מהתאהבות לאהבה: מה ההבדל בין הלל מלא להלל חסר?

הגמרא מספרת על רבי יוסי שהביע משאלה: "יהא חלקי מגומרי הלל בכל יום" (שבת קיח, ע"ב), מאותם שאומרים הלל שלם בכל יום. רבי יוסי מבקש לראות את הפלא דבר יום ביומו, ועדיין להותיר אותו בפלאיותו כך שניתן יהיה להודות עליו. אולם הגמרא מקשה על כך: "והאמר מר, הקורא הלל בכל יום הרי זה מחרף ומגדף!". אמירת הלל בכל יום היא בבחינת "תענוג תמידי אינו תענוג"; החמצת הסוד שבחריגה, ניסיון להשגרת הפלא, שלמעשה יביא לאובדן הקסם ויהפוך אותו למעשה שגרה נדוש וחסר טעם.

יתרה מכך, הלל בכל יום הוא ייצוג לקיום גאולי, כזה שעבודת האדם בו הגיעה למיצויה. יש בכך כפירה בשבר שבבסיס הקיום, ובצורך הסיזיפי להיות שותף בתיקונו. "הקורא הלל בכל יום הרי הוא כפורק עול מן התפילה", פירש רבינו מנחם המאירי, בן המאה ה־13, "שהלל לא ניתן אלא להודאה על מה שעבר באיזה נס או באיזה גאולה. וכל שקובעו בכל יום דומה כמי שאין לו לצעוק ולהתפלל לזמן העומד או להבא". את ההתפעלות מהניסים האלוקיים יש לשמור אפוא לרגעי החריגה ולהימנע מלהשגיר אותם, שכן פעולה כזו תתנקש בעצם היותם.

לבוא כמו שאנחנו

תפילת ההלל נתקנה בידי הנביאים, והיא מורכבת מפרקי הודיה בתהילים, מזמורים שיש בהם הודאה לה' המוציא את המייחלים אליו מצרתם, מקימם מעפר, מרימם מאשפות ומושיבם עִם נדיבים. תפילה זו נאמרת מתוך הוויה נפשית של ביטחון בנוכחות הטוב, החיים והקיום, ולא מתוך אימה ופחד. משום כך בראש השנה ויום הכיפורים, כאשר "ספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפניו" ותחושת החרדה מורגשת ומוחשית, אין אומרים הלל.

ההלל נאמר בשתי תצורות – האחת שלמה ומלאה, והשנייה חסרה, ללא שני קטעים שמושמטים ממנה. בפרוס עלינו חג הפסח אנו אומרים "הלל שלם", הן בתפילה בבית הכנסת והן בליל הסדר לאחר הסעודה. אולם בהמשך החג, בימי חול המועד ובשביעי של פסח, אנו מסתפקים באמירת "הלל חסר", וזאת בניגוד לסוכות שבו בולטת אמירת ההלל השלם במשך כל שבעת ימי החג. הסיבה לכך היא שבשביעי של פסח, יום קריעת ים סוף, אין אומרים הלל שלם משום ש"מעשה ידיו של הקב"ה טובעים בים", אף שמדובר במצרים ששעבדו את ישראל מאות שנים (סנהדרין לט, ע"ב). ומכיוון שאין גומרים בשביעי של פסח את ההלל, אין גומרים אותו גם בחמשת ימי חול המועד שלפניו – שלא יהיו ימי חול המועד עדיפים מיום טוב האחרון.

רק כשהאדם משחרר את ההונאה העצמית שלו ביחס לחייו ומגיע אל חוסר האונים, אל התוהו והבוהו שבתוכו, ובעקבות זאת מפתח מודעות לפגיעוּת היסודית שלו, אז הוא נפתח ליסוד ה"אַיִן" של חייו, אל נקודת הראשית וההתחדשות של הבריאה, אל האמונה

כאשר מתבוננים בהבדל שבין ההלל השלם להלל החסר, נדמה במבט ראשון כי מדובר בהבדל מינורי בלבד. מבט נוסף יראה כי ההבדל יסודי יותר, אולם כדי להבחין בכך יש להתבונן בשני הקטעים שנאמרים בהלל השלם ומדולגים בהלל החסר. הקטע הראשון הוא מחציתו הראשונה של פרק קט"ו בתהילים:

לֹא לָנוּ ה', לֹא לָנוּ, כִּי לְשִׁמְךָ תֵּן כָּבוֹד, עַל חַסְדְּךָ עַל אֲמִתֶּךָ. לָמָּה יֹאמְרוּ הַגּוֹיִם אַיֵּה נָא אֱ־לֹהֵיהֶם, וֵא־לֹהֵינוּ בַשָּׁמָיִם… עֲצַבֵּיהֶם כֶּסֶף וְזָהָב, מַעֲשֵׂה יְדֵי אָדָם. פֶּה לָהֶם וְלֹא יְדַבֵּרוּ, עֵינַיִם לָהֶם וְלֹא יִרְאוּ. אָזְנַיִם לָהֶם וְלֹא יִשְׁמָעוּ, אַף לָהֶם וְלֹא יְרִיחוּן… יִשְׂרָאֵל בְּטַח בַּה', עֶזְרָם וּמָגִנָּם הוּא. בֵּית אַהֲרֹן בִּטְחוּ בַה', עֶזְרָם וּמָגִנָּם הוּא. יִרְאֵי ה' בִּטְחוּ בַה', עֶזְרָם וּמָגִנָּם הוּא.

הקטע השני הוא מחציתו הראשונה של הפרק הבא, פרק קט"ז בתהילים:

אָהַבְתִּי כִּי יִשְׁמַע ה' אֶת קוֹלִי תַּחֲנוּנָי, כִּי הִטָּה אָזְנוֹ לִי וּבְיָמַי אֶקְרָא. אֲפָפוּנִי חֶבְלֵי מָוֶת וּמְצָרֵי שְׁאוֹל מְצָאוּנִי, צָרָה וְיָגוֹן אֶמְצָא וּבְשֵׁם ה' אֶקְרָא… חַנּוּן ה' וְצַדִּיק וֵא־לֹהֵינוּ מְרַחֵם. שֹׁמֵר פְּתָאִים ה', דַּלּוֹתִי וְלִי יְהוֹשִׁיעַ. שׁוּבִי נַפְשִׁי לִמְנוּחָיְכִי, כִּי ה' גָּמַל עָלָיְכִי. כִּי חִלַּצְתָּ נַפְשִׁי מִמָּוֶת, אֶת עֵינִי מִן דִּמְעָה, אֶת רַגְלִי מִדֶּחִי. אֶתְהַלֵּךְ לִפְנֵי ה' בְּאַרְצוֹת הַחַיִּים. הֶאֱמַנְתִּי כִּי אֲדַבֵּר, אֲנִי עָנִיתִי מְאֹד. אֲנִי אָמַרְתִּי בְחָפְזִי כָּל הָאָדָם כֹּזֵב.

נזכרים כאן הבוז שהגויים משיתים על ישראל (בקטע הראשון), והצרות, חבלי המוות ומצרי השאול המוצאים את משורר תהילים וקריאתו הנמשכת בשם ה' (בקטע השני). ההלל החסר משמיט אפוא את ההתייחסות למצבי ההתרוקנות והשבר, הפגם והכישלון, ובכך הוא יוצר מצג של שלמות מדומה. דווקא ההלל השלם מאפשר למרחב החסרונות לשרות בו, שכן הוא מהדהד מערכת יחסים מלאת חיים, וככזאת היא רצופה גם שברים וחסרונות, מבוכות ותעיות. זאת בדומה לקשר האנושי, שבו דווקא השבר והאפשרות לשתף אותו יוצרים עומק נוסף: "לבבות אנשים אינם קשורים זה בזה בהרמוניה בלבד. להפך, הם קשורים בקשר עמוק יותר בפצעיהם. הם קשורים זה בזה בכאב מול כאב, בשבירות מול שבירות" (הרוקי מורקמי, צקורו טזאקי חסר הצבע ושנות העלייה לרגל שלו, עמ' 241).

במערכת יחסים שלמה ישנם רגשי ביטחון ואמון, כך שניתן לבוא אל הקשר עם הצדדים השונים של האישיות – פנים ואחור, אור וצל, חוזקה וחולשה, רהיטות וגמגום. לעומת זאת, במערכת יחסים רופפת וחיצונית קשה לבוא עם הצדדים המורכבים והחלשים; אנחנו מביאים אליה רק את הצד היפה והמואר שבנו. ההלל שלם כאשר יש בו מקום לשלמות האנושית – למורכבות, למלאות ולהתרוקנות, לחבלי המוות, למצרי השאול ולכזב; לא רק ל"כן" שבהוויה, אלא גם ל"לא" שבה. שמחת הרגל והמלאות הבאה לידי ביטוי בימי מועד אלו, מאפשרת לאותה מערכת יחסים שלמה לנכוח, למלא את הקיום, ולומר הלל שלם.

המרחב האנושי בנוי מנפשות שיש בהן ריבוי והארה, אך גם חיסרון וצל. אנו מברכים "בורא נפשות רבות וחסרונן". במבט ראשון נדמה כי העיקר הוא הנפש ודרכי הריבוי שלה, הפָּנים, האור, הבהירות. אולם בחסידות מלמדים שלא כך, כי "כל תכלית בריאת העולם היה בשביל גילוי בחינת האחוריים" (ר' אהרן הלוי הורוביץ מסטרשלה, שערי עבודה, ירושלים תשמ"ד, שער ראשון, פרק טו). העולם הזה נברא, מלמד אותנו גדול תלמידי בעל התניא, כדי שההתגלות הא־לוהית תפציע באחור, בחיסרון, באזורי הצל, שהם המגדירים המובהקים ביותר של הקיום האנושי הנברא, הניצב למול השלמות הא־לוהית הבוראת.

מפגש האמת של האדם עם הנשגב, כמו גם עם הנשגב שבזולת, אינו צומח מהאזורים המובנים מאליהם, מדמיונות ההצלחה האנושית, אלא דווקא מאזורי ההתמוטטות והשבר; "מְגַלֶּה עֲמֻקוֹת מִנִּי חשֶׁךְ" (איוב יב, כב). רק כשהאדם משחרר את ההונאה העצמית שלו ביחס לחייו ומגיע אל חוסר האונים, אל התוהו והבוהו שבתוכו, כשהוא רואה שאינו מצליח להביא מזור ומענה ליסודות קיומו, ובעקבות זאת מפתח מודעות לפגיעות היסודית שלו, להיותו "בעל חיסרון" – אז הוא הוא נפתח ליסוד ה"אַיִן" של חייו, אל נקודת הראשית וההתחדשות של הבריאה, אל האמונה. דווקא מהאזורים שבהם אני זקוק, תלוי ונעדר תחושת מלאות עצמית, דווקא מאזורי האחור של קיומי – משם צומחות הברית והנאמנות, משם עולה השמחה המתגלה בהלל השלם. "ועל זה נאמר וחכם באחור ישבחנה, בבחינת אחור דייקא" (שערי עבודה, שם).

מהתאהבות לאהבה

כיוון נוסף להבנה מדוע אין אומרים הלל שלם בימי הפסח שלאחר ליל הסדר מצוי בכתבי האר"י:

נתבאר כי גדלות הזה דזעיר אנפין היה לפי שעה בליל ראשון של פסח כדי שיוכלו ישראל ליגאל, ואחר יום ראשון של פסח מסתלקים כל המוחין הנזכרים וחוזר לקדמותו…. וזהו הטעם שאין אומרים הלל גמור אלא ביום ראשון של פסח בלבד. ואחר כך מליל שני ואילך אנו חוזרים להמשיך המוחין הנזכרים שנכנסו בליל פסח ונסתלקו ועתה חוזרים לכנס כפי סדר המדרגות, כל מדרגה ביום שלה על ידי מצות ספירת העומר בחמישים יום שבין פסח לעצרת (שער הכוונות, דרושי הפסח, דרוש ח).

בליל הסדר מופיעה הארה רוחנית גדולה, מתגלה בו האהבה הגדולה של ה' לישראל. אך לאחריה – הסתלקות. ההארה שהבליחה איננה, ונותר חלל פנוי המתמלא בצעקה. מכאן ואילך הצעקה תבקש להתגבש לקול ממשי של חיזור אחר אותו אור. כך העולם הזה פועל – אור תמיד מסתלק. ואור תמיד מבקש שיבקשו אותו, שיזכירו לו שהוא אכן אור.

הדבר דומה להתאהבות בין בני זוג. זו מתלקחת תחילה בסערה ובשידוד מערכות; בני הזוג חשים שהארוס הפועם בהם מביא אותם לאחדות ולשלמות, הגוברת על הנתק שנגזר עליהם בהיותם שניים. אותה אחדות היא אכן נס, טעימה מההוויה שקודם הצמצום, אבל בשל כך היא גם מוכרחה להיעלם. הם ישובו לבדידותם, ויהיה עליהם לבנות את היחסים ביניהם בדרך הטבע. הדין המתוח בראשית ימי ספירת העומר הוא אפוא הטחה של השניים השוגים באהבתם אל רצפת המציאות, בעקבות הסתלקות אותה התאהבות נעורים שזכו בה בראשית הפסח. בהמשך, כאשר באופק חג השבועות, תבשיל אותה התאהבות ותהיה לאהבה, כזאת שיש בה לא רק תשוקה ואינטימיות, אלא גם ביטחון וברית.

ליל הסדר הוא הלילה של המלך מירושלים והנערה מעין גדי – גיבורי מגילת שיר השירים. זהו הזמן של האהבה הלוהבת, החורגת מכל ציר של זמן: אהבה שאין בה תיאור של העבר, סיפור כיצד הכול החל בין השניים, וגם לא חלומות על העתיד, מחשבה על ילדים או מחויבות; הכול מתרחש כעת, בהווה. שני האוהבים נתונים זה לזו וזו לזה, כל אחד ממלא את ישותו של השני ואחוז בתשוקה עזה אליו, ודי להם בכך. בשבועות, החג שבו אנו קוראים את מגילת רות, אותה התגלות זוגית תופיע שוב, אך כעת בפניה הבוגרות והמחויבות: בתודעת הברית והנאמנות (של רות לנעמי) הנוכחת בראשית המגילה, ובנישואים והולדת הילד באחריתה. את שנעדר בשיר השירים תשלים רות בבניית בית, בהופעת חיים חדשים, בהמשכיות הדורות וברקימת יסוד המלכות בישראל.

אחר ההתגלות בראשית הפסח, "המורא הגדול" של הקיום העל־טבעי, השגב מלא־ההארה של היציאה ממצרים, מגיעים ימי ספירת העומר המייצגים את ההיזכרות בטבע, בעמל ובזיעת היום־יום. ימים אלו נפתחים בט"ז בניסן, "ממחרת השבת", בהבאת מנחת השעורים של ראשית הקציר אל הכוהן, ומסתיימים בהבאת ביכורי קציר החיטים והקרבת שתי הלחם בשבועות. שבועות הוא החג שבו מביאים את ביכורי פרי האדמה, וקוראים את פסוקי מקרא הביכורים. פסוקים אלה מתחילים ב"ארמי אובד אבי", ממשיכים בשעבוד וביציאת מצרים, ומסיימים בכניסה אל הארץ המובטחת: "וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת, אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ". שבועות, בניגוד לפסח וסוכות המזכירים את היציאה ממצרים, הוא הרגל הארצישראלי היחיד, חג האדמה שבו נבנה הבית לזוג האוהבים שעד כה נדדו במדבר הגדול ולא מצאו מנוח לכף רגלם. ספירת העומר, זמן הבשלת התבואה, היא אפוא גם זמנם של האוהבים להתבגר ולרצף את אהבתם מלאת האש והרוח באדמה מלאת יציבות, להרוות אותה באופן תדיר במים חיים.

אחרי ליל הסדר פרצוף זעיר אנפין חוזר לקדמותו, מאבד את עצמאותו ושב למציאות עוברית שבה ראשו כמו מקופל בין רגליו. זו הסיבה מדוע רק ביום הראשון של פסח אומרים הלל שלם, משום שרק בו מופיעים המוחין השלמים בפרצוף זעיר אנפין. לאחר מכן הם נלקחים, ולכן בהמשך חג הפסח אומרים הלל חסר. מכאן אילך, כל תקופת הספירה תתפקד כתהליך שיבה איטי לאש המתלקחת שהבליחה בפסח ונעלמה, כניסה "כפי סדר המדרגות", צמיחה ממוחין דקטנות למוחין דגדלות.

בכל יום גילוי אחד

החסידים עסקו רבות באור המגיע בליל הסדר ונעלם לו:

כי בליל ראשון של פסח נפתח אור גדול ויקר לישראל וכל טוב ה' יתברך לעיניהם, ואחר כך נסתם. ולכן בליל שני נשאר צעקה בלב כל אחד ואחד שצועקים לה' יתברך "מה יקר חסדך אלקים", ורוצים שה' יתברך יחזור להם הארת פניו (ר' מרדכי יוסף מאיזביצה, מי השילוח, אמור, ד"ה והבאתם את עומר).

ביציאת מצרים בא אור גדול, ואחר כך נסתלק והולך מדריגה אחר מדריגה וכו'. ובלילה הראשונה בא האור ממ"ט פנים של תורה ונסתלק, ואחר כך בכל לילה בא פנים אחד של תורה (ר' פנחס מקוריץ, אמרי פנחס).

טיבו של האור שהופיע בליל הסדר הוא רצונו של האוהב לתת לאהובתו את כולו, להרעיף עליה את כל עוצמת רגשותיו ולהביא לה מתנות אף מעבר ליכולת הקיבול שלה; לתת לה את המתנה הגדולה ביותר שהוא יכול לתת לה – את התורה. ליל הסדר הוא הלילה שבו אנחנו ערים ומקבלים את תמצית אהבת ה' לישראל. אין עוד יכולת להמתין לתהליכים האיטיים של החיזור וההיענות, ההִתראוּת וההיעלמות – הכול מופיע בהתגלות אדירה אחת. באבחה.

אולם אין בכוחה של האהובה להכיל אהבה מעין זאת; היא מוקסמת ונמשכת, אך גם נרתעת לאחוריה בחשש, חוששת להיבלע. היא תרמוז לאהובה שהיא חפצה בו אך תבקש כלים, התגלות מודולרית, שבכל יום יגלה לה רק מופע אחד של אהבתו; לא את אינסופיות פניו, אלא כל פעם רק גילוי אחד ומסוים שלהם. "מכלכל חיים בחסד", היא כמו לוחשת לו, "תן לי כלים להכיל את חסדך הגדול".

עוד יגיע הרגע שבו הוא יופיע אליה במלוא גאונו, ושוב הם יהיו ערים בלילה – ליל שבועות. לאחר ארבעים ותשעת הימים היא כבר תוכל להתגלותו המלאה ולמתנה שיביא איתו.

אם כן, בליל הסדר מופיעה התורה בכל מ"ט הפנים שלה, אך אלו נלקחות ונעלמות. הדבר דומה לדברי הגמרא על העובר הלומד את התורה כולה במעי אמו, ובעת הלידה בא מלאך ומשכח אותה ממנו. מעתה – בכל לילה יופיע פן אחד של התורה, גילוי אחד וספציפי שלה. רק כעבור מ"ט ימים, לאחר התגלותם האיטית של מ"ט פניה השונים, יהיה בכוחם של ישראל לקבל את התורה כולה, על ריבוי פניה ואינסופיותה:

אמרה כנסת ישראל, הֶביאַני הקב"ה למרתף גדול של יין זה סיני, ונתן לי שם דגלי תורה ומצות ומעשים טובים, ובאהבה גדולה קבלתי אותם. רבי אבא בשם ר' יצחק אמר: אמרה כנסת ישראל, הביאני הקב"ה למרתף גדול של יין זה סיני, ונתן לי משם התורה שנדרשת מ"ט פנים טהור ומ"ט פנים טמא. מנין? ודגלו. ומאהבה גדולה קבלתיה, שנאמר "ודגלו עלי אהבה" (שיר השירים רבה ב, טו).

הר סיני המקומר נדרש כאן כהר מהופך, כמרתף, כמערה מקוערת שכולה יין. והנה היין, שהחל להישתות בפורים, זורם דרך ארבעת הכוסות מליל הסדר ומגיע לשבועות – "מרתף גדול של יין זה סיני". ומתוך חגיגת היין הזאת, הדומה לחתונה "ביום חתונתו זו מתן תורה", מגיעים האוהבים אל נקודת הברית. כעת הרעיה מקבלת ברצון ובאהבה גדולה את מלוא נוכחותו, את מלכותו.

פרק מתוך ספרו החדש של הרב אלחנן ניר, "היום אתם יוצאים – עיוני דעת ולב לחג החירות ולכל השנה", בהוצאת ידיעות ספרים