עִמְּךָ יֵשֵׁב, בְּקִרְבְּךָ: שאלת קליטת פליטים מאוקראינה בראי ההלכה

הלחימה באוקראינה הציבה בפני מדינת ישראל שאלה ערכית־מעשית לא קלה ביחס לקליטת פליטים. מחד גיסא, הלב אינו יכול להישאר שווה נפש אל מול מצוקה אנושית כה מטלטלת; מאידך גיסא, הראש אינו יכול להישאר אדיש להשלכות שעלולות להתרחש כתוצאה מקליטה מסיבית ולא מבוקרת של פליטים שאינם יהודים על פי ההלכה.

סוגיות של הגירה מאולצת אינן חדשות בשדה ההלכה. מקור ישיר לנושא זה מהווה הציווי "לֹא תַסְגִּיר עֶבֶד אֶל אֲדֹנָיו אֲשֶׁר יִנָּצֵל אֵלֶיךָ מֵעִם אֲדֹנָיו. עִמְּךָ יֵשֵׁב בְּקִרְבְּךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ בַּטּוֹב לוֹ לֹא תּוֹנֶנּוּ" (דברים כג, טז־יז). כאן הורתה תורה לא רק על אי־גירושו של הפליט, אלא אף על קליטתו המיטבית. אמת, שם בעבד עסקינן, ואולם העיקרון הנלמד אחד: כיצד נכון להתייחס לאדם שנמלט בשל מצוקה.

לימים, דוד המלך נזקק לשאלה זו הלכה למעשה, כאשר התייחס לבקשת "הנער המצרי" שלא להסגירו (שמואל־א ל, א־טו). בקשת אותו נער נבעה מכך שידע על נוהגם של ישראל שלא להסגיר, שלא כנוהגן של אומות העולם (מלכים־א ב, ושם יח, י). גם הנביא עובדיה (א, יד) הורה, ובהקשר ישיר של פליטים־שרידים: "וְאַל תַּעֲמֹד עַל הַפֶּרֶק לְהַכְרִית אֶת פְּלִיטָיו וְאַל תַּסְגֵּר שְׂרִידָיו בְּיוֹם צָרָה".

חוקרי משפט עמדו על כך ששאלת ההסגרה היא מן ההבחנות הבולטות שבין תורת ישראל ובין חוקי אומות העולם בעת העתיקה. בחוקי חמורבי, לדוגמה, נקבע: "כי ימצא איש עבד בורח או אמה בורחת בשדה והביאו אל אדוניו… ואם לא יגיד העבד ההוא את שם אדוניו, ינהגנו אל היכל המלך ודרשוהו וחקרוהו ואל אדוניו ישיבוהו". כלומר, בעוד שלפי חוקי חמורבי קיימת חובה להחזיר עבד בורח לאדונו, התורה מצווה על אי־הסגרתו ומעודדת הגנה עליו. לא בכדי ביסס המשפטן ההולנדי הוגו גרוציוס (1583־1645), הנחשב לאבי המשפט הבינלאומי, את עקרונות ההסגרה על דיני המקרא דווקא. כך גם ניסח זאת רש"ר הירש (דברים, שם):

אנחנו מבינים את כל גודל הניגוד שבין השקפה זו לבין תפיסת העבדות שהיתה שולטת בכל מקום מחוץ לארץ ישראל… המצוות האמורות באות לטפח רוח אנושית בין־לאומית – אלה חייבים להיות קווי יסוד בולטים באופי הלאומי היהודי.

אין חסינות לעבריינים

עם זאת, הלכת אי־ההסגרה מאוזנת ואינה פרוצה ללא גבולות. לדוגמה, היא אינה מעניקה חסינות לעבריין. במורה נבוכים הדגיש הרמב"ם כי לצד איסור ההסגרה, קיים מנגנון שלא רק מאפשר אלא אף מחייב הסגרה, כאשר מדובר בפושעים ובעבריינים:

וכנגד ציווי זה שאיש הזדון והרשע אם ביקש חסותנו אין נותנים לו מחסה, ואין מרחמים עליו, ואין פורקים מעליו חובה כלל. ואפילו ביקש חסות האדם הגדול והנעלה ביותר, והוא אמרו "מעם מזבחי תקחנו למות" (שמות, כא, יד). שהרי זה ביקש חסות ה' יתעלה, והחזיק בדבר שהוא מיוחס בשמו, ולא נתן לו חסותו, אלא ציווה למוסרו בידי הממונה על הצדק, אשר ברח מלפניו. כל שכן אם ביקש חסות אחד מבני אדם, שאין ראוי לתת לו חסות ולא לרחם עליו, כי הרחמנות על הרשעים המשחיתים – אכזריות על כל הבריות.

אלה הם המידות המאוזנות בלי ספק, אשר הם מכלל חוקים ומשפטים צדיקים, ואינם כמידות הסכלים שהם חושבים אותם מעלות, שיש להלל את האדם בהם על התאמצותו ואזרו עוז לכל מי שיזדמן, יהיה עושק או עשוק, כפי שהדבר מפורסם בסיפוריהם ושיריהם (מורה נבוכים ג, לט).

ואם את נפשך לשאול את מי מבקר הרמב"ם, בא הרב קאפח (שם) והבהיר שהכוונה היא לעמדת "הערבים לשבטיהם, שמקודשת בעיניהם מתן החסות לכל מי שבקש חסותם, ואפילו מושחת משחית וחוטא, ולוחמים ומוסרים את נפשם למענו". הסגרה זו של פושעים נדונה לא מעט בעשורים האחרונים, במאמרים ובפסקי דין כאחד, כאשר רשויות מדינת ישראל נדרשו לממש אמנות אוניברסליות בנוגע להדדיות ההסגרות.

אגב, בהקשר זה יצוין כי כאשר סגן השר יורם ארידור הציג בכנסת את הצעת החוק שלפיה אזרחים ישראלים יישפטו בישראל על עבירות שביצעו בחו"ל ולא יוסגרו, הוא ביסס את דבריו על דברים אלו של הרמב"ם במורה נבוכים, שאותם הקריא וציטט מעל בימת הכנסת. דבריו נקטעו על ידי חברת הכנסת שולמית אלוני, אשר בקריאת ביניים התקוממה ואמרה: "איך אתה מדבר על אזרחים? אפשר לחשוב שהרמב"ם כתב את זה בשבוע שעבר". על כך השיב סגן השר: "כאשר קוראים את הרמב"ם אפשר לראות כאילו שהוא כתב את זה בשבוע שעבר… אני מתפלא מאוד שאת מפסיקה אותי דווקא כשאני מצטט את הרמב"ם אבל לא הפסקת אותי כאשר ציטטתי את ארצות אמריקה והגוש המזרחי" (דברי הכנסת כרך 80, עמ' 537־539).

איזון נוסף נקטה ההלכה כאשר הגבילה את מיקום יישובו של הפליט: "לא בספר, לא בירושלם" (ספרי). וזאת מדוע? בעל "משך חכמה" ביאר שהדבר נובע מהיות מקומות אלה נקודות אסטרטגיות חשובות ביותר, וחשש מגיס חמישי אשר "יכול להתחבר אל האויב".

"בא לכבוד השם"

כאמור, תורת משה התייחדה באיסור זה של הסגרת הפליט. בטעמו של דבר אנחנו מוצאים שתי גישות: האחת דתית, והשנייה הומניסטית.

בספר המצוות (לא תעשה רנד־רנה) מדגיש הרמב"ם את ההנמקה הדתית, ולכן הוא מתנה את ההלכה בגיורו של הפליט:

הזהירנו מהשיב עבד שברח מחוצה לארץ לארץ ישראל לאדוניו, ואף על פי שאדוניו ישראל, אחר שברח מחוצה לארץ לארץ ישראל לא יושב לו, אבל ישחרר אותו… ולא ישוב לעבודתו בשום פנים, להסתופפו במקום הטהור הנבחר לקבוץ הנכבד… זה העבד שדבר בו הכתוב, וכן זה הגר שהזהיר מאונאתו – אמנם שניהם קבלו התורה על עצמם והם גרי צדק.

הדגשה זו של הרמב"ם שבה ונשנתה על ידו גם בהלכות עבדים (ח, י): "עבד זה שברח לארץ – הרי הוא גר צדק".

כגישה זו, שמדגישה את הממד הדתי, נקטו גם פרשנים נוספים. תרגום יונתן (דברים כג, יז) כלל זאת בגוף מצוות "עִמְּךָ יֵשֵׁב בְּקִרְבְּךָ", שהוא מתרגם אותה כך: "עִמְכוֹן יָתֵיב וְיִנְטוֹר מִצְוָתָא בֵּינֵיכוֹן אַלִּיפוּ יָתֵיהּ אוֹרַיְיתָא קָבְעוּ לֵיהּ מֶדְרָשָׁא בְּּאַתְרָא דְצָבֵי". ר' אברהם אבן עזרא (דברים שם, טז) הדגיש זאת בטעם איסור ההסגרה: "לא תסגיר עבד – כי הוא בא לכבוד השם הנקרא על ישראל, ואם העבד יסגירנו ישראל אל אדוניו – הנה זה חלול השם". וכך גם הרמב"ן, שם: "איננו הגון שנחזירנו אל אדוניו לעבוד עבודה זרה… ורבותינו אמרו אפילו בעבד כנעני של ישראל שברח מחוצה לארץ לארץ, שגם זה יעמוד לפני יושבי ארץ השם, וינצל מעבוד היושבים על אדמה טמאה ושאין כל המצות נוהגות שם". כך גם רבנו בחיי, ספר החינוך ועוד.

מגישה זו ניתן להסיק כי אם מדובר בהגירה מסוג אחר, כזו שאינה מדברת במי שעתיד להתגייר, במקרה כזה לא נאמרה המצווה, למצער ביסודה ומקורה.

לא כן גישתו של רבי משה דוד ואלי (איטליה, המאה ה־18; מקורבו של רמח"ל), בפירושו לתורה:

אין רֶשע גדול מזה למסור עבד נכרי ביד אדוניו אם יבוא להינצל ברשותו של ישראל… כי כבר ידוע שהוא בורח מפני אכזריות אדוניו שרדהו בפרך ואינו יכול לסבול את רשעתו, ואם ישראל ימסרנו ביד אדוניו יהיה חילול השם גדול, כי יאמרו הגוים שבני ישראל אכזריים יותר מהם, מאחר דניחא להו להחזיר העבד העלוב מוכה ומעונה בידו של האכזר. ואדרבא, ניחא ליה לקב"ה שיהיו ישראל בחזקת רחמנים לעיני האומות כדי שיבואו להידבק עמהם, ויכירו וידעו ההפרש הגדול שיש בין עם ה' לשאר העמים, כי בכך יכירו וידעו גם כן ההפרש הגדול שיש בין אלקי אמת ותורת אמת לאלהי השקר ודתי כזב של שאר האומות, כי הש"י חפץ חסד הוא וכל אלהי נכר חפצים ברשע.

לדידו, לוז הבעיה הוא אכזריות. ממנה הוא נמלט, ואותו אין להסגיר.

היבט זה הודגש גם על ידי בעל "פנים יפות", שכורך בו גם את קיומה של ספקנות באמינות ההתגיירות של הפליט, האומנם היא נעשית באמת ובתמים לשם־שמיים:

לא תסגיר עבד… היינו עבד גוי שברח מן הגוי ורוצה להתגייר… ואף דאין ידוע לנו שהוא גירות גמור… וכן כל דבר שנראה שהוא מתגייר בשביל הנאת עצמו, אם כן בזה שהוא פטור מעבדות היה אפשר לומר שלא יקבלוהו, אפילו הכי הזהירה התורה שאל יסגירו אותו… מי יודע שמחשבתו לשמים או להנאת עצמו, והיינו דאמר קרא אשר ינצל אליך מעם אדוניו, פירוש אף די"ל דכוונתו אינו אלא להינצל מאדוניו אפילו הכי לא תסגירנו.

דברים דומים כתבו גם המלבי"ם והרב זלמן סורוצקין.

למרבה הפלא, גם לרמב"ם סגנון דומה. אף שלעיל ציינו את הנמקתו הדתית, הרי שהוא עצמו, במורה נבוכים, נוקט הנמקה אנושית. במורה נבוכים (ג, לט) כותב הרמב"ם שעילת המצווה היא ערך של רחמים כלפי הפליט מחד גיסא, וחינוך כלפי הקולט מאידך גיסא:

עם היות זה רחמים, יש עוד במצווה זו תועלת גדולה, והיא להקנות לנו המידה הנעלה הזו, כלומר שניתן מחסה למי שביקש חסותנו ונגן עליו, ולא נמסרהו בידי מי שערק מפניו. ולא די בכך שתתן מחסה למי שביקש חסותך, אלא שעוד מוטלת עליך חובה והיא שתדאג לצרכיו ותיטיב לו.

בפסקה זו כלל לא מדובר בעניין "דתי" אלא רק בשיקולי חסד ורחמים שראויים להינקט כלפי נמלט. בכך נצמד הרמב"ם לאמור במקרא עצמו, ומתעלם ממה שנאמר חזור ושנֹה – כולל על ידו עצמו – בספרות ההלכתית.

נמלטים מן החרב

סיכומו של דבר: בעוד הגישה הראשונה הדגישה את ההיבט הדתי, שהוא העומד ביסוד ציווי אי ההסגרה, הגישה השנייה הדגישה את ההיבט האנושי של החמלה והרחמים. להבחנה זו יכול שתהא השתמעות גדולה בענייננו. אין חולק שללא מעט פליטים בהם מדובר כיום, אין דבר וחצי דבר עם ההיבט הדתי. הם לא הגיעו ארצה כדי להימלט מטומאת ארץ העמים ולזכות לחיבת וקדושת ארץ ישראל, אין בכוונתם לקיים את מצוות התורה, ויש להניח שרובם ככולם אינם עומדים להתגייר. לעומת זאת, הם הגיעו ארצה כדי להימלט מחרב שמונחת על צווארם.

בנקודה זו קיימת השוואה מספקת בינם ובין אותם שעליהם קבעה תורה איסור הסגרה. גם עליהם נכון לומר את שצוטט לעיל: "שניתן מחסה למי שביקש חסותנו ונגן עליו, ולא נמסרהו בידי מי שערק מפניו", "שהוא בורח מפני אכזריות אדוניו שרדהו בפרך ואינו יכול לסבול את רשעתו… מוכה ומעונה בידו של האכזר… שבא להינצל ברשותך". והיה ולא תנהג כך, וכן תסגירוֹ, הרי שמעשה זה מגיע כדי עבירה שהיא מן היותר חמורות (רמב"ם הלכות תשובה א, ד): "חילול השם".

העובדה שהרמב"ם נמנה על דוברי שתי האסכולות עשויה ללמדנו שההנמקות אינן סותרות זו לזו אלא מתווספות זו על זו. ערך החמלה החיובי ומכל שכן ערך חילול השם השלילי, צריכים להיות נר לרגלינו. עם זאת, ראינו שההלכה ידעה לאזן ערכים אלה עם ערכים נוספים, ואף שיקול זה צריך להיות אור לנתיבותינו.

עם השלמת המאמר, קיבלתי מהרב יעקב אריאל את ההתייחסות הבאה, שמובאת כאן אחר אישורו: הלכת "לא תסגיר עבד אל אדוניו" שרירה וקיימת גם ביחס לפליטים שנמצאים במצוקה קיומית ואשר הגיעו היישר ממקום מסוכן. בהתאם לכך, אם היה לנו גבול משותף עם אוקראינה, היינו מחויבים לקלוט פליטים משם, למקלט  זמני, עד שימצאו מקום אחר.

הרב פרופ' נריה גוטל הוא ראש מערך המחקר ב"מרכז תורה ומדינה". ספרו "ממשפטי המלוכה" ראה אור לאחרונה