במרכז חג הפסח עומד קורבן הפסח ומצוות אכילתו. בני ישראל במצרים נדרשו לקחת מדם הקורבן ולמרוח אותו על שתי המזוזות ועל משקוף הבית. מעשה סימבולי זה היה ביטוי לשמירת הקב"ה את עם ישראל, כפי שאומר הכתוב:
וְעָבַר ה' לִנְגֹּף אֶת מִצְרַיִם וְרָאָה אֶת הַדָּם עַל הַמַּשְׁקוֹף וְעַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת וּפָסַח ה' עַל הַפֶּתַח וְלֹא יִתֵּן הַמַּשְׁחִית לָבֹא אֶל בָּתֵּיכֶם לִנְגֹּף (שמות יב, כג).
מעשה הפסיחה על בתי ישראל היה הגנה ושמירה מצד הקב"ה על ישראל, כדברי הנביא ישעיה:
כְּצִפֳּרִים עָפוֹת כֵּן יָגֵן ה' צְבָאוֹת עַל יְרוּשָׁלִָם גָּנוֹן וְהִצִּיל פָּסֹחַ וְהִמְלִיט (ישעיהו לא, ה).
מדוע משתמשת התורה בביטוי של פסיחה כדי ללמד על שמירת ה' את עמו? רצה הקב"ה ללמד אותנו שמדובר על שמירה מדוקדקת. אינה דומה שמירה על עם ישראל בשעה שהם מרוכזים במקום אחד, לעומת שמירה על עם ישראל כשהם מפוזרים – בית כן בית לא. שמירה שכזו דורשת דילוגים ודקדוק רב.
מוגנים ועומדים
השמירה של הקב"ה הפכה לחלק מהאתוס הלאומי. התורה מנחה אותנו שכאשר ילדינו ישאלו "מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם", תשובתנו תהיה סיפור השמירה והחמלה של הקב"ה שבא לידי ביטוי בקורבן פסח: "וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַה' אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם בְּנָגְפּוֹ אֶת מִצְרַיִם וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל" (יב, כז). לא בכדי קוראת התורה לזמן הייחודי הזה "לֵיל שִׁמֻּרִים הוּא לַה'".
בשני הפסוקים שהבאנו, הדגש הוא בייחוס השמירה לה': "שימורים הוא לה'"; "זבח פסח הוא לה'". הווה אומר: המוקד המרכזי בסיפור הפסיחה הוא מעשה ה' בעולם. הקב"ה הוא השחקן המרכזי, הוא שמחולל את המציאות. לעומתו, עם ישראל הוא שחקן המשנה בלבד. חכמי התלמוד ניסחו עמדה זו באומרם שליל הסדר "משומר מן המזיקים" (פסחים קט, ע"ב).
עמדה זו הצמיחה בעם ישראל מנהגים שונים, המבטאים את שמירתו של הקב"ה בלילה זה. נציין שניים מהם: המנהג הראשון הוא ביטול אמירת "ברכה מעין שבע" הנאמרת בשבת, כאשר ליל הסדר חל בשבת. אמירת "מעין שבע" תוקנה כדי להאריך את התפילה ולמנוע סכנה ממתפללים שיישארו לבדם וייפגעו בדרכם חזרה. אך בשבת שחל בה ליל הסדר, שהוא "לילה המשומר מן המזיקין", אין אומרים ברכה מעין שבע (שולחן ערוך אורח חיים תפז, א).
מנהג נוסף הוא ביטול אמירת קריאת שמע שעל המיטה בליל הסדר, וזאת משום שמטרת אמירת קריאת שמע הוא הגנה על הישן, ואילו בליל הסדר אנו מוגנים ועומדים.
מבט נוסף בפסוקים מלמד שמעבר למשמעות הראשונית של שמירת ה' את עם ישראל – שמירה הבאה מלמעלה למטה, ישנה תנועה מקבילה של שמירה שמחולליה הם עם ישראל. מיד לאחר מעשה מריחת הדם, שדרש מבני ישראל הרבה אומץ וביטחון בה', אומר הכתוב: "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה לְחָק לְךָ וּלְבָנֶיךָ עַד עוֹלָם" (יב, כד); ובהמשך "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הָעֲבֹדָה הַזֹּאת" (יב, כה).
מעשה השמירה המרכזי של ישראל בא לידי ביטוי באפיית הבצק: "וַיֹּאפוּ אֶת הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם עֻגֹת מַצּוֹת כִּי לֹא חָמֵץ" (יב, לט). לא צריך להיות אופה גדול כדי לדעת שלהכנת לחם או מצה דרושים חומרי גלם זהים – קמח ומים. מה שיוצר את ההבדל בין המצה הכשרה ללחם החמץ הוא השמירה. כדי לייצר לחם רגיל עלינו פשוט לא לעשות דבר, לא לעמוד על המשמר, להניח לבצק לתפוח ולהפקיר את המציאות במצבה הטבעי. לעומת זאת, כדי לייצר מצה עלינו לעמוד על המשמר, להיות מדויקים, להתערב במתרחש ולקחת אחריות על המציאות הטבעית.
אנו חיים בעולם של היסח דעת. 'החמצתי', 'פספסתי' – הם מטבעות לשון נפוצות. במציאות זו יש לחזק את תנועת השמירה האנושית, הנותנת משמעות לזמן ולמקום שבו אנו חיים.
זמן של חירות
הפסוק שמתאר את ליל הסדר כליל שימורים מדבר על שתי השמירות כשתי תנועות מקבילות ומשלימות זו את זו. תחילתו של הפסוק מדגישה את תנועת השמירה של הקב"ה מלמעלה למטה, "לֵיל שִׁמֻּרִים הוּא לַה'", וסופו מדבר על תנועת השמירה של עם ישראל מלמטה למעלה: "שִׁמֻּרִים לְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְדֹרֹתָם".
כאשר נעמוד בפתחו של ליל הסדר, נחתום את הקידוש בברכת "מקדש ישראל והזמנים". מהי המשמעות של קידוש ישראל והזמנים? לאור הדברים שכתבנו ניתן להסביר שהדרישה לשמור היא לתת משמעות לזמנים שבהם האדם חי. עד לרגע שבו ישראל נדרשו לקחת צאן ולהקריב אותו בתאריך מדויק, הם התנהלו כעבדים. המשמעות של היות עבד היא שאין לו יכולת "לשמור" על זמנו. חז"ל מנסחים זאת במילים "עבדא בהפקירא ניחא ליה" (גיטין יג, א). לעבד נוח במציאות נטולת גבולות של זמן ומקום, לא משום שהוא מעליהם אלא כי הוא משועבד להם לחלוטין.
אדם בן חורין הוא בעצם "שמרן". שמירתו באה לידי ביטוי בכך שהוא נותן משמעות לזמן, כפי שניסח זאת רבי יהודה הלוי בשירו הקצר והקולע:
עַבְדֵי זְמָן עַבְדֵי עֲבָדִים הֵם / עֶבֶד ה' הוּא לְבַד חָפְשִׁי.
עַל כֵּן בְבַקֵּשׁ כָּל אֱנוֹשׁ חֶלְקוֹ / חֶלְקִי ה' אָמְרָה נַפְשִׁי.
