על חשיבותה של השאלה

אדם שנקלע לאי בהירות או לאי ידיעה, שואל שאלות. התשובות יספקו לו מידע שלא היה ברשותו בעת ששאל את שאלותיו, שהרי לוּ ידע מראש את התשובות, לא היה מקום לשאלותיו. לאור הנחות אלו אנו עומדים משתאים נוכח "ארבע הקושיות" הפותחות את סדר הפסח. קביעת הקושיות כריטואל החוזר על עצמו מדי שנה, מבטיחה כי תוכנן יהיה ידוע לכול עוד בטרם נשאלו. גם התשובות ידועות מראש, עוד בטרם שאִילת השאלות.

אם לא די בכך, אף הקושיות עצמן אינן עולות בדרך הרגילה והטבעית. כיצד ניתן לשאול לפשרם של אירועים חריגים, כגון כפל ההטבלות בליל הסדר, בנקודת זמן שבה השואל טרם ראה או ידע שהטבילו אפילו פעם אחת? ברור כי הבן השואל יודע מראש, בשלב השאלה, מה עומד להתרחש בהמשך הערב, ואין מדובר במבנה של שאלות הנובעות מקושי אמיתי או מחוסר ידע. אם כך, יש לשאול על עצם ריטואל "ארבע הקושיות" את שאלתו של הבן הרשע: מה העבודה הזאת לכם?

שאלת פתיחה זאת נועדה להוות מצע לדיון נרחב יותר העוסק במעמדה של השאלה, דיון שבאחריתו אשוב להגדת הפסח.

אם נבקש לדרג מה חשוב יותר – השאלה או התשובה, יש שיסברו שהתשובה עולה בחשיבותה על השאלה. בתפיסה זו, היחס בין השאלה לתשובה הוא כיחס שבין חולי למזור. השאלה מבטאת חוסר שלמות ומצב בעייתי הזוקק פתרון, ואילו התשובה הופכת כל עָקֹוב למישור ומעניקה שלמות. הורתן ולידתן של כל השאלות מקורן בבעיית יסוד אחת בלבד, והיא מוגבלות הידע וההבנה האנושית. בעולם אידיאלי שבו הכול ידוע ומובן, לא יהיה מקום לשאלות כלל ועיקר.

הדים לתפיסת עולם כזו מצויים בספרות ובהגות. חנוך לוין, חרף היותו מגדולי שואלי השאלות, במחזה "סוחרי הגומי" כורך בכריכה אחת מציאות שבה "ניתנו התשובות לכל השאלות" ובין "שיבה מגלות" ו"גאולה שלמה". טולסטוי, במאמרו "מה היא אמנות", סקר את המשמעות שהוגים ואמנים נתנו למושגים אמנות ויופי. הוא התחיל את מסעו בפילוסוף אלכסנדר גוטליב בוימגרטן, שטען כי היופי הוא השלמות האבסולוטית. תפיסה זאת של יופי, כמבטאת שלמות מוחלטת, רווחה בכל תחומי האמנות: ציור, פיסול, מוזיקה ואף ספרות.

טולסטוי המשיך וסקר יצירות אמנות עד ימיו, וטען כי למגינת ליבו, בתקופתו (המאה ה־19), נשתנתה התפיסה האמנותית בכל תחומי היצירה, ואת מקומה של השלמות תפסה אי הבהירות והחידתיות. כסיוע לביקורתו על התפנית הזאת ציטט טולסטוי מבקרי אמנות וספרות בני זמנו, שאף הם הלינו על המעבר לאמנות המעלה שאלות ומותירה חידות. כהמחשה לרוח החדשה הזאת הוא ציטט את המשורר סטפן מלארמֶה שכתב מפורשות באחד משיריו כי "בפיוט צריכה להיות תמיד חידה". עוד ציטט שירים של גדולי משוררי צרפת, שארל פייר בּוֹדְלֶר ופול וֶרְלֶן, שכל שורה בהם מסתיימת בסימן שאלה.

טולסטוי המשיך וסקר תערוכות ציור של סימבוליסטים, אימפרסיוניסטים וניאו־אימפרסיוניסטים וקבל על אי־הבהירות שביצירות. לדבריו, אמנות העבר שהייתה שלמה, בהירה וממילא לא העלתה כל שאלה, אכן הייתה אמנות במיטבה. את יצירות ימיו הוא כינה כזיוף של אמנות. טולסטוי שיקף בכך תפיסת עולם שבה הקושיה והשאלה הן כורח שמבטא חוסר שלמות, ורק מציאות שלא מעלה כל שאלה היא האידיאל המוחלט. בעיניו, האמנות המיטבית והאמיתית היא זאת שמהלכת קסם על צופיה, תוך כיבושם בתחושת שלמות הנעדרת כל הרהור או חיבוטי נפש.

מבחן מנהיגות

ברם, מאז ימי יוון העתיקה יש גם תפיסה אחרת שהאדירה את השאלה, וייחסה לה חשיבות גבוהה מהתשובה. לפי תפיסה זו, עולם נטול שאלות הוא עולם פגום. ב"אפולוגיה" של סוקרטס הוא קבע: "חיים שאין בהם חקירה לא כדאי לו לאדם לחיותם".

עימות זה על מעמדה של השאלה בא לידי ביטוי בכל תחומי היצירה. בניגוד לטולסטוי, מומחים לתולדות האמנות מזהים את התמורה מאידיאל של סימני קריאה לאידיאל של סימני שאלה, במעבר מהרנסנס לבארוק (תחילת המאה ה־17). בעוד סגנון הרנסנס הדגיש סימטריה והרמוניה, סגנון הבארוק קידש את חוסר האיזון, את הניגודיות והקונפליקטים. חוסר השלמות וחוסר הבהירות הם חומרי הגלם שמהם נוצרות השאלות.

בעידן שלנו, לאחר שהאנושות עברה שתי מלחמות עולם, עליונותה של השאלה היא כבר נחלתם של רבים. אנו מודעים לחשיבותן של השאלות, גם אם הן נעדרות מענה. ברטולט ברכט כבר פעל באטמוספירה תרבותית של עליונות השאלה. בסיום מחזהו "הנפש הטובה מסצ'ואן", לאחר ירידת המסך, מושמע אפילוג רווי שאלות ובכללן האמירה: "מסך סגור – והשאלות פתוחות".

רומן גארי, באוטוביוגרפיה המדומיינת "פסבדו", מתאר דו־שיח שבו אחד הצדדים טוען כי "סיפורי הוויקינגים שחצו ימים וגילו את אמריקה זה מיתוס סמלי. הוויקינגים האמיתיים הם אלו שחוצים אוקיינוסים של חרדה, ומגלים ארצות חדשות". הוא נשאל "מה נשאר לגלות שהוא אמיתי?", ומשיב: "התשובות האפשריות היחידות הן השאלות… הוויקינגים האמיתיים הם השאלות, התשובות הן מה שהוויקינגים שרים לעצמם במהלך החצייה". בדימויים אלו מבהיר רומן גארי את פועלה הדרמטי של השאלה, שבאמצעותה מצליח האדם לצלוח מצבים מעורערים ולהגיע לחוף מבטחים, בעוד שתפקידן של התשובות מסתכם בהרגעה רגעית בלבד.

אם במחשבה העולמית מעמדה של השאלה היה שנוי במחלוקת ועבר שינויים, הרי שבעולם היהודי מעמדה הבכיר והנשגב היה רציף ויציב. בספרו "ראשית" כינס מאיר שלו התרחשויות ראשוניות שאירעו בתנ"ך (כגון אהבה, חלום ובכי ראשוניים). שלו הצטרף לטוענים שלמופע הראשוני יש משמעות מהותית ונצחית מעבר לאירוע הנקודתי. להתרחשויות הראשוניות ששלו מנה בספרו הייתי מוסיף את הדו־שיח הראשון שבין א־לוהים ואדם. וכל כך למה? כי דו שיח זה פותח בשאלה ("אייכה"). השאלה, אם כן, היא המופע הראשוני של השיח.

מופע נוסף של "שאלה" בתנ"ך הוא המחזה החידתי של הסנה הבוער ואינו מתכלה. זהו מחזה שמי שאינו שואל שאלות יחלוף על פניו. אך שואל השאלות חייב יהיה לשאול: "מַדּוּעַ לֹא יִבְעַר הַסְּנֶה?". לשון הכתוב תומכת בהשערה כי מבלי משים סיפור הסנה היווה מבחן קבלה למשה, לתפקידו כמנהיג. המבחן נועד לראות האם משה הוא משואלי השאלות. הפסוק אומר "וַיַּרְא ה' כִּי סָר לִרְאוֹת וַיִּקְרָא אֵלָיו אֱ־לֹהִים מִתּוֹךְ הַסְּנֶה". מילות הפתיחה של הפסוק מצביעות על קשר סיבתי בין התנהגותו של משה ("סר לראות") ובין המינוי. לולי משה היה שואל שאלות, ולולי סר לראות, לא היה מקבל את המינוי. מי שאינו שואל שאלות מבטל את עצמו ביחס למציאות, וממילא נעדר יכולת לבקרה ולשנותה. אישיות כזו לא ראויה להנהגה שאמורה לחולל מהפכות ותמורות היסטוריות.

התלמוד הבבלי הוא משכן הכבוד של השאלה. אפילו מילת הפתיחה הראשונה במשנה היא כבר שאלה ("מאימתי?"), וכך משפט הפתיחה בתלמוד ("תנא היכא קאי?"). קצרה היריעה מלהכיל את שלל המובאות בתלמוד המלמדות על חשיבותה ומקומה של השאלה, ואסתפק בדוגמה בולטת. הגמרא מספרת (בבא מציעא פד, א) שכאשר ריש לקיש נפטר, נשברה רוחו של רבי יוחנן שאיבד את בכיר תלמידיו. ביקשו חכמים למצוא תחליף לריש לקיש, ושלחו אליו את רבי אלעזר בן פדת שהיה מחודד וידען. אך "השידוך" נכשל. רבי יוחנן טען שהתחליף נופל מהמקור. נימוקו היה שכאשר השמיע טענה באוזני רבי אלעזר בן פדת, היה הוא מביא לו הוכחות ומצדיקו. זאת בניגוד לריש לקיש, שהיה דוחה את טענותיו ומקשה לו 24 קושיות על כל טענה. רבי יוחנן העדיף את השאלות, משום שרק הן מפרות את הדיון.

גדולתו של התיקו

סוגיות רבות בגמרא דנות בספקות שונים ומסתיימות במונח "תיקו" (תעמוד, כלומר תעמוד השאלה ולא תוכרע). הגמרא כביכול "מרימה ידיים" ולא מצליחה להכריע כצד זה או אחר. אם בעבר סברתי שסיומה של סוגיה ב"תיקו" מבטא כישלון באותה מערכה, הרי כיום נדמה לי שסיום ב"תיקו" הוא העפלה לפסגה הלמדנית הגבוהה אף יותר ממצבי הכרעה. אמוראי התלמוד הם בעלי ידע וסברה פנומנליים. בכל דיון על ספק, מונחות בבית המדרש כפות מאזניים וירטואליות שעליהן מעמיסים החכמים את שלל טיעוניהם. משמעותו של התיקו היא שהצליחו לייצר ספק שבו שלל הטענות הותירו כפות מאזניים מאוזנות. כנגד כל "גרגיר" של טענה, יימצא "גרגיר" נגדי לטובת הכף האחרת. זהו שיווי משקל ברמת דיוק אינפיניטסימלית, המהווה וירטואוזיות למדנית.

בתרבות שמפנימה כי השאלה היא זאת שמניעה וממריצה את המחשבה, והיא עולה בערכה על התשובה, אין הישג גדול יותר ממצבי התיקו. הסוגיות שנותרו לא פתורות מניעות ומטלטלות את עולם המחשבה הרבה מעבר לסוגיות מיושבות. במובן מסוים, ומהבחינה הלמדנית, אם השאלה היא בבחינת "לידה", הרי שהתשובה היא "סתימת הגולל".

הספר "חלקת יואב" של הרב יואב יהושע וינגרטן (1845־1922, פולין) נחשב חיבור הלכתי ולמדני חשוב. אולם יצירתו הנלמדת יותר בעולם הישיבות היא דווקא חיבורו "קַבָּא דקַשְייָתַּא". חיבורו זה כולל 103 קושיות לא פתורות (כמניין "קבא") שלא עלה בידו, או בידי חכמי דורו, לתרצם. חיבור זה מהווה זה למעלה ממאה שנים כר נרחב לפעילות למדנית יצירתית. לפני כשלושים שנה פורסם חיבור בן שלושה כרכים עבי כרס, שבו לוקטו תירוצים שניתנו לקושיותיו של בעל חלקת יואב. בחיבור זה, כל אחת מהשאלות מעוטרת בעשרות תירוצים שונים של תלמידי חכמים מדורות שונים ומבתי מדרש שונים. הרב יוסף ענגיל הוציא לאור בפיוטרקוב ספר בשם "גבורות שמונים", שבו השיב שמונים תשובות שונות לקושיה חזקה אחת במסכת זבחים.

קריאת שני החיבורים הללו מרתקת עד מאוד בכמה מישורים. אולם הרלוונטי לענייננו הוא שחיבורים אלו ממחישים את עליונות השאלות על פני התשובות. העובדה שעל כל שאלה קיימות עשרות תשובות שונות, מלמדת על עוצמת השאלות שאינן נפתרות במענה חד־משמעי אחד ופשוט. בנוסף, קיומן של עשרות תשובות לכל אחת מהשאלות, מצביעה על כך שכל אחת מהתשובות, כשלעצמה, היא חלשה. שהרי מול כל אחת מהתשובות ניצבות עשרות התשובות האחרות שאינן מקבלות את אותה תשובה, ולכן מציעות מענה אחר. הפניית הזרקור לחיבורים אלו נועדה להדגים את פועלה היוצר והמניב של השאלה, ואת הוויטאליות והתסיסה שהיא מעניקה. איכויות שכאלו לא מצויות בתשובה.

עמדה קיומית

כנגד ארבעה בנים דיברה תורה. האחד סוֹכר את פיו ולא שואל דבר. מחבר ההגדה מכנה אותו "שאינו יודע לשאול". לכאורה, מניין שאין הוא יודע לשאול? ואולי הוא יודע גם יודע לשאול, אלא שאין לו מה לשאול?! המענה לכך הוא שמי שאין לו מה לשאול, משמע שהוא אינו יודע לשאול! השאלה איננה עניין טכני גרידא של שפה והתמצאות, היא גם אינה מבטאת רק סקרנות אינטלקטואלית. השאלה היא עֶמדה קיומית, היא הדלק המניע של המחשבה ושל הקיום האנושי. היעדר שאלה הוא קיפאון מוחלט, הוא ביטול העצמי. השאלות הן הנקודות הארכימדיות שבאמצעותן יכול האדם להגביה את עצמו מעל המציאות במקום להיכנע לה.

סביר להניח כי זהו הטעם לכך שמנסח ההגדה פותח אותה בסדרת שאלות. לא בשל חוסר ידע שמחייב שאלות, וגם לא בגין תמיהות אמיתיות שיש לילד על פעולות שטרם באו לעולם. אלא כדי להטמיע בילד ובכולנו את מרכזיות השאלה, לאו דווקא בשל תוכנה אלא בעיקר בשל סגולתה המכוננת.

הדגשת אתוס השאלה דווקא בליל הסדר, קשורה גם לזיקה בין חירות לשְׁאִילַת שאלות. היכולת לשאול שאלות היא ביטוי נעלה לחירות. מי שנשללה חירותו, ומי שנדרש לצייתנות מוחלטת, נשללת ממנו גם אפשרות השאלה. ומי שאינו יכול לשאול שאלות, נשללה ממנו חירותו. הסופר והפילוסוף אומברטו אקו הצביע בהקשר זה על עובדה מעניינת: אמנות הבארוק, שהיא אמנות הגדושה בשאלות, התפתחה דווקא במדינות שלא היה בהן שלטון כוחני ועריץ. אמור מעתה, אין לך עת ומועד ראויים יותר לשאִילת שאלות מאשר הרגעים שבהם אנו חוגגים את יציאתנו לחירות.

כל עם מביע את חירותו בדרכיו הוא. הצרפתי, במלחמת העולם השנייה, באמצעות הפרחת עפיפונים (כמו בספרו הידוע של רומן גארי). הרוסי, לאחר התפרקותה של רוסיה הקומוניסטית, באמצעות קונצרט של פול מקרטני המבצע בכיכר האדומה את שירי הביטלס. וכיצד היהודי מביע את חירותו? שואל שאלות!

עו"ד דוד קורצווייל הוא מומחה למשפט אזרחי ומסחרי