עד לפני כשלושה עשורים, אלבניה לא ממש הייתה מוכרת לעולם. המדינה הבלקנית שומרת על תערובת מעניינת בין קסם ים־תיכוני לסימנים מהתקופה הקומוניסטית, ויש בה שילוב של דתות שונות. מוסלמים שיעים וסונים ובקטַשים, חיים בה בהרמוניה לצד נוצרים קתולים ואורתודוקסים. זו מדינה שנראית כאילו יצאה מהאגדות. נופיה מגוונים; מהרים ועד חופים, מסגדים וכנסיות יפות לצד בניינים מהתקופה הסובייטית. יש בה ערים עתיקות, חופים לבנים וים טורקיז, הרים ומעיינות, וכביכול הזמן עמד בה מלכת.
במהלך ההיסטוריה הייתה אלבניה סלע מחלוקת בין עמים שונים – בין הרומאים והביזנטים לפרנקים, בין האימפריה העות'מאנית לקיסרות האוסטרו־הונגרית, ובין האיטלקים לגרמנים והקומוניסטים. כך נוצר שעטנז של תרבויות שאין דומה לו בכל אירופה. המדינה חוותה 50 שנות משטר קומוניסטי, אשר השאיר את אותותיו עד היום הזה ובודד אותה מן העולם.
אלבניה היא המדינה האירופית היחידה בעלת רוב מוסלמי. כ־70 אחוז מתושבי המדינה הם מוסלמים סונים, ואחרים נוצרים המשתייכים ברובם לכנסייה היוונית־אורתודוקסית. בשנת 1479 כבשה האימפריה העות'מאנית את אלבניה ושלטה בה במשך 500 שנה. תקופה ממושכת זו הביאה להתאסלמות רוב תושביה. כיום רוב האוכלוסייה המוסלמית היא אתאיסטית, בעקבות השפעת הקומוניזם שהוציא את הדת אל מחוץ לחוק. תושבי המדינה אינם עוטים את הלבוש המוסלמי המסורתי, לא הגברים ולא הנשים.
יהודים ללא קהילה
סיפורם של יהודי אלבניה מתחיל לפני כאלפיים שנה. ראשוני היהודים הגיעו אליה כנראה בשנת 70 לספירה, כשבויים על ספינות רומיות. יהודים התיישבו באלבניה גם בימי הביניים, ולאורך כל ההיסטוריה נהנו משוויון זכויות ולא סבלו מאפליה חברתית או כלכלית.
במאה ה־16 הגיעו למדינה יהודים ממוצא ספרדי ופורטוגלי שגורשו מספרד, וכן יהודים מסיציליה שבאיטליה. אולם מראשית המאה ה־18 ועד אמצע המאה ה־19 אין כמעט עדויות להימצאותם של יהודים באלבניה. במאה ה־19 הגיעו לאלבניה יהודים מכמה ערים ביוון, בעיקר מיואנינה. בשנת 1930 גרו באלבניה 200 יהודים. עד השואה, היהודים המועטים שהיו במדינה היו מפזורים בערים ויישובים שונים ובהם הבירה טירנה והערים קרויה, דורס, שקודרה, בילישט, אלבסן, ולורה וסרנדה.
בשנות הקומוניזם אסר השלטון על קיומם של טקסים דתיים מכל סוג, וחוקי ההגירה הנוקשים לא אפשרו ליהודי אלבניה לצאת מהמדינה. עם נפילת הקומוניזם בשנת 1991, כל היהודים יצאו מהמדינה – רובם לישראל ומיעוטם לארה"ב. רק כתריסר יהודים הנשואים לנשים אלבניות נשארו במדינה. כיום יש במדינה כ־50 יהודים, רובם בעיר הבירה טירנה, חלקם נשואים לנשים לא יהודיות. הרב יואל קפלן הוכתר כרב המדינה, והוא בנה בטירנה בית כנסת ובית חב"ד בשם "היכל שלמה".
היהודים המעטים באלבניה לא היו מאורגנים בקהילות; הם לא בנו בתי כנסת, בתי ספר, מקוואות, בתי קברות ומוסדות אחרים כפי שהיה מקובל בקהילות קטנות באירופה. בביקורי לאורכה ורוחבה של המדינה לא מצאתי כל סימנים ותיעוד היסטורי לחיים יהודיים בעבר. בעיר הנמל סרנדה שלחופי הים האדריאטי, מול האי היווני קורפו, נמצאו שרידי בית כנסת מהמאה החמישית, שנבנה ככל הנראה בידי צאצאי שבויים שהגיעו בספינות רומיות לחופיה הדרומיים של אלבניה. בשרידי בית הכנסת התגלה פסיפס עם סימנים יהודיים – מנורת שבעת קנים המלווה בשופר ואתרוג – המלמדים שהמבנה שימש כבית כנסת. זכיתי להתפלל תפילת שחרית בשעת הזריחה בחורבות בית הכנסת בסרנדה, שבו התפללו יהודים לפני 1,600 שנה.
עם כיפה ללא חשש
אלבניה היא אולי המדינה האירופית היחידה שבשנות השואה מספר היהודים שחיו בשטחה גדל. בראשית המלחמה התגוררו באלבניה 200 יהודים מקומיים, ואילו בסוף שנת 1944 חיו בה כ־2,500 יהודים. כבר בקיץ 1938 החלו להגיע פליטים יהודים, וזרם הבאים לא פסק לאורך כל המלחמה. אלבניה הייתה יעד לבריחה ומסתור עבור יהודי מדינות שונות במרכז אירופה והבלקנים. האוכלוסייה המקומית, שהייתה מורכבת ממוסלמים ונוצרים, קלטה את הפליטים היהודים בחום רב, ברוח הכנסת האורחים המושרשת בתרבות ובמסורת האלבנית. אחרי עליית היטלר לשלטון שימשה אלבניה תחנת מעבר ליהודים רבים מארצות אירופה בדרכם לארה"ב, אנגליה, אמריקה הלטינית וארץ ישראל. בין הדמויות המפורסמות שעברו דרך אלבניה היה אלברט איינשטיין.
סיפור ידוע הוא שבשנת 1944 דרשו הגרמנים מהשלטון האלבני את רשימות כל היהודים החיים במדינה, שמספרם אז היה 2,458. האלבנים סירבו, והודיעו ליהודים שלא יאונה להם כל רע. בכך הצליחה אלבניה היכן שמדינות אירופיות אחרות נכנעו. הרוב המכריע של היהודים שהתגוררו בגבולותיה בתקופת הכיבוש הגרמני ניצלו, הודות למסירות נפשם של תושבי המדינה.
הגורם להצלת היהודים היה הקוד הלאומי והמוסרי של האומה האלבנית. ה"קאנון" האלבני, מערך מסורתי של חוקי התנהגות, קפדני מאוד ודורש מהאדם יושר ונאמנות. חוקי הבֶּסָה, שהם חלק מהקאנון, מתייחסים לכל בני האדם כשווים, ומאמינים שכל "דפיקה בדלת היא ברכה מאלוהים". לפי קוד הבסה, אורח שנכנס לביתו של אלבני זכאי להכנסת אורחים והגנה, ללא הבדל דת וגזע. הקוד האלבני מלמד ש"מראשיתו ועד אחריתו שייך ביתו של האלבני לאלוהים ולאורח". הצלת היהודים הייתה חלק ממחויבותם הטבעית של האלבנים כבני אנוש, המבוססת על עקרונות דתיים ותרבותיים מדורי דורות ובהם אהבת אדם ואחריות לחיי האחר. אלבנים רבים הסתירו יהודים בבתיהם ודאגו להטמיעם באוכלוסייה המקומית, באמצעות לבישת בגדים מסורתיים ובדרכים שונות. האלבנים ראו עצמם מחויבים להגן על כל היהודים שחיו ברחבי מדינתם, ועשו לשם כך כל מאמץ.
עד היום תושבי המדינה גאים בכך שהצילו יהודים בתקופת השואה. בביקורי פגשתי זקנים אלבנים שידעו לספר כיצד הוריהם הסתירו והצילו יהודים, ואיך האלבנים יצאו מגדרם כדי להציל יהודים ואף התחרו ביניהם על הזכות להציל. אחד מהם סיפר: "אבי נהג לומר שכדי שהגרמנים יוכלו להרוג את אורחינו היהודים, עליהם להרוג קודם את בני משפחתו". זקן אחר אמר לי: "אבי הציל יהודים וזרים וסיכן את חייו עבורם אף שהיה מוסלמי אדוק, כיוון שהוא האמין כי להציל חיים משמעו מקום מובטח בגן עדן".
אלבניה היא מדינה מיוחדת באירופה גם בכך שאין בה אפליה או אנטישמיות נגד יהודים או ישראלים. אף שהמדינה היא מוסלמית, צעדתי ברחובות העיר עם כיפה ולא הרגשתי כל חשש.
אחד הרגעים המרגשים במסע לאלבניה היה המפגש עם הבאבא מונדי, אדמונד ברהימג' – המנהיג העולמי של זרם הבֶּקטַשיה (Bektashi), פלג של מוסלמים שיעיים ליברלים, שמרכזו בעיר טירנה באלבניה. השיחה עם הבאבא מונדי הייתה מעניינת ומעמיקה. הוא הסביר את יסודות הזרם הבקטשי ודיברנו על משמעות השלום בין העמים לפי התפיסה הבקטשית והיהודית.
הדיון לווה בשתיית לחיים על ראקי תאנים ופירות יבשים, שכן למרות האיסור הקיים באסלאם על שתיית אלכוהול, הפרשנות של הבקטשיה פחות מחמירה והם מתירים שתיית אלכוהול ויין. הם מתפללים שלוש פעמים ביום ולא חמש כמו באסלאם המסורתי, ולא מפרידים בין גברים לנשים במסגדים. אחד העקרונות המנחים של הבקטשיה הוא "חיה ותן לחיות". הדת הבקטשית היא אחת מארבע הדתות המסורתיות באלבניה, והיא מבוססת על סובלנות. מייסדה הוא חג' בֶּקטַש וֶלי, שנולד בעיר נישאפור באיראן בתחילת המאה ה־12.
יסודות האמונה הבקטשית שמים דגש על עבודה מיסטית של אהבת האל במקום על קיום המצוות. את אהבת האל ביטאו הבקטשים בטקסים של שירה, שתיית אלכוהול, ריקוד וארוחה. על ידי השתייה מגיעים אל השיכרון האלוהי, על ידי השירה לאהבה, על ידי הריקוד מתחברים לתנועה של היקום, ועל ידי ארוחה מגיעים לשיתוף באל. המרכז העולמי של הדת הבקטשית נמצא בטיראנה, אך קהילות בקטשיות קיימות במדינות רבות ברחבי העולם.
לפני הפרידה מהבבא מונדי הוא שאל אותי אם אנו יכולים "להחליף" ברכות, כלומר שהוא יברך אותי ואני אברך אותו. החזקנו ידיים זה לזה, וכל אחד בירך את חברו בברכה השגורה בפיו ובדתו.
קבר המשיח
אתר נוסף הקשור להיסטוריה היהודית וממוקם באלבניה הוא קברו של שבתי צבי, משיח השקר המפורסם. בשנת 1673 גירש הסולטן הטורקי את שבתי צבי לאלבניה, והוא מת שם כעבור שלוש שנים. באותה תקופה הייתה אלבניה מחוז נידח באימפריה העות'מאנית, מעין מושבת עונשים לגולים שהשלטון רצה להרחיק מהבירה. כאשר שבתי צבי הפסיק למלא את תפקידו כמאסלם של היהודים, החליט הסולטן להגלותו לעיר בראט שבאלבניה. שבתי צבי נפטר בגיל חמישים ביום הכיפורים. לפי המסורת שבידינו הוא ביקש להיקבר "על יד המים", מבודד ולא ליד קברי מוסלמים.
בנקודה זו קיימת מחלוקת בין שני חוקרים חשובים. לדעת הנשיא לשעבר יצחק בן־צבי, חוקר קהילות ישראל, קברו של שבתי צבי נמצא ליד העיר בראט, שבה התגורר באחרית ימיו, בכפר בשם בילקה. הקבר מוכר לתושבי המקום בשם "הקבר של היהודי". לעומתו פרופ' גרשום שלום, גדול חוקרי הקבלה והשבתאות, סבור ששבתי צבי נפטר וקבור בעיר אולצ'ין, שבעבר הייתה עיר חוף באלבניה וכיום היא חלק ממונטנגרו.
ביקרתי בשני המקומות הללו. באולצ'ין מצאתי את הקבר בתוך מרתף של בית פרטי, במעין חדר קבורה. ליד בראט מצאתי מצבה שבורה בתוך יער עבות בכפר, אבל ככל הנראה הקבר לא השתמר שם בשלמותו. השאלה בדבר מקום קבורתו של שבתי צבי עומדת בעינה. יצוין שעד היום קיימות באלבניה, כמו במדינות נוספות בבלקן, קבוצות קטנות של שרידי שבתאים המכונים "דונמה".
בשבת שבתתי בבית חב"ד בטירנה. אף שביקרתי במאות בתי חב"ד ברחבי העולם, הפעילות של הרב יואל קפלן, שליח חב"ד במקום, מיוחדת מאוד בעיניי. באלבניה יש יהודים מעטים, אבל הרב קפלן לא מתייאש ולא מרים ידיים, ומחפש נשמות יהודיות מתחת לסלעים. לפני כשני עשורים הוא הגיע לסלוניקי ביוון, אבל כאשר גילה שגם במונטנגרו ובאלבניה אין חיים יהודיים מאורגנים, הוא החל לפעול גם במדינות אלו. בשבת זכינו למניין אבל בדרך כלל הרב קפלן מתפלל עם שני יהודים מקומיים, סועד איתם סעודת שבת ושמח בחלקו. השבת המשותפת הייתה נפלאה, באווירה שמחה ועם סעודות שבת כיד המלך.
אחת הסיבות לביקורי באלבניה הייתה להשתתף בברית מילה ראשונה שהתקיימה במדינה מזה למעלה מ־70 שנה, לבן של זוג יהודים שגרים במקום. מאז כינון המשטר הקומוניסטי באלבניה כמעט לא נולדו בה ילדים יהודים ולא היה בה מוהל. זו הייתה חוויה מיוחדת לחוש שטקסים יהודיים ובהם מצוות ברית מילה, חוזרים ומתקיימים באלבניה.
