משפחה יהודית גדולה: על שני ציורים חידתיים של ליל סדר בירושלים

חבורה משונה התקבצה בציור של ראובן רובין "סדר ראשון בירושלים" (1950־1949). אמנם כתוב בהגדה "כָּל דִכְפִין – יֵיתֵי וְיֵיכֹל, כָּל דִצְרִיךְ – יֵיתֵי וְיִפְסַח", כלומר כל הרעבים והנצרכים מוזמנים רשמית לסדר, אבל מקובלנו שהסדר נחוג בחיק המשפחה "אִישׁ לְבֵית אֲבֹתָם"; והנה כאן בתמונה האיזון הופר. האמן הושיב יחדיו כמה משפחות שלכאורה אין ביניהן מכנה משותף. הם נראים בני עדות שונות, החיים בתקופות היסטוריות שונות ומקיימים אורחות חיים שונים. רק מיעוטם מסב לשולחן; רובם מצטופפים סביבו בעמידה.

החבורה המשונה התכנסה בתוך מבנה עתיק מקושת. מבעד לקשת הימנית נשקפת ירושלים העתיקה. חומה גבוהה וכהה חוסמת את הגישה אליה. מתוך שער קטן, הדומה לשער שכם, יוצאים שני שבילים, המובילים אל שתיים מהדמויות המסובות. נוף הרי ירושלים הניבט מבעד לשתי הקשתות האחרות נראה צחיח ומדברי יותר מאשר במציאות. פיסת שמיים תכולה מבצבצת מעל ההרים והעיר העתיקה.

מאז שנות העשרים צייר ראובן רובין (1893–1974) את הר הבית וההרים סביב לו במבט מהר הזיתים – ממזרח למערב. בציור זה השתנתה נקודת התצפית. האמן, המצייר סצנה מדומיינת, עומד כביכול בירושלים המערבית, בעיר שזה עתה נחצתה ונחלקה, משקיף מזרחה, ומצייר את ירושלים שבין החומות – אזור שהגישה אליו חסומה לעת עתה.

מי ומי במסובים? מימין יושב האמן, וראשו שעון על ידו בתנוחה מהורהרת. בנו דוד עומד לצידו ואוחז בידיו מצה עגולה. מאחוריו עומדת אשתו היפה אסתר ומוזגת יין לכוס שבידה. לשמאלו של ראובן ניצבת משפחת עולים מבוכרה. אבי המשפחה התמיר והכהה נראה כנסיך שיצא מספר אגדות. לגופו של האיש כרוך בד לבן מעוטר בפסים אדומים. פיסת בד כזו מלופפת גם לראשו. הוא מסוכך בגופו על האישה הצעירה היושבת לפניו ומיניקה עולל זעיר ועירום. לידם עומדת ילדה קטנה בעלת צמות, בידה מצה עגולה.

במרכז משפחה נוספת: רב מבוגר בלבוש חרדי, מעיל קפוטה וכובע שטריימל, בידיו הוא מחזיק את קערת הסדר. אשתו הצנועה שלשמאלו מגישה לו את גביע הקידוש ומטה ראשה כמי שרוצה לקלוט כל מילה מהברכה. מן העבר השני מציצה בתו, נערה עדינה ששערה קלוע לשתי צמות. לצד הנערה עומד חלוץ חסון, חבוש קסקט. דמותו, האופיינית לישראל המודרנית דאז, מדגישה את זרותו של האיש הכהה.

לצד הרב יושב פלמ"חניק חסון חבוש כובע גרב ולבוש מדי חאקי. האמן יוצר זיקה צבעונית בין דמות הרב לדמות החייל: שניהם שזופים מאוד ובגדיהם בצבע זית, והחייל תולה ברב את עיניו. על יד הלוחם יושב עולה חדש מאירופה, אף הוא מאזין לקידוש ברוב קשב. דמותו העדינה והבודדה מהדהדת את הדמות העוטה לבן היושבת בקצה השולחן, מול האמן. מאחורי השניים עומדת משפחה תימנית מלוכדת בחיבוק: אב, אם ופעוט. התינוק השחום, עירום אף הוא, רכוב על כתף אימו ומתרפק עליה. משפחה זו מופיעה כבר בציורו המפורסם של רובין "פירות ראשונים" (1923), הוותיק מציור זה בשנות־דור.

הדמות החידתית בציור היא הדמות השמאלית, העוטה לבן ונדמית כנביא קדמון המקשיב לקולות פנימיים או מאזין לברכה, ופורש על השולחן את כפות ידיו הקעורות במחווה המסמלת את קבלת השפע הא־לוהי.

מפה לבנה פרוסה על השולחן הגדול הממלא את קדמת התמונה. דלה עד מאוד הסעודה המוצגת עליה, "לחם עוני" של ממש. שלוש מצות עגולות, קערת סדר פשוטה, לצידה בקבוק יין עשוי חרס. ומה עוד? שתי קעריות ריקות, ארבע כוסות זכוכית ריקות, גביע קידוש ומלחייה. הכלים, לא נוי ולא הדר להם. היכן כלי הכסף הנוצצים, הסכו"ם המבהיק והכלים הערוכים לכל סועד? היכן ההגדות? ומי המארח – הרב עורך הסדר, הנביא הפלאי היושב בראש השולחן, או האמן היושב מן העבר השני? ואיפה מתקיים ליל הסדר הזה?

שבויה בחלומה

כדי לנסות להבין את הציור החידתי, ניעזר בהשוואה ונתבונן ביצירה דומה שצייר רובין מעט קודם לכן, ב־1949, וגם שמה "סדר בירושלים". גם בקדמת יצירה זו מסבה חבורה לשולחן הסדר, וברקע נראית העיר העתיקה המוקפת חומה. כאן, העולים עוד אינם נמצאים. הפעם אלו שבע דמויות בלבד, רובן ככולן מוכרות לנו מהציור המאוחר: משפחתו הקטנה של ראובן, שני פלמ"חניקים, רב זקן שעורך את הסדר, ודמות "הנביא".

בציור זה, אף שנעשה כאשר הגישה לעיר העתיקה ולהר הזיתים כבר הייתה חסומה, נקודת המבט היא עדיין ממזרח, מהר הזיתים. כאמור, זה היה מנהגו בעשורים הקודמים. עתה, על כנפי דמיונו, עודו עומד שם ומשקיף על העיר התכלכלה, שראשה נוגע בשמיים. ירושלים זו היא ירושלים של מעלה: עיר קדושה, מושא כמיהה ותפילה. נציין שרובין המשיך לצייר את העיר העתיקה כמקום חלומי ולא נגיש גם לאחר מלחמת ששת הימים, כאשר ניתן היה להגיע אל העיר העתיקה ואל הר הזיתים.

רובין צייר את ירושלים פעמים רבות לאורך שנות יצירתו. ציוריו המוקדמים, משנות העשרים והשלושים, מציגים את העיר בפרטנות רבה, כאילו האמן לומד להכיר את הקיום הארצי שלה, את "ירושלים של מטה". במהלך השנים קיבלו ציורי ירושלים שלו אופי מיסטי־פיוטי, המשלב בין ירושלים של מטה לירושלים של מעלה. גישה זו התחזקה אצל רובין עם הזמן; בשנות השלושים תפס התיאור המעורפל והמיסטי את מקומו של הציור הריאליסטי מרובה הפרטים. נוף ירושלים בציור מ־1949 מייצג את הסגנון המיסטי של האמן.

נראה שהאמן בחר להציב את שולחן הסדר על גבי נוף של "ירושלים השמיימית". היא נשקפת אלינו ישירות, מאחורי גבם של המסובים, היושבים בחוץ: ללא חציצה של המבנה המקושת שבציור המאוחר. העיר מוקפת חומה, שעריה סגורים, והשבילים המוליכים אליה – ריקים מאדם. "וּבְתַרְדֵּמַת אִילָן וָאֶבֶן / שְׁבוּיָה בַּחֲלוֹמָהּ / הָעִיר אֲשֶׁר בָּדָד יוֹשֶׁבֶת / וּבְלִבָּהּ חוֹמָה". זו אינה "יְרוּשָׁלַיִם שֶׁל זָהָב וְשֶׁל נְחֹשֶׁת וְשֶׁל אוֹר". המסובים אינם שרים לה. הם נראים כאבלים המקוננים "אֵיכָה יָבְשׁוּ בּוֹרוֹת הַמַּיִם, / כִּכַּר הַשּׁוּק רֵיקָה, / וְאֵין פּוֹקֵד אֶת הַר הַבַּיִת / בָּעִיר הָעַתִּיקָה" – כפי שהיטיבה לתאר נעמי שמר בשירה "ירושלים של זהב", שבע־עשרה שנים מאוחר יותר.

אכן, למרות המפה הלבנה הפרוסה על השולחן, המצות, הקערה, ארבע הכוסות המפוזרות והיין, מן הציור עולה תחושה קודרת. תורמים לה קווי המתאר השחורים והעבים, כמו גם הצבעים הכהים של הדמויות. הנוף הירושלמי הצבוע בגוונים קרים ליליים מעיד שהדמויות בציור של רובין התיישבו לערוך את הסעודה החגיגית ביותר בשנה בחלל הפתוח, כאילו הם חסרי בית. ולא זו בלבד, אלא קבעו מושבם בבית הקברות בהר הזיתים.

המסובים כאן, המוכרים לנו מהציור המאוחר, דומים כאן למדי למראם שם – אך מיקומם סביב השולחן שונה. כאן, בתמונה המוקדמת, הרב יושב בראש השולחן ואוחז בידיו את קערת הסדר. מולו יושב ה"נביא", גם כאן כפות ידיו הקעורות מושטות קדימה, נכונות לקלוט אל תוכן את ברכת הרב. היתר יושבים לאורך השולחן. ליד "הנביא" יושב ראובן, ובנו דוד רכוב על ברכיו. כאן הוא צעיר יותר. אסתר, אשת האמן, יושבת בצד השני, סמוך לרב, ומוזגת יין לכוס. בין בני הזוג יושבים הפלמ"חניקים, ולראשו של אחד מהם כרוכה תחבושת המעידה על כך שנפצע בקרב. הצבתם במרכז הציור מביעה הוקרה לחיילים שנלחמו למען הקמת המדינה, אך גם מזכירה את מחיר הדמים של מלחמת השחרור שזה עתה הסתיימה.

רעמת שערו הכסוף של האמן מצוירת ככתר המשתלב עם המראה הכסוף – והנכסף – של ירושלים העתיקה ושל העצים סביב לה. זיכרון, געגוע, חלום ותקווה לתקומה מתכנסים יחדיו לחוג את ליל הסדר שאחרי המלחמה. מעניין לראות שרק שתיים מן הדמויות נראות בלבוש בהיר ואף זוהר: ה"נביא" והילד הקטן, בנו של ראובן. הנביא המואר עשוי לייצג את העבר המפואר של עם ישראל, את ימי התנ"ך שבהם עלו לרגל לבית המקדש ועוצבה המורשת היהודית. השתתפותו בסעודת הסדר המתקיימת עם קום המדינה מעידה על שלשלת הדורות הנמשכת. התקווה להתחדשות מתמקדת בדמותו הזוהרת של הילד. הפלמ"חניק המורה עליו באצבעו אומר כביכול: לא לשווא לחמנו ושילמנו מחיר דמים.

אחווה למרות השוני

נחזור אל הציור המאוחר (1950), ונראה מה התחדש בו לעומת קודמו. הציור המוקדם הציג מצב ביניים, רגע לאחר המלחמה ואובדן העיר העתיקה. הסדר מתקיים באוויר הפתוח כי הבית, המדינה, נמצאת בשלבי התגבשותה הראשונים. הבית הנכסף, הר הבית, נקרע ממנה ואי אפשר לפקוד אותו. האבל על נפילת העיר העתיקה בידי הלגיון הירדני ועל מות הלוחמים בקרבות ניכר על פני המסובים לסדר. בציור המאוחר הסדר מתקיים בעיר החדשה, המערבית – אך בתוך מבנה המגביל את שדה הראייה אל העיר העתיקה: הגעגוע אליה ואל הר הבית מצטמצם למראות הניבטים מבעד לקשתות המבנה העתיק. המדינה הצעירה נבנית מחורבותיה.

חבורת המסובים התרחבה. לסדר שבתמונה הצטרפו משפחות עולים חדשים. הם מצטופפים סביבו, אך עדיין אין להם היכן לשבת. הציור משקף את תוצאות גלי העלייה ההמוניים. בתוך 18 חודשים מאז קום המדינה נוספו עליה עולים כמניין יושביה בעת הקמתה, 650 אלף. אופי העליות השונות מיוצג אף הוא. העולה מאירופה יושב בגפו ומנכיח את תוצאות השואה. העולים מבוכרה ומתימן לבושים בבגדים מסורתיים ואוחזים ילדים בזרועותיהם. העירום של התינוקות מרמז אולי לעובדה שהעולים הגיעו בחוסר כול, אך גם מתכתב עם הולדת המדינה.

לצידם יושבים הוותיקים: משפחת האמן שעלה מרומניה בצעירותו וכעת הוא נראה כצבר שזוף, הנועל סנדלים תנ"כיים אפילו בליל הסדר. הפלמ"חניק והחלוץ מתוארים אמנם כצעירים בודדים, אבל הצבתם סמוך לנשים צעירות נותנת פתח תקווה לעתיד. משפחת הרב בלבושה המסורתי מעניקה ייצוג מכובד לבני היישוב הישן. היצירה איננה מטשטשת את ההבדלים בין העדות השונות וקבוצות האוכלוסייה המגוונות. הם בולטים בה מאוד. אך שלא כמנהג ימינו, לא את השונה והמשסע היא מבקשת להבליט, אלא את אחוות השונים.

מערך הישיבה סביב השולחן השתנה מזה שהיה ביצירה הקודמת. בראש השולחן יושב הפעם לא הרב, אלא ראובן רובין עצמו, שבתמונה הקודמת ישב בפינה. ה"נכבד" השני, היושב מול רובין, הוא "הנביא" – הדמות המיתית המזכירה את השורשים העבריים הקדומים ומעניקה השראה להווה.

דמות הנביא, ייאמר כאן, מזכירה את דמותו של ישו. אמנים ישראלים רבים, ורובין הוא אחד הבולטים שבהם, תיארו את דמות ישו כסמל ליהודי הנרדף והסובל, וכסמל לתחיית העם היהודי בארצו. על פי המסורת הנוצרית, הסעודה האחרונה שישו הסב לה לפני מותו הייתה סעודת ליל הסדר והיא התקיימה בירושלים. והנה, אחרי אלפיים שנות גלות, רובין מזמין את ישו להצטרף לסעודה הראשונה בירושלים בירת מדינת ישראל הצעירה. על פי פירוש זה, אותו רכיב שבאמנות האירופית שימש לציון מותו הקרב של ישו, סעודת ליל הסדר, מבשר ביצירתו של רובין את תחיית האומה היהודית. ולא זו בלבד, אלא ישו שבתמונה הזאת נותן את ברכתו ואישורו להקמת מדינת ישראל (על פי עדותה של כלתו כרמלה רובין, האמן נמנע מלהציג את היצירה הזו מתוך חשש ששילוב דמות ישו בסעודת ליל הסדר לא יתקבל בהבנה אחרי השואה. ראו בספרה "בד בבד: בין ציורים לאנשים", עמ' 63).

אך "בעל הבית" שבראש השולחן אינו עורך את הסדר. רובין יושב מהורהר, כמי שצופה מן הצד ובוחן את המציאות המתהווה מול עיניו. גם הדמויות האחרות נראות מהורהרות ומכונסות. הרב, המייצג את המורשת היהודית, הוא העומד במרכז ומקדש. אולי מזכיר הרב לראובן את מסורת בית אבא, שאליה נותר קשור גם לאחר שהתרחק מקיום מצוות.

והנה, דווקא החייל תולה עיניו ברב. הקשר ביניהם מובלט: המבט הזה, כמו גם צבע הבגדים המשותף. דומה שהוא מסמל קשר עקרוני יותר: הקשר בין המסורת, בגילומו של הרב, ששימרה לאורך הדורות את זיקת ישראל לארצו – ובין הציונות שתרגמה את הגעגועים לציון לכדי מאבק, בגילומו של החייל, להשגת המדינה.

שתי היצירות אינן מצביעות על השסעים בחברה כנהוג בשנות האלפיים, וגם לא מטשטשות את ההבדלים בין העדות השונות וקבוצות האוכלוסייה המגוונות. להפך. הסדר הראשון בירושלים שלאחר מלחמת השחרור מאגד יחדיו את פסח, יום הזיכרון ויום העצמאות. יתרה מכך, הוא אינו מסתפק בעבר ובהווה אלא שולח רמזים גם אל הכיסופים לעתיד; אל יום ירושלים, אנו יכולים עתה לומר. זהו מעין "לְשָׁנָה הַבָּאָה בִּירוּשָׁלַיִם הַבְּנוּיָה", המשפט המושר, זה דורי דורות, בסיומו של הסדר (ובסיום תפילות יום כיפור), ואשר צורף בדורותינו גם לתפילות יום העצמאות ויום ירושלים.

המאמר הוא פרק מתוך הספר "אמנות כפרשנות", על מועדי ישראל בראי האמנות, שעתיד לראות אור