חינוך אינו פס ייצור: המחקרים מצביעים על שיעור נמוך של דתל"שים

עם השרב של תחילת האביב, חוזר גם הדיון התקופתי בנושא חילון ודתל"שים בחברה הציונית־דתית. מי שהניע את הדיון הפעם הוא הרב יוני לביא, שפוסט שפרסם בנושא חולל סערה. לביא הדהד טענה נפוצה מצד הענף החרד"לי, והיא שהליברלים אשמים. לפי טענה זו, פתיחות, חברה מעורבת ותרבות מערבית גורמים לאחוזי חילון גבוהים יותר בקרב יוצאי חינוך ובתים "ליברליים".

נפתח בסוגיית הנתונים: בניגוד למספרים הגבוהים של אחוזי הדתלו"ש, שמחנכים שונים נוטים לנפנף בהם וגם לביא משתמש בהם, מחקר שערך אריאל פינקלשטיין עבור "נאמני תורה ועבודה" מגלה שהמספרים המפחידים של 42% יוצאים בשאלה (ויש המדברים על מספרים גבוהים אף יותר) מצטמצמים לכ־25%. הטענה שלפיה אצל הליברלים המספרים גבוהים יותר מתגלה כתלויה בהגדרת המחקר מיהו ליברל, מוצא הנשאלים וסוג השאלות. מחקרים מקיפים אחרים (כמו מחקרו של ד"ר עידו ליברמן משנת 2019) מצביעים על נתונים נמוכים עוד יותר – בין 10% ל־15%. נכון, עדיין מדובר במספרים לא מבוטלים, ורבים נזעקים לנוכח הבעיה.

לביא מונה שלוש בעיות עיקריות כגורמים לנטישת הדת: סחף, סדרי עדיפויות, והכלה. הסחף הוא המפגש עם התרבות הכללית – סרטים, סדרות ורשתות חברתיות. סדרי העדיפויות הם מה שאנו משדרים לילדינו על חשיבות לימודי הקודש לעומת מקצועות אחרים, כאשר אנו מרבים לדחות או לצמצם את הראשונים מפני האחרונים. ולבסוף באה ההכלה של היציאה בשאלה, אהבת הילדים (המבורכת) ללא תנאים, אך ללא אמירה הבאה לצידה על הטעות שבעזיבת חיי תורה ומצוות ועל הצער שהדבר גורם לנו.

אלו סוגיות כבדות משקל, אך העיסוק החינוכי בא בדברי הרב לביא לצד מסרים בעייתיים. הוא פותח את דבריו בהשוואת תוצרי החינוך לתפוקה של חברה מסחרית. מה היה קורה, הוא שואל, לו 20% מהטלפונים החכמים של חברה מסוימת או 30% מהרכבים של חברה אחרת היו מתקלקלים? עם אחוזי קלקול גבוהים כל כך היינו מפסיקים לרכוש אותם, הוא משיב, ומבקש ליישם את הדימוי התעשייתי הזה על תוצרי החינוך הדתי. מתוך נקודת המוצא הזו הוא ממשיך ומביא נתונים על היקפי תופעת הדתלו"ש, שגם אם אינם מדויקים כאמור, הם צריכים להטריד ולצער מי שחיים דתיים חשובים לו.

אבל האם ניתן לתפוס את החינוך, ובעיקר את החינוך לחיים דתיים, כפס ייצור של טלפונים או מכוניות? איני תוהה על כך דווקא מצד ההשפעה הצרכנית־חומרית המשמעותית שבאה כאן לידי ביטוי (אף שגם עליה ועל השפעתה על נקודת המבט החינוכית ראוי להרחיב). כוונתי לתפיסת החינוך העולה כאן, הרואה את החינוך כפס ייצור שמטרתו לנפק עותקים מושלמים מדגם יחיד. האם על כך אנו חושבים כאשר אנו חושבים על חינוך? נדמה לי שגם הרב לביא, מחנך ותיק ומנוסה, לא יזדהה עם תפיסה כזו.

מדד האוטונומיה

כשאנו עוסקים בחינוך, ולא בייצור או באילוף חלילה, אנו מדברים על הקניית ידע, כישורים ותכונות, ולא על שעתוק של דגם יחיד. במקרה של חינוך דתי, שבו אנו מחנכים לערכים מסוימים שאנו רוצים להקנות ולשמר, הדברים מובהקים עוד יותר. כאשר אנו מעוניינים לחנך להכרעה ובחירה ערכית נכונה, ולדתיות שלמה הנובעת מרצון ובחירה, הרי שכל מהותה של הכרעה כזו היא היותה חופשית, וככזו היא כוללת בתוכה באופן מהותי גם את האפשרות לבחור אחרת. אם היא לא חופשית, ועל המתחנך להגיע לקצה התהליך כמו אייפון או מכונית, מעוצב ומוכתב "מלמעלה" באופן מלא – היא לא ערכית.

אם זוהי באמת תכלית החינוך הדתי שלנו, ברצוני לטעון שדווקא נתוני החזרה בשאלה מראים שאכן, החינוך הדתי שלנו מקנה חשיבות רבה לאוטונומיה ולבחירה הערכית. ותכונה זו לא רק שאינה פגם, אלא היא מציירת תמונה מורכבת וחיובית של החברה הדתית־לאומית, במישור המוסרי, וחשוב ממנו – במישור הדתי.

פילוסופים שעוסקים באוטונומיה ובקשר בין אוטונומיה לחירות, דוגמת יוסף רז או דוד אנוך, בוחנים את מידת האוטונומיה בקהילות שונות באמצעות מדד "מחיר העזיבה" של הקהילה. מחיר העזיבה עשוי להיות אלימות ממשית כלפי עוזבים, ניתוק קשרים חברתיים ומשפחתיים, נזקים נפשיים וחוסר יכולת לקיים את עצמך או אפילו להתנהל באופן יומיומי מחוץ לחברה שבה גדלת. מחיר עזיבה גבוה במיוחד עשוי להעיד על כך שגם אלו שבוחרים להישאר בקהילה כזו עושים זאת מתוך כפייה, או למצער מתוך אפשרויות מוגבלות, באופן שאיננו מאפשר בחירה חופשית. בחברה כזו לא רק העוזבים נפגעים; גם חלק מן הנשארים חיים בלחץ וקושי אדירים.

לעומת זאת, קהילה שניתן לעזוב מבלי לשלם מחיר גבוה מדי, ניחנה במידה גבוהה של אוטונומיה בקרב חבריה. בחברה שמאפשרת אוטונומיה, ושמטבע הדברים יש גם מי שבוחרים לעזוב אותה, אין סיבה להניח שמישהו נשאר בניגוד לרצונו או משום שהוא מעדיף את המצב "בפנים" על פני מה שיקרה לו אם יעזוב. מי שנשאר חבר בקהילה, בחר בכך באופן חופשי.

טענה נפוצה בחוגים חילוניים מאשימה אנשים דתיים בהיעדר בחירה. לדידם, דתיים "עושים מה שאומרים להם", והם חסרי יכולת לבחור. אך אם נבחן את אחוזי העזיבה בציונות הדתית – אחוזים גבוהים אך לא קרובים כלל להיות רוב או מחצית מבניה – נגלה שהחינוך הדתי־לאומי מאפשר אוטונומיה רבה בכך שהוא מאפשר עזיבה ללא מחיר גבוה מדי, אך מצליח דווקא להטמיע ערכים באופן שמביא את רוב הצעירים לבחור בהם באופן חופשי וברצון.

על התפיסה שהצגתי ניתן לשאול: האם סוג טיעון כזה לא יכול לשמש כל אידיאולוגיה או גישה כושלת שרבים נוטשים אותה, כדי לטעון שבעצם למרות הכול היא מצליחה? היכן הגבול המספרי, כלפי מטה או כלפי מעלה, שממנו טענה כזו כבר לא תהיה אפשרית? שהרי אם נתוני הדתל"שיות דומים יותר למסקנותיו של ד"ר עידו ליברמן (בין 10 ל־15 אחוזים), אולי עלינו להסיק שמידת האוטונומיה בחברה הדתית־לאומית דווקא פחותה. כדרכם של טיעונים כאלה, השאלה היא היכן עובר הגבול, או האיזון, שיגדיר מהו אחוז עזיבה סביר שיוכל ללמד על אוטונומיה ובחירה.

קשה, ואולי בלתי אפשרי, להצביע על נקודת איזון כזו, אך נראה שבמציאות הנוכחית הטיעון שהצגתי תקף. ברי לנו כי אם בחברה מסוימת מתקיימים למשל 90 אחוזי עזיבה ויותר, לא ניתן לדבר על חינוך שסופו בחירה בערך מסוים. מנגד, כשאחוז הנוטשים אפסי, לא יכולנו לטעון בשום פנים שכולם נשארים מתוך רצון. כלומר, לא כל גישה כושלת יכולה לטעון להצלחתה על בסיס טיעון האוטונומיה, ועליה בכל זאת לעמוד בתנאים ובאיזון מסוימים, בשיעור לא מבוטל.

עבותות של אהבה

במישור העקרוני, נראה כי ערכם של חיים דתיים מתוך אוטונומיה גבוה יותר. רובנו נוכל להסכים שגם לו היינו יכולים לכפות על צעירים דתיים להישאר דתיים, לא היינו עושים זאת. גם אם מוסדות החינוך שלנו יכלו לייצר כפייה כזו ללא נזק משני, לא היינו בוחרים בה. איננו מעוניינים בחיים דתיים נעדרי רצון או חשק, או בעבודת ה' של מכונות. מצוות צריכות כוונה, נפסק בשולחן ערוך. גם מתוך עיון במקורות נראה שכפייה כזו אינה רצויה. גם כאשר הכפייה מותרת, כופין את האדם "עד שיאמר רוצה אני" (ראש השנה ו, ע"א), וּודאי שאין מדובר על כפייה לאורך חיים שלמים.

זאת ועוד, על כפייה על המצוות בימינו כותב רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק:

הא דמכין אותו עד שתצא נפשו הוא משום שמא יקיים את המצווה וייטול הלולב ויעשה סוכה. אבל אם ברי לן שעל ידי הכאה זו לא יעשה המצווה, אסור לנו לנגוע אפילו בשערו.. דמה נרוויח, המצווה לא תהיה נעשית (אור שמח על הלכות ממרים ד, ז).

כפייה מותרת רק כאשר ישנו סיכוי לקיום המצווה מתוך כוונה. אם ברור לנו שהכפייה לא תגרום לקיום המצווה הרי שהיא אסורה, ו"אסור לנגוע אפילו בשערו". אם כן, היעדר אוטונומיה, שמעלה חשש לכפייה, פוגע בערכים דתיים יסודיים ומשמעותיים. על פי ה"אור שמח", קהילה שאינה מחנכת לאוטונומיה איננה פוגעת רק ב"בין אדם למקום" של חבריה, אלא עוברת על איסורי בין אדם לחברו, שהרי "אסור לנו לנגוע אפילו בשערו".

במקרה כזה, האם מספר מסוים של צעירים שיישארו דתיים, לפחות כלפי חוץ, שקול למחיר הגבוה שישלמו העוזבים או הנשארים מתוך כפייה? כלל לא בטוח, בעיקר אם נזכור שהחלופה אינה נטישה מלאה של הדת, אלא קיומו של רצף מעט רחב יותר.

בסגנון דומה כותב החזון איש על דין "מורידין ולא מעלין", הלכה המורה היתר לגרום מוות למומרים ושאינה נוהגת בימינו:

כיון שכל עצמנו לתקן, אין הדין נוהג בשעה שאין בו תיקון, ועלינו להחזירם בעבותות אהבה ולהעמידם בקרן אורה במה שידינו מגעת (יורה דעה, סימן ב).

כאשר כפייה גורמת לאלימות ולא לקיום מצוות, אין בה כל טעם. במקומה עלינו להשתמש ב"עבותות אהבה", כדברי החזון איש.

נתוני העזיבה של החברה הציונית־דתית מראים שעבותות האהבה כבר מיושמים בה, כפי שמבחין גם הרב לביא. אף שניתן לעזוב ללא מחיר גבוה, הרוב הגדול בוחר להישאר. גם מי שלא נשאר, ברוב המקרים עדיין קשור בחברה הדתית באופנים רבים.

נכון, איננו כופים על ילדינו להישאר דתיים. זה אומר דברים חיוביים עלינו כהורים, ועל הבנים שנשארים חלק מן החברה הדתית מתוך בחירה שלמה. חינוך לחיים של עושר וכבוד, חיים שאין בהם בושה וכלימה, אינו נהנתנות או מופקרות. אלו חיים שמאפשרים לאדם להיות עובד ה' באמת, מתוך שמחה ומתוך בחירה ואוטונומיה.

גלעד הסה הוא עורך כתב העת "דעות"