חשבתי שכדי להכניס את הילדים לסיפור יציאת מצרים צריכים לתת להם לספר אותו.
"כל אחד מהילדים כתב שתי אפיזודות שונות. הבת שלי למשל כתבה סיפור מזווית של מצרי, ערב רב, שהסתפח לבני ישראל. מקבץ הסיפורים שהם כתבו הפך את ליל הסדר באותה שנה לחוויה אחרת לגמרי, ובעקבות החוויה החלטתי לכתוב ספר כזה, שמספר את סיפור יציאת מצרים מזווית של נער ושל אחותו. שני הסיפורים שאני כתבתי לאותו ליל סדר, הפכו לשני הפרקים הראשונים בספר". הספר, ששמו "גאולה", יצא לאור בהוצאת צמרת לפני שנתיים. בפתח הספר הביא שפירא את תיאור יציאת מצרים של האדמו"ר מפיאסצנה מספרו "הכשרת האברכים", כמקור השראה ולגיטימציה לספר את יציאת מצרים בשפה עכשווית.
"זה ספר שהוצאתי מכוחו של האדמו"ר", הוא אומר. "המטרה הייתה שהאדם יחווה את האירוע המכונן של העם הזה, שמוזכר על ידינו כל יום בתפילות אבל אנחנו לא באמת חווים אותו ויודעים איך הוא היה. סיפרתי סיפור שאני בטוח שהיה במציאות, כי הרי היו שם מיליוני סיפורים".
האדמו"ר מפיאסצנה הותיר אחריו רק את תורתו. כבר בחודש הראשון לפרוץ מלחמת העולם השנייה נהרגו מההפצצות בנו, כלתו וגיסתו. כעבור זמן קצר נפטרה אמו, ולאחר כשלוש שנים נעלמה בתו. האדמו"ר עצמו נשאר בגטו ורשה, ואף שהוצע לו כמה פעמים להימלט הוא בחר להישאר עם חסידיו. הוא שרד את גטו ורשה עד לחיסול הגטו, ונרצח עם חתנו בירי המוני שביצעו הנאצים במחנה הריכוז טרווניקי שליד לובלין. שפירא מביא בהגדה עדות על האדמו"ר החלוץ, אבי סבו, שבעת הנחת אבן פינה לבית כנסת בכפר פינס על שם אחיו, אמר בקול חנוק מדמעות: "התחננתי מלפני יהודי פולין שיעלו לארץ ישראל. מדוע לא שמעו בקולנו?"
"האדמו"ר החלוץ עלה לארץ בהתחלה לבד, ללא אשתו והילדים, כי אשתו לא רצתה לעזוב את פולין, שהייתה אז כמו ניו־יורק של היום", אומר שפירא. "מספרים שכשהוא הגיע לפולין כדי לשכנע אנשים לעלות, היה לו קשה מול אחיו. הוא כיבד אותו וראה בו את האדמו"ר שלו, והתקשה לדבר נגדו בממלכה שלו".
איך אתה מקבל את ההחלטה של האדמו"ר מפיאסצנה שלא לעלות לארץ?
"קודם כול צריך להגיד שגם לו היה קשר לארץ ישראל. הוא העביר למשל כסף לאחיו כדי שיקנו פה אדמות. דוד שלי חידש לי שאת הספר 'חובת התלמידים', שיצא לפני השואה, האדמו"ר שלח להדפסה ראשונה בארץ, מתוך כבוד לארץ ישראל. גם את האתרוג שלו הוא קיבל מארץ ישראל בכוונה דומה. היה לו קשר לארץ, אבל המשימה שלו הייתה כנראה אחרת. בדיעבד ברור שהקב"ה דאג שהוא יישאר שם כדי שיוכל לסייע לאנשים, ושתורתו תופץ כך. זה לא סתם. אני לא מרגיש שאני יכול לשפוט אותו".
עיתונאי מהזן הישן
שפירא (53), נשוי לשרה, אחות במקצועה, אב לארבעה וסב לחמישה, נולד להוריו ישעיהו (שייקה) ורותי שפירא, מוותיקי אלון־שבות. אימו היא בתו של הרב שלמה זלמן מן־ההר שהיה רבה של שכונת בית וגן בירושלים. אביו, שניהל במשך שנים רבות את בית הספר האזורי של גוש עציון, הוא בנו של הרב אלימלך שפירא שהוכתר לאחר השואה כיורשו של דודו האדמו"ר מפיאסצנה, ובהמשך גם כיורשו של האדמו"ר מגרודז'יסק. אחיו של הרב אלימלך שפירא היה השר יוסק'ה שפירא, מראשי תנועת בני עקיבא והמפד"ל. אחיו הצעיר של אמוץ, הרב ד"ר הראל שפירא, הקים ומנהל כבר 13 שנים את פורטל הדף היומי, שנחשב לבית המדרש הווירטואלי הגדול ביותר בעולם. לפני מספר שנים הקים אביו, ישעיהו שפירא, אתר שו"ת פורטל הלכה אקטואלי.
אמוץ שפירא גדל בגוש עציון, למד בישיבת חורב ולאחר מכן בישיבת ההסדר בשעלבים. בתחום התקשורת הוא החל להתעניין בעקבות סמינר תקשורת שבו השתתף לקראת סיום לימודיו בישיבה, ויועד לבחורי ישיבות. "העורך של עיתון הצופה, משה אישון, אמר שם: 'יש פה הרבה בחורים, אבל אני רוצה לראות אחד שמרים את הכפפה ובאמת נכנס לתקשורת'. באותו רגע אמרתי לעצמי 'אני ארים את הכפפה'. הצעתי להצופה לכתוב להם כתבות, למרות שלא היה לי מושג איך כותבים. לקחתי עיתונים ומגזינים, בדקתי איך כותבים כתבה, ולפי זה כתבתי כמה כתבות מהעולמות שלנו למוספים של הצופה".
במקביל לתחום התקשורת השתלב שפירא גם בתחום החינוך. אחרי נישואיו לשרה הם הצטרפו לגרעין התורני "שעלי תורה" בבית־שמש. שפירא החל ללמד באולפנה מקומית, ובמקביל כתב למקומון של בית־שמש. "ההורים שלי שניהם מחנכים והם רצו שאהיה מחנך, אבל אני לא רציתי. אפשר לומר שעשיתי תואר ראשון בחינוך רק בגלל אבא שלי… היה לי קשה כמורה, אבל אבא שלי אמר לי שהשנה הראשונה בחינוך לא מלמדת כלום ושלא אתחשב בה. בכל זאת, אמרתי לעצמי שבמקום לדבר מול שלושים בנות אני מעדיף את תחום התקשורת שבו אני יכול לדבר מול 30 אלף או 300 אלף אנשים".
לאחר שלוש שנים בבית־שמש עברה משפחת שפירא לנווה־דניאל בגוש עציון, שבו הם מתגוררים עד היום. שפירא החל ללמוד תקשורת באוניברסיטת בר־אילן ובמקביל לשדר כתבות ביומן מורשת של רשת א'. משם הגיע לשדר ברדיו ירושלים ולכתוב בעיתון ירושלים. "בשלב מסוים אמרתי לעצמי שאו שאני עולה לרמה הארצית, או שאני עוזב את התחום. פניתי לקול ישראל, וכשהם אמרו שהם יתקשרו אליי אם יהיה להם צורך, חשבתי שסיימתי את הפרק הזה. אבל לאחר מספר חודשים הם התקשרו להזמין אותי לקורס כתבים שבדיוק נפתח. הגעתי לשם בדקה התשעים, אבל בסופו של דבר הייתי הראשון מהקורס שהתבקש להכין כתבה ששודרה ברדיו". שפירא נכנס לקול ישראל בשנת 1998 ככתב תחום הפנים, ולאחר חמש שנים מונה לכתב המשפטי, תפקיד שאותו מילא כמעט ברציפות, עד סגירת רשות השידור לפני חמש שנים. עם הקמת התאגיד הוא המשיך בו ככתב משפטי בכאן רשת ב'.
אתה חש בהבדל בין רשות השידור לתאגיד?
"מבחינות מסוימות אני עושה את אותו דבר, אבל יש גם שוני. קודם כול, לא מעט אייטמים שהיו נכנסים בעבר לשידור ברשת ב' לא ייכנסו היום לשידור כי הם מביאים פחות כותרות. בנוסף, יש שוני בקרב העובדים, הם יותר צעירים ומגוונים במקום מגוריהם. אנשי רשות השידור היו רובם ירושלמים, והייתה לכך משמעות גם כשמדובר באנשים לא דתיים. אנשי התאגיד באים ממקומות אחרים, וזה משפיע לטוב וגם לרע. אני יכול לומר שהם מקבלים יותר את האחר, וזה דבר חשוב להתפתחות החברתית שלנו. באופן כללי אני מרגיש שהדור הקודם היה יותר אנטי־דתי, והדור של היום אולי יודע פחות אבל הוא יותר פתוח ופחות מתנגד. לעניות דעתי זה דור הביניים בתהליך הגאולה, שיאפשר אחריו את הדור שיתקרב יותר".
אתה מזוהה כעיתונאי מהזן הישן, שלא משלב בדיווחים שלו את עמדותיו אלא מתמקד בדיווח.
"זה נכון. למרות כל אלו שניסו לעשות דמוניזציה לקול ישראל, זה היה בית ספר לתקשורת. הכתב לא היה האישו. היום יש עיתונאים שהתבלבלו וחושבים שהם האישו ולא החדשות. כעיתונאי אני חושב שדעתי חשובה כקליפת השום, ושאני לא מישהו יוצא מגדר הרגיל שניחן במשהו עליון. אני משתדל לדווח כמו האיש שהולך ברחוב, כי מבחינתי דעתי שווה כדעתו. רוב העיתונאים התבלבלו, הם מביאים אג'נדות. זה דבר שלא מתאים לי באופן אישי כי לא גדלתי בבית כזה, ואני גם חושב שהגישה החדשה הזו חוטאת למקצוע. היא גורמת לכך שאי אפשר להאמין יותר למי שמספר את הסיפור. איך אפשר להאמין לעיתונאי שמודה שבכל הדיווחים שלו הוא ניסה להוציא את צה"ל מלבנון? זה הורס את המקצוע".
מצד שני יש טענה שבגלל השינוי הזה, חשוב לפחות לאזן ולהביא את הצד הימני.
"אז אני לא שם. אני גם לא מתערבב עם העיתונאים הדתיים או הימניים. אין לי שאיפה לזכות בפוליצר אלא להיות בן־אדם ויהודי טוב. המדד שלי הוא לא הפוליצר אלא הקב"ה. הוא יבחן אותי בסוף, לא מועצת העיתונות. בקול ישראל יכולתי יותר להרשות לעצמי ללכת לפי הספר ולא ליצור דרמות כשאין דרמות. היום עיתונאים מייצרים דרמה כדי שיקראו אותם ויקשיבו להם. הדבר הכי חשוב לי הוא שהמאזין ששומע אותי ידע שאני מדווח אמת, ולא אכפת לי לאבד בגלל זה דברים בדרך ולא להיחשב עיתונאי מספר אחד. אני מעדיף להיות עיתונאי שכששומעים דיווח שלו אומרים 'זה מאה אחוז נכון".
התקשורת איבדה את כוחה
שפירא מודה שבשנים האחרונות השתנתה דעתו על חשיבות העיסוק בתקשורת. "כשנכנסתי לתחום חשבתי שהתקשורת היא דרך להיכנס ללב ההוויה הישראלית, מקום להשפיע ולעשות בו משהו משמעותי בחיים. ראיתי את זה כשליחות, וזה היה נראה לי חשוב. היום אני במקום אחר, פחות נחרץ, וחושב שהעיסוק בתקשורת פחות משמעותי.
"במישור האישי אני מרגיש שאני עושה אותו דבר. השמות מתחלפים אבל שום דבר לא מתחדש, והחדשות הן ממש לא חדשות. אני גם רואה שפעמים רבות אנחנו מתקשקשים בדיווח התקשורתי ומרגיש שזה כבר לא מתאים לנפש שלי. בעבר חשבתי שאני בא להציל את העולם, ועבדתי קשה בשביל זה. הבן הבכור שלי אמר לי פעם משפט שלא אשכח: 'יצאת מהבית כשהייתי בן חמש וחזרת כשהייתי בן 15'. שילמתי מחיר על העיסוק התקשורתי, והיום אני כבר לא רוצה לשלם את המחיר הזה. אני חושב יותר על אבותיי וברור לי שלא אסיים את חיי כ'כתבנו', ולכן אני מחפש דברים משמעותיים יותר לעשות. העבודה העיתונאית החזרתית והסיזיפית שלא תורמת לשיח כבר לא מחיה אותי. "מחפש כעת דברים שיחיו אותי בעיסוק התקשורתי ולצידו".
מעבר לכתיבה, אחד הדברים שמחיים את שפירא כלשונו הוא מיזם לימוד "ותן חלקנו", שמתקיים בביתו בנווה־דניאל. "לפני שש שנים אשתי שרה החליטה לבנות בחצר הבית שלנו אוהל שיהווה מקום לחבורות לימוד. הרעיון "היה לגבש קבוצות לימוד קבועות, כפי שכתב האדמו"ר בספרו בני מחשבה טובה, שהלימוד בהן יחד ייצור גם חבורה עם ערך מוסף. בשבת למשל יש חבורת נשים שלומדת שם כבר שש שנים מתורתו של רבי נתן מברסלב. בנוסף יש קבוצות שלומדות קדושת לוי, מסילת ישרים, ימימה. המיזם הזה יוצר אצלי תחושה שאני חי מיום חמישי עד יום ראשון ובשאר הזמן קצת מתוסכל, אבל ככה זה העולם הזה".
