כולנו מספרי סיפורים. כולנו צורכים, מייצרים ומאזינים לסיפורים לאורך היממה כולה – משעת יקיצה ועד שעת היקיצה הבאה, כולל זמן החלימה שבאמצע. וכולל כל מידע שנצרוך או שנספק וחדשות שנשמע בכל שעה עגולה. ברובד עמוק יותר – כולנו נולדים לתוך סיפור, שהקדים ויצר את נסיבות חיינו וקבע את השתייכותנו. ובהמשך, כל ימי חיינו נספר לעצמנו סיפור על עצמנו, שיסונן, יעודכן וילוטש עד יומנו האחרון. סיפור־יסוד שידריך את צעדינו בחיים, יתווה חזון ודרך, יעניק גב ומשען, וגם יספק הסבר לכל בחירה, הצלחה או כישלון שלנו.
הפילוסופים בעידן "חוקרי הטבע" של הפילוסופיה היוונית מרדו במיתולוגיה שקדמה להם והחלו בפירוק שיטתי של המיתוס. לא עוד סיפורים המבטאים את התופעות הבסיסיות והחוויות העמוקות של האנושות והתרבות. אמור מעתה: שיטה, סדר רציונלי, בחינה מושגית, סיבתיות מדעית והעמדת חוקים כלליים. לאחר דורות של תיאולוגיה ומאות של פילוסופיה מטפיזית, המודרנה הביאה עימה את התיאוריה הפוזיטיביסטית: תנו עובדות, אל תספרו לנו סיפורים.
בתום שנות הגמוניה רבות של הפוזיטיביזם – שביקש להיפטר מהסיפור ולברוח מן האגדות – חל בדור האחרון שינוי בחקר המציאות האנושית, שאפשר לכנותו "מפנה נרטיבי". ההבנה שסיפורים הם מבנה הכרתי מרכזי. כחלק מתהליכי העיבוד הקוגניטיבי, הסיפורים מאפשרים למידה של קודים וערכים חברתיים ותרבותיים, הבנה של תהליכי קבלת החלטות, תקשורת עם אחרים ושכנוע של הזולת. הולכת וגוברת ההכרה המחקרית בכך שסיפורים הם הכלי שבאמצעותו מבנים תפיסת מציאות, מכוננים זהות, מגבשים אישיות, מעצבים זיכרון, מייצרים אינטראקציה חברתית ומקנים לכל אלה משמעות.
באמצעות סיפורים אנו תופסים את המציאות ומפרשים אותה. הנטייה האנושית לפרש כל סיפֵּר הופכת בעבורנו גם את הצומח והדומם למספרי סיפורים. כך, גם לכלוך שמתחת לציפורן עשוי לספר סיפור שלם לחוקרי משטרה ולמדענים במעבדה הפורנזית. וכך גם מצה פשוטה, ירק מר ועיסה דביקה ומתוקה, מספרים סיפור־עם שלם על עוני, עבדות והצלה.
אדם נולד לתוך סיפור, המספק לו תמונת עולם חיצונית כמו גם תודעה פנימית. סיפורים מלמדים אותנו את התרבות שלתוכה נולדנו, מכוונים את התנהגותנו, ובשלב התפתחותי גבוה יותר מציירים לנו אופקים ומתווים ייעוד. כך נוצרת במעגל ראשון זהות אישית קוהרנטית. במעגל הבא, משפחות, שבטים, עמים ודתות מייצרים לעצמם זהות משותפת באמצעות עלילות־מפתח, סיפורים רבי־עוצמה המונחלים מדור לדור.
זיכרון, מציאות וחזון
היהודים הם עם של מספרי סיפורים, תכונה שתרמה אולי יותר מכול לשרידותם ולהצלחתם. גם בתקופות של רציונליזם שהושפע מהחוכמה המוסלמית או מהמדע החדש, המשיכו לספר וללמוד סיפורים. ספר הספרים, שהנחיל להם ולעולם אמיתות נצחיות וערכי יסוד, עשה זאת בעיקר באמצעות נרטיבים ופחות בעזרת ניסוח עיקרי אמונה, כללים וחוקי פולחן.
חז"ל, יורשי המְספרים המקראיים, צעדו בעקבותיהם. במקום לנסח הגות שיטתית, יצרו והעבירו הלאה סיפורי מופת שעיצבו דורות של לומדים. עוצמתו של הסיפור בשמירת רצף, זיקה וחיוניות מתמדת, וכוחו הרב בהנעת תהליכים לאומיים לצד התוויית גורלם של יחידים, ניכרים בהשפעתם של הקאנונים הנצחיים האלה לאורך הדורות, ונכונים במיוחד לחיבור אחד יחיד ומיוחד; חיבור שחיברו מחברים רבים, ורבים אחרים הוסיפו לו עוד כהנה וכהנה, עד שהתגבש לנוסח ההגדה שבידינו והפך למרכזו של הלילה המקודש הנחגג ביותר בתולדות ישראל – ליל הסדר. מרכז מכונן שכולו סיפור. ואפילו כולנו מספרי סיפורים, כל המרבה לספר הרי זה משובח.
הונחה כאן אמירה סותרת: הסיפור שמסופר מדור לדור שומר רצף, ובה בעת הוא מניע תהליכים. מסורתנות ומהפכנות בדיבור אחד. איך יכולה הנחלת הסיפור לעשות דבר והיפוכו? רכיבי המתכון הסודי של הסיפור המקראי, המדרשי והתלמודי, שבכוחם לייצר תנועה פלאית של שימור ושינוי כאחד, מצויים באופן מובהק בתשתיתה של ההגדה לפסח. כשם שמימי אריסטו עלילת סיפור מכילה התחלה, אמצע וסוף, כך הסיפור שלנו מכיל עבר, הווה ועתיד. אלה הם הזיכרון, המציאות והחזון. הסיפור מנחיל ידע. לא מידע, אלא ידיעה הווית עמוקה של העבר ושל העתיד האופטימי, ובהשאלה מדברי עקביא בן מהללאל במסכת אבות, "דע מאין באת ולאן אתה הולך".
דפדוף בסדר ההגדה מלמד שכולה רצופה סיפורים. סיפור אחד למעשה, הנשזר וחוזר בגרסאות מגוונות לכל אורכו של טקסט ההגדה ומדגיש את הרצף: עבר, הווה ועתיד. מכיוון שתרבות סיפור הסיפורים צועדת יד ביד עם ההמחזה ועם רעותה ההמחשה, אין פלא שהסיפור מלווה בעזרים ובאמצעים ממחישים.
אנחנו פותחים וקוראים: "הא לחמא עניא". הפתיחה לסיפור מתחילה בנפנוף במצה, המקבלת כאן שם אקזוטי. במילים מדודות, הפתיחה החגיגית פורסת את הסיפור כולו: הנה לחם העוני. הנה העבר שלנו. תחילתנו במחסור, ועכשיו ביתנו פתוח לכל אורח נזקק. אבל אנחנו רק באמצע הדרך. בהווה אנחנו עוד בגלות, אבל יש חזון לעתיד – בשנה הבאה בארץ ישראל. בשנה הבאה בני חורין. עבר, הווה ועתיד אופטימי.
אחרי המצג התמציתי הזה, והקושיות, מתחיל הסיפור: "עבדים היינו". זה סיפור תולדות משפחתנו. ולפני שממשיכים בסיפור, מדגישים: את הסיפור הזה חובה לספר. גם אם כולם כבר שמעו אותו וכולם יודעים וחכמים. ולספר כמה שיותר. כך בונים עם של מספרי סיפורים. וכל המרבה לספר הרי זה משובח.
לילה, שחרית ומשיח
חכמינו זיכרונם לברכה, שעל יסודות דבריהם בנויה ההגדה, הם מהמשובחים שבמספרי הסיפורים. לפסגת יצירתם הסיפורית־אמנותית הגיעו בעיקר בסוגת הסיפורים המיניאטוריים, המכונים במחקר "מעשי חכמים". "מעשה" אגדה כזה מסופר בשלב הזה של ההגדה, "מעשה ברבי אליעזר". מפגש אגדי של חבורת חכמים – רבי אליעזר ורבי טרפון ורבי יהושע ורבי אלעזר בן עזריה – הנפגשים במקום מושבו של רבי עקיבא, בבני־ברק. מתארחים אצלו, כי לרבי עקיבא יש תורת גאולה משלו, שאותה הוא ילמד את חבריו בלילה הזה מכל הלילות. הוא ילמד אותם שעומק המשבר הוא בשורת הלידה. גם אם בני־ברק סובלת גזירות ושמד, מבכה את פטירתם של גדולי חכמיה או נפגעת מפיגועי מרצחים – בעת מצוקה מגביהים מבט ורואים את הישועה הצפויה.
החכמים המתכנסים לחגוג יחד בעת צרה ורדיפות, מספרים סיפורים "כל אותו הלילה" – כל אותה תקופה חשוכה, אפלה, הנמשלת ללילה. אבל הם אינם מתנים את צרותיהם אלא "מספרים ביציאת מצרים" – עוסקים בסיפור הגאולה. מצפים לישועה. ואז מגיעים תלמידיהם ומראים כי יש שכר לפעולתם, כי בא האור: "הגיע זמן קריאת שמע של שחרית". ואת שחרית הגאולה העתידה הזאת מתקף רבי אלעזר בן עזריה בדרשות הימים והלילות: "כל ימי חייך – להביא לימות המשיח". זהו הסיפור שמבקשים חכמים להנחיל לדורות. סיפור של אופטימיות ותקווה. סיפור של גאולה. ובעיקר הם מלמדים כי בכל זמן, שמחה או עצב – כל אותו הלילה – יש להמשיך ולספר את הסיפור. וכל המרבה לספר הרי זה משובח.
כאן עוצרת ההגדה. פתחנו באמצעו של סיפור, בואו ונשוב להתחלה ונגיד אמת: "מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו". לא משמיטים את הפרק הזה בעברנו. גם הוא חלק מהזהות שלנו. זה הסיפור הקדום: "בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם". משם אולי קוראים לכם "עבריים". ויעקב ובניו, שהפכו אתכם ל"ישראלים", ירדו מצרים. אבל אבינו העברי קיבל הבטחה קדומה: אמנם ועבדום ועינו אותם – אך אחרי כן יצאו ברכוש גדול.
זה נשמע כמו סיפור היסטורי, אבל מסירת המידע ההיסטורי אינה תכליתו. נדגיש זאת בטקס קצרצר: הַסתירו לרגע את המצות המצריות והַגביהו כוס חגיגית: "והיא שעמדה" – זהו הסיפור כולו. רבותי, ההיסטוריה חוזרת. פרעה הוא לא סיפור קדמון, בודד ויחידאי. גם המן לא. ולא בוגדן חמלניצקי, אדולף היטלר, רשיד עאלי העיראקי, עלי ח'אמנאי האיראני, יאסר ערפאת או אחמד יאסין ויורשיהם. זה הסיפור של אבותינו ושלנו. לא סיפורם של העומדים לכלותנו, אלה מזמן כלו בעצמם או יכלו בקרוב, זהו סיפורו של המצילנו מידם. כליה והצלה בדיבור אחד.
ולא פרעה בלבד. הסיפור מתחיל עוד קודם לכן בתוך המשפחה: לבן – הסבא־רבא הכפול שלנו בכבודו ובעצמו ביקש לעקור ולאבד את הכול. וכאן "צא ולמד": מאין באת ולאן אתה הולך. והסיפור אותו סיפור: ראשיתנו מצער, מתי מעט, ואחריתנו תשגה מאוד – גוי גדול עצום ורב. הנה הרוע, וההתבוססות בדם, והנה העינוי ועבודת הפרך, והנה הצעקה הגדולה, והנה יש מי שרואה אותנו, והנה השיא: "ויוציאנו ה' ממצרים".
פסח, מצה ומרור
ברוכים הבאים לממלכת הקסם וזיקוקי ניסים ופלאות. חיות רעות, פיצוצים, ברק וברד, חזיז ורעם, פירוטכניקה, הפסקות חשמל, דם ואש ועשן. שפטים באויב האכזר. "ביד חזקה ובזרוע נטויה ובמורא גדול באותות ובמופתים". לא דיסני, לא הארי פוטר, לא מסע בין כוכבים, לא מלאך ולא שליח. זה אותו א־ל קדמון המלווה אותנו מימי עבר הנהר ועד עתה. ברוך שומר הבטחתו לישראל. לכאורה זהו שיאו של הסיפור כולו. ודאי שיא האקשן. אבל כאן לא מסתיים סיפורנו. עוד לא דיינו. יש עוד כמה מעלות טובות. הקשיבו טוב לסיפור, אולי מוטב לשורר אותו כשיר שמח: לא רק היציאה ממצרים וניסיה, אלא גם מתנת השבת ומתן התורה, והשיא החדש – הכניסה לארץ ישראל ובניית בית הבחירה.
המכה באויב נכפלת בדרשות, וגם הטובה עלינו כפולה ומכופלת, השירה נמשכת, הרשימה מתארכת, ואנחנו עלולים ללכת לאיבוד בשבילי הסיפור. רבן גמליאל נחלץ לעזרתנו ומסכם בעבורנו את תמצית מרכיבי הסיפור. מה הן שלוש הנקודות שחייבים לזכור בו? "כל שלא אמר שלושה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו. ואלו הן: פסח מצה ומרור". השעבוד, החיפזון בגאולה והקורבן. טקס שיתקיים שנים לאחר מכן – בימי השיא שלאחר השיא, ימי בית המקדש – ושמו נועד להזכיר לנו את קסם ההצלה: "פסח על בתי בני ישראל ואת בתינו הציל". עבר, הווה ועתיד אופטימי של בני ישראל במצרים. לא מדחיקים את הזיכרון הקשה ולא שוכחים את התקווה.
לא סיפור היסטורי ולא סיפורי פנטזיה, שבה ומטעימה ההגדה, אלא סיפור שנושא עימו מטלה, לכל דור ודור. אין להסתפק במלמול הסיפור הישן, יש בעיקר להזדהות, לראות את עצמו בתוכו. והמטלה מגיעה עם מנגנון הפעלה, שהוא מעבר לציווי, הוא מורה דרך חיים. והוא מתמצה בשתי מילות הפסוק החשובות ביותר בהגדה כולה, שעל שמן נקראה: "והגדת לבנך". שמעו סיפור, דעו אותו, הזדהו עימו, ולאחר תהליך ההכשרה הזה הרי בשלתם למשימה החשובה ביותר, שמחייבת המשך ללא הפסקה: סיפור הסיפור, משימת ההגדה לבנים. סַפרו איך שתִרצו, הַקשו ותָרצו, תַבְּלו והוסיפו ופרשו, שירו והמחיזו, ובלבד שתשמרו על מרכיבי המתכון: זיכרון, הטמעה ותוחלת.
סיפור העבדות והיציאה לחירות רב־העוצמה הפך מכבר לסיפור בינלאומי מכונן. הוא כונן רפובליקות שנוסדו על ערכיו, והניע עבדים מודרניים לתנועות שחרור משעבוד. הוא בוודאי נותר סיפורו הלאומי של עם ישראל. סיפור הסיפור מדור לדור הנחיל זיכרון ושימר תודעה. נסך תקווה בשעות הקשות ביותר ושמר על גחל בוער, שהמתין לשעת כושר שנפחה בו חיים לקראת פעולה אקטיבית של מימוש ההבטחה הא־לוהית לתת לנו את הארץ אשר נשבע לאבותינו, שהיא קו האופטימיות והגאולה שחורז את הסיפור כולו. קו עולה, שאנחנו אוחזים כמעט בקצהו העליון. בני דור שאינו יודע דיינו, דור שכולו זכייה בשיא הכניסה לארץ ישראל, שדש בעקביו את ההבטחות לשנה הבאה בארעא דישראל ובירושלים.
לאומי, משפחתי ואישי
בליל הסדר איננו קוראים את סיפור יציאת מצרים המקורי. אלא את קובץ הדרשות, הפרשנויות והפיוטים שעסקו בו, דנו, פירשו והוסיפו עליו לאורך דורות. מעשה הקריאה שלנו, בכל שנה, הוא מעשה רפטטיבי ובה בעת פרשני ומחדש: אנחנו שבים ומזכירים וגם נותנים פשר עדכני ורואים את עצמנו בכל זה. וכשעושים זאת היטב, ממש אפשר לחוש איך סיפור הסיפורים מגבש זהות, מאפשר התמודדות עם המציאות, מקנה משמעות ומתווה ייעוד.
הקריאה השנתית בהגדה משיבה אותנו להבנה העמוקה בחשיבותם של הסיפורים לחיינו ובהכרה בדרך החשיבה הסיפורית המאפיינת אותנו, כבני אדם. כיצורים עשויים מסיפורים, שמוחם קולט ופועל באמצעים נרטיביים. וכשנוכחים בתרומה האדירה של הסיפור, על הרכב המתכון הסודי שלו, לשרידות, לחוסן לאומי ולשגשוג רב־דורות – מותר לאמץ זאת גם באופן אישי. הבינלאומי והלאומי מכילים גם את המשפחתי ומגיעים עד לאישי. לכל משפחה יש עבר. יש סיפור אתני, עדתי וחמולתי וסיפור משפחתי פרטי שמלמד מניין באנו. ומשזה נפתח, מסתתר בתוכו סיפורו האישי של כל אדם, שרואה את עצמו בכל בבואות הבבושקות שקדמו לו. הסיפור שלתוכו נולד ושאותו פיתח במהלך חייו. סיפור שנוגע בכאב, בקושי ובכישלון, ביסודות מודחקים ובאירועים נסתרים, אבל גם בהבטחה ובתקווה. סיפור שחובה לספר, אך גם לפרש, להרחיב ולתת לו פשר. וכך להיגאל.
ועוד חובה אחת מזכירה לנו ההגדה לפני שנפנה לשמחת כרסנו: אמירת תודה. "לפיכך אנחנו חייבים להודות". על כל הניסים האלה, ועל מעבר העבר־עתיד הזה: מעבדות לחירות, מיגון לשמחה, מאפלה לאור גדול. הללויה! ולכל אחד ואחת מאיתנו חובות הודיה משלו. וכל הקטעים הבאים שנוספו להגדה – פרקי הודיה מצד אחד, וקללת המבקשים בכל דור לאכול את יעקב מצד אחר, וגם פזמונים עליזים בשירים מצטברים כ"אחד מי יודע" ו"חד גדיא" – כולם אינם אלא המשכו של הסיפור בדרכים נוספות. וכל המרבה לספר הרי זה משובח.
ד"ר שמואל פאוסט הוא ראש התוכנית לתואר שני בספרות המדרש והאגדה במכללת אפרתה
