יחזקאל אינגסטר היה הקאפו היחיד שנידון למוות במדינת ישראל על פשעים נגד האנושות והתעללות בעצירים יהודים. גזר הדין ניתן בינואר 1952, אך אינגסטר ערער עליו ובית המשפט העליון זיכה אותו באופן חלקי והמיר את עונשו לשנתיים מאסר. בעקבות מחלתו קיבל אינגסטר חנינה משר המשטרה, ומת כמה ימים לאחר שחרורו. 70 שנה לאחר אותם אירועים אני מבקש לדון שוב בשאלה האם אפשר באמת לשפוט את אותם יהודים שהואשמו בסיוע לנאצים, ואת המציאות הקשה שבתוכה פעלו.
גזר דינו של אינגסטר התבסס על חוק שנחקק שנתיים קודם לכן, "החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם". הביטוי "בעוזריהם" גילם את האפשרות להעמיד לדין יהודים ששיתפו פעולה עם הנאצים. לדברי ח״כ זרח ורהפטיג בדיונים על אודות החוק, זו אף הייתה מטרתו העיקרית: ״החוק הזה נוגע למשתפי הפעולה, אם כי להלכה הוא נוגע גם לנאצים, אבל הנאצים לא יבואו הנה כל כך מהר״. ההיסטוריונית פרופ' עדית זרטל סבורה כי ״החוק נועד בראש ובראשונה לגול את אי־הנחת של החברה הישראלית החדשה נוכח מה שהיא הגדירה כהתנהגות היהודית בשואה… כדי לגול את חרפתם של היהודים בתקופת ההשמדה מעל ישראל החדשה ו׳הטהורה׳״.
נראה שחוק זה היה חלק מתהליך היטהרות כולל, ואולי אף תשוקה להעמיד את העם היהודי כולו למשפט. שר המשפטים באותה תקופה, פנחס רוזן, התבטא כי ״החוק המוצע עשוי לתרום תרומה לטיהור האווירה בתוך שארית הפליטה״. ואילו ערי ז׳בוטינסקי מתנועת החירות ביקש להעמיד לדין ״את כל אותו הדור שהיה נוכח בשעת השחיטה, הביט, ראה, ושתק, ולפעמים אפילו עזר״, לרבות הסוכנות היהודית.
חוק זה, שחורג מהתחום הפלילי, ביקש לנקום ולפגוע באותם יהודים שפעלו עמוק בתוך האזור האפור. שופט העליון, שניאור זלמן חשין, התייחס לכך מפורשות בתגובה לערעורו של הקאפו יעקב הוניגמן: ״העונשים האמורים בו, בחוק זה, לא נועדו בעיקרו של דבר לתקן את העבריין… כי אם… לעשות נקמה״.
התפיסה הזו המשיכה להתקיים בשנים הבאות, כאשר בתי המשפט בישראל סברו שניתן לשפוט את עוזריהם של הנאצים. השינוי חל במשפט אייכמן. לדברי ההיסטוריונית חנה יבלונקה, "ישנו שוני עצום בין הטיעונים הנשמעים בפסקי הדין במשפטים ובערעורים לאחר משפט אייכמן לבין אלו הנשמעים לפניו; השוני מתבטא הן ברוח הדברים והן במידת הבקיאות של השופטים בפרשת השואה על דקויותיה ורבדיה".
המפנה בא לידי ביטוי בשנת 1964, כאשר בית המשפט העליון בהובלתו של השופט משה לנדוי, אב בית הדין במשפט אייכמן, סירב לשפוט משתפי פעולה בנימוק הבא:
תהיה זו התנשאות והתחסדות מצדנו – מצד מי שמעולם לא עמד במקומם של אלה, ומי שהצליח להימלט משם, לעשות אמת זו עילה למתיחת ביקורת על אותם ׳אנשים קטנים׳, שלא התעלו לרמת מוסר עילאית, בהיותם נרדפים עד צוואר על ידי שלטון, שמטרתו הראשונה הייתה למחות את צלם האדם מעל פניהם…
אין ליחס למחוקק כוונה לדרוש רמת התנהגות שאין הציבור יכול לעמוד בה… ובל נשלה את עצמנו שאם מעשים שנעשו שם על ידי אחים נרדפים יישפטו בפלילים לפי אמות מידה של המוסר הצרוף, תוקל המועקה שבלב על המכה הנוראה שהוכה עמנו… אדם קרוב אצל עצמו ואצל בני משפחתו, ואיסורי החוק הפלילי, כולל החוק לעשית דין בנאצים ובעוזריהם, לא נכתבו בשביל גיבורים יחידי סגולה, אלא בשביל בני תמותה רגילים, עם חולשותיהם הרגילות.
ככל שנקפו השנים גילתה החברה הישראלית מוכנות גדולה יותר להבין את הקאפואים. ואף על פי כן, עדיין מדובר בסוגיה כואבת ורגישה.
מאה מנות ל־600 איש
אליעזר גרינבוים היה אחד הקאפואים הידועים (גם ק.צטניק מתייחס אליו בספריו, ככל הנראה מתוך עדות שמיעה); בנו של יצחק גרינבוים, מראשי הציונות בפולין ומי שבזמן השואה עמד בראש ועד ההצלה של הסוכנות והואשם שלא הבין את גודל השעה. הבן, אליעזר, היה קומוניסט ואנטי־ציוני. ב־28 ביוני 1942 הגיע אליעזר גרינבוים לאושוויץ במשלוח מספר 5. על זרועו קועקע המספר 43057.
כבר בתוך מחנות הריכוז, באושוויץ ומחוצה לה, נשפט גרינבוים פעם אחר פעם בפני קבוצות מחתרת שפעלו במחנות. לאחר השחרור עבר גרינבוים שני הליכים משפטיים: בהליך הראשון העמידה אותו לדין המפלגה הקומוניסטית הפולנית. במהלך המשפט שלחה המפלגה את גרינבוים לשכנע גולים פולנים לחזור למולדת, אולם בסיומו החליטה להדיחו משורותיה.
בהמשך עמד גרינבוים למשפט גם בצרפת, לאחר שנעצר בפריז על ידי שלטונות החוק שם. הסיבה למעצרו הייתה האשמות שהעלו שני אסירים יהודים על כך שגרינבוים שימש כראש מחנה בירקנאו – לא פחות. די בהאשמה זו כדי להבהיר את הבעייתיות בעדותם של ניצולים, שלפחות במקרים מסוימים לא היו יכולים להבין את התמונה המלאה. את גרינבוים הסגיר אסיר שלא סלח לו משום שלא הרשה להשאיר בצריף את חברו החולה בטיפוס. לזמן מה היה גרינבוים אחראי על צריף ההסגר של החולים, שבו, אגב, התקיימו גם הפגישות של חברי המחתרת שהוא היה פעיל בה.
לאחר שחבריו הכזיבו אותו במשפט המפלגה והתחמקו ממתן עדות בפני ההרכב הפולני, זימן אותם השופט החוקר הצרפתי והם נאלצו לדבר. התברר שרוב העדויות הבעייתיות נגד גרינבוים לא היו עדויות ממקור ראשון, ואילו מי שהעידו מניסיונם האישי תיארו את גרינבוים באופן חיובי יותר, באופן יחסי ובהתחשב בנסיבות. כך או כך, ב־20 במרץ 1946 שוחרר גרינבוים בהחלטה מנהלית. מנהל הרשות לחקירת פשעי מלחמה בצרפת הודיע כי ״בתי המשפט הצרפתיים לא יוכלו לדון במעשים שנעשו בחו״ל על ידי אזרח זר כנגד זרים אחרים״.
לאחר שגורש מהמפלגה הקומוניסטית ומשפטו בפריז תם, נאלץ גרינבוים, בהיעדר אפשרות אחרת, לעלות לארץ ישראל. הוא נהרג במלחמת העצמאות. במשך שנים הילכו שמועות שהוא לא נפל בקרב אלא נורה בידי ניצולי שואה שנקמו בו את נקמתם, אך נראה כי מדובר בשמועה זדונית.
מעניין להתעכב על עדותו של גרינבוים עצמו. לדבריו, בימיו הראשונים באושוויץ, שכבר בהם שימש כסוג של מתווך־מתרגם, הוכה פעמיים לאחר שניסה להגן על חבריו מפני בעלי תפקידים – אסירים פליליים גרמנים. מאוחר יותר הועבר עם כמה מחבריו לבירקנאו, והם שוכנו בבלוק מספר 9. ראש הבלוק היה אסיר פלילי, פולני אלים וחמום מוח. על סמך היכרות מוקדמת עם גרינבוים, בין היתר בשל פעילותו המפלגתית במחתרת, החליטו חבריו, בלי ידיעתו, להמליץ עליו לעמוד בראשם בפנני ראש הבלוק. הדבר מעיד על האמון בגרינבוים וגם על יכולתו להסתדר. כמה שבועות מאוחר יותר, לאחר שמרבית חבריו כבר לא היו עמוד השדרה של אותו צריף, הועבר גרינבוים לבלוק אחר והתמנה לעמוד בראשו.
במשפט שערכה לו המפלגה לא חשש גרינבוים להציג את הדברים כהווייתם: בהינתן שמעמדת מפתח יכול האסיר לעשות הרבה יותר למען חבריו, שאל, האם לא חלה עליו החובה לקחת תפקיד זה? ובהינתן שיש תחרות מתמדת על תפקיד זה וחייבים להציב רף תחתון מסוים של אלימות כדי להחזיק בתפקיד, ועל כך אין עוררין, האם לא מתקבל על הדעת להפעיל אלימות מסוימת?
השאלה אפוא היא זו: האם כדי להציל יהודים במחנות הריכוז לא הייתה חובה לעיתים להרוג יהודים אחדים? גרינבוים אינו מציג עצמו כשה תמים, ומודה כי בשלושת השבועות הראשונים בתפקידו כראש הצריף הפעיל אלימות מעל לנדרש (אבל איך אפשר לדעת מהי בדיוק המידה הנדרשת?). ועוד כותב אליעזר גרינבוים:
רגע רגע… אתם שופטים אותי, אז אספר לכם מה היה שם. בואו תעמדו במקומי. יש לי סיר מרק שאני צריך לחלק ולאחר סיבוב ראשון נשארו לי מאה מנות, אבל בבלוק יש 600 איש. איך מחלקים ולפי איזה מפתח? בצריפים אחרים שפכו את השאריות. אני לא שפכתי.
במקום אחר הוא מתאר זאת באופן מצטדק יותר:
בצריפים רבים, "לשם השקט והסדר" לא היו נותנים תוספות באופן יסודי. ניסיתי שיטות שונות: לחלק את המרק לפי רשימת הצעירים, וגם לבחור לפי טביעת עין את הזקוקים ביותר. ניסיתי גם לפי התור. לא הצלחתי. אפשר היה לנאום, לצעוק, להתחנן. "לאדם הרעב – אוזניים סתומות", אומרים הצרפתים…
זוכר אני שפעם בהמולה ודוחק בחלוקת התוספת, סטרתי על פניו של בחור צעיר שהיה נדחק בכל כוחותיו אל הדוד. הוא הביט בי כל כך בצער ובייאוש, ללא כעס וטרוניה, עד שלא ידעתי היכן להתחבא. מזגתי מרק לקערתו. עיניו הבריקו באושר שמימי ממש. אבל מיד הופיעו לפניי עשרים קערות ריקות ועשרים לחיים. שמתי את הכף ביד חברי וברחתי.
ואם מחליטים לחלק, למי לחלק אם לא למי שסיכוייהם לשרוד הם הגבוהים ביותר? על פי גרסתו של גרינבוים, הוא הבין את האזור האפור והעז לפעול בו כדי לשפר את סיכוייהם של חלק מן האסירים לשרוד. ביומניו הוא מספר על מקרים שבהם כפה על אסירים חולים, שנרשמו במרפאה, להתלבש ולצאת לעבודה. לטענתו הוא לא היה יכול לשתף אותם במידע שבידיו, ולפיו אסיר שנרשם כחולה נשלח למשרפות.
גרינבוים מתאר דילמה בלתי אפשרית נוספת: ״תגידו לי שלא הייתי צריך להעיף מהצריף את החולה שהיה מדביק את כולם בטיפוס״. בסופו של דבר, טוען גרינבוים, בבלוק שלו היו התנאים הטובים ביותר, ובהשוואה לצריפים אחרים מתו בו מעט אנשים. יודגש שוב כי אין ספק שגרינבוים היה פעיל אקטיבי במחתרת הפולנית הקומוניסטית באושוויץ.
לא הכול שפיט
אליעזר גרינבוים פעל עמוק בתוך האזור האפור, ולעיתים אף הפעיל יותר כוח מהנדרש, אולם מי יודע כמה כוח נדרש כדי לנהל בלוק באושוויץ? ייתכן שהאסיר הפשוט מן השורה, שסבל מנחת ידו של גרינבוים, לא ראה את התמונה הכוללת. אין כאן ניסיון לנקות את גרינבוים, אך גם לא לשפוט אותו. כך כתב ניצול השואה רומן פריסטר, מחבר הביוגרפיה של יצחק גרינבוים, אביו של אליעזר:
אני יודע מתוך ניסיון אישי שלא היה קאפו שלא התאכזר, כי אם הוא לא התאכזר אז הגרמנים למחרת היו אומרים לו ׳אתה כבר לא קאפו׳… באיזה מידה הוא התאכזר, אם הוא הרג מישהו או לא הרג מישהו, זה אינני יודע כמובן ואין עדויות, דרך אגב, שהוא הרג מישהו… הוא היה קאפו, כמו עשרות או מאות שהיו במחנות ריכוז… למיטב ידיעתי – לא היו לו שום מהלכים מיוחדים ושום קשרים יוצאי דופן עם הגרמנים. ולגבי ההתנהגות שלו? קשה לדעת ובמיוחד קשה לשפוט. כמו שאמרתי – אני הייתי שם.
השאלה שנשארת בחלל היא הזכות שלנו לשפוט מצבים קיצוניים כל כך. בעיניי לא כל העולם משפט ולא הכל שפיט. ייתכן שסוגיות רבות, בהן סוגיות חשובות ביותר, צריכות להישאר במרחב הציבורי ולא להגיע לבית המשפט. #
פרופ' יוחאי עתריה הוא ראש החוג ללימודים רב־ תחומיים במכללה האקדמית תל חי
