לשפוך דם על ההר: גיליון "משיב הרוח" מטיח לעג מילולי כבד

פה ושם בגיליון הטרי של כתב העת לשירה 'משיב הרוח', המוקדש לעיסוק בהר הבית ובהקשריו, אפשר למצוא גם הבלחות של געגוע למציאות יהודית בהר ותסכול עמוק וכן ממציאותו המבזה. לצד שיר של מחמוד דרוויש ("לפתע צעקה לעברי חיילת: זה אתה שוב? לא הרגתי אותך כבר?"), מופיע שם אמנם גם שיר פרי עטה של יפי גליק ז"ל, "ערגה אל א־ל בציון". מלבד גליק מתאר גם אבי טאוב שם בשירו "אבן על הלב" את כאבי הלב של עולה הרגל היהודי היחף באתר המקודש ביותר ליהודים:

"אֲנִי יָחֵף כְּקַבְּצָן

מַרְצְפוׂת

הָאֶבֶן שֶׁל הַר הַבַּיִת

לוֹהֲטוֹת כְּזִכְרוֹן לֶהָבוֹת

לוֹהֲטוֹת כְּדָמוֹ שֶׁל נְבוּכַדְנֶאצַּר

לוֹהֲטוֹת כִּפְנֵי הָרוֹכֵל שֶׁאוֹתוֹ הָאִישׁ הָפַךְ אֶת מַרְכֻּלְתּוֹ

לוֹהֲטוֹת כְּלֶחִי סְטוּרָה".

טאוב מתייחס גם לכיפת הסלע הנעולה בפני יהודים:

"אֲנִי עוֹמֵד בַּמָּקוֹם

אֵין מִי שֶׁיָּבוֹא אֶל לֵב הָהָר הַלָּחוּץ

מֻנַּחַת עָלָיו אֶבֶן כְּבֵדָה".

בעמוד 46 בחוברת כותבת חנה קרמר שיר מחאה על השמדת העתיקות באורוות שלמה בידי הווקף, ועל איסור העלייה בהר שהטילה הרבנות:

"הַיָּדַיִם חוֹפְרוֹת הֵן רוֹצוֹת לְגַלּוֹת

בָּאֻרְווֹת מְנוֹרוֹת וְשֻׁלְחָן

מִזְבַּח קְטֹרֶת עָשָׁן

הֵן רוֹצוֹת כֶּבֶשׁ וְאַיִל מוּכָן

בַּבּוֹר הֶעָמֹק מוֹצְאוֹת מִמְצָאִים זְעִירִים

שִׁבְרֵי אֹדֶם פִּטְדָה בָּרֶקֶת אַחְלָמָה

מִשְׁקָפַיִם שְׂעָרוֹת שִׁנַּיִם אֲדָמָה

הַיָּדַיִם נִשָּׂאוֹת בְּתוֹךְ שְׁנֵים עָשָׂר טוֹן מִלּוּיִים

בְּכַף עֲנָקִית

מוּבָלוֹת לַמִּזְבָּלָה הָעִירוֹנִית בְּמַשָּׂאִית

בְּכָל הַכֵּלִים נוֹתְנִין לַיָּדַיִם בִּכְלֵי אֲבָנִים בִּכְלֵי הַגְּלָלִים

פֵּרוֹת בִּכּוּרִים גַּרְגְּרֵי עֹמֶר סְגֻלִּים

קֹמֶץ נָטָף וְקִנָּמוֹן

הַיָּדַיִם חוֹטְפוֹת וְאוֹכְלוֹת וְחוֹלְמוֹת וְעוֹלוֹת מִן הַבִּקְעָה

לְקוֹל הֶהָמוֹן

מְעֻטָּרוֹת מְחַלְּלוֹת בְּקַרְנֵיהֶן מְצֻפּוֹת זָהָב וְזַיִת בְּרֹאשָׁן

וּכְשֶׁהֵן מַגִּיעוֹת אֶל שַׁעֲרֵי חֻלְדָּה הֵן רוֹאוֹת אֶת הַקּוּשָׁן:

אַזְהָרָה לָרַבִּים מֵהָאִסּוּר הֶחָמוּר

מֵהַכְּנִיסָה לִמְקוֹם הַמִּקְדָּשׁ וְהָהָר

אָסוּר לְפִי דִּין תּוֹרָה

בְּאִסּוּר נוֹרָא

הֵן שׁוֹכְחוֹת מִיָּמִין הֵן כּוֹסְסוֹת צִפֹּרֶן

הֵן מִשְׁתַּגְּעוֹת לְאַט וְאֵין אִישִׁים וְרַק אָשָׁם

וְאֵין דַּקָּה וְאֵין זְרִיקָה לֹא צִיּוּן וְלֹא צִיץ

וְאֵין דֶּגֶל בְּרֹאשׁ הַתֹּרֶן".

אבל לצד ההבלחות המעטות שצוינו כעת, הגיליון כולו נע בין ניסיונות הפשטה מוחלטת של הנושא ובין מטחי לעג והפצצות מילוליות כבדות המוטחות ביהודים המגלים שאיפות ממשיות בעניין ההר הגשמי גופו, במציאות האמיתית ולא כמטאפורה. בפתח הגיליון מדגישים העורכים את הכיוון הרצוי. אליעז כהן ויונתן קונדה כותבים שם שלעומת "החומה הבצורה של האלימות, הפחד והשנאה הסובבים כיום במעגל דמים סחור־סחור את הר הבית", הרי "לנגד עינינו בגיליון זה לא עמדה דחיקת רגלי גאולה או האצת פעמי משיח". "לפי הגיליון שלפנינו זהו בית… לא רק בירושלים אלא גם בלונדון, בהודו ובדרום תל־אביב", מבטיחים העורכים בהקדמה. כלומר, בעברית מדוברת, ב'משיב הרוח' הר הבית אינו זה המוכר לכולנו מהחדשות, אלא ביטוי להלך נפש, משאת נפש או דימוי ציורי לחוויות מעולם הרוח. הכול כפי ראות עיני המשורר.

בעיני הנוקטים את הגישה ה"מפשיטה", הר הבית אינו עוד מקום קדוש בנקודה מוגדרת במרכז בירת ישראל, אלא מושג אוורירי נטול ממשות שלא מעלמא הדין. בערך מה שארץ ישראל הייתה בעיני יהודי אירופה במאה ה־15.

ואכן, זו רוחם של רוב מניין ובניין השירים המופיעים בקובץ. מנגד, מובאים שם גם כאלו שבהחלט מתייחסים לירושלים הממשית ולהר שבתוכה, ולאו דווקא בחיבה יתרה. "ירושלים נרקומנית, מצומקת עצמה, אוהבת את עצמה, קרובה אל עצמה, מצוקה אל עצמה", כותב אמיר מנשהוף בעמוד 25. ובעמוד 37 לועג משה ולדמן בשירו "מינוי מכון המקדש" למאמצים לחידוש ימינו כקדם:

"הַמּוֹצִיא הַכֹּל מִן הַכֹּחַ אֶל הַפֹּעַל הוּצָא אֶל הָרְחוֹב.

לְלַקֵּט לֶחֶם מִן הָאָרֶץ. אֱ־לוֹהִים אַדִּירִים הוֹמְלֶס

הוּא כְּבָר אִבֵּד שְׁלֹשָׁה בָּתִּים וְהוּא נוֹדֵד אַרְבַּע אַמּוֹת

שֶׁל הֲלָכָה. קוֹלוֹ דּוֹפֵק וּמְחַזֵּר עַל פְּתָחַי

דִּירַת גַּן נָעוּל שְׂכוּרָה 65 מֶטֶר מְרֻבָּע. מַה תַּגִּידוּ לוֹ?

שֶׁשָּׂבַעְתִּי אַהֲבָה. יָדַי מְלֵאוֹת מִקָּרְבָּנוֹת כְּנֶגֶד תְּפִלּוֹת כְּנֶגֶד

מַעֲשֵׂה אָבוֹת סִימָן לְבָנִים שׁוֹבָבִים. תַּגִּידוּ לוֹ הַדְּאָגָה לַבַּיִת.

לְהַחֲלִיף חִתּוּלִים לְבַקֵּשׁ הֲנָחָה בַּעֲרוּצִים הַמְקֻבָּלִים

לְקַשֵּׁט אֶת הַקִּירוֹת לְהִתְרַגֵּל לַטַּחַב בַּפִּנּוֹת זֵכֶר לַשִּׁכְחָה.

שׁוּבוּ בָּנִים. הִנֵּה יָמִים בָּאִים. רַק הַיּוֹם הֲנָחָה מִנּוּי זוּגִי

לְתֵאַטְרוֹן יְרוּשָׁלַיִם".

בהמשך לועגת רותי רום לתיאוריה הנלהבים של מדריכה צעירה שככל הנראה פגשה במכון המקדש. "והר הבית כבודו במקומו", היא מטיפה. "אין לאכוף חלום על חלום", וממשיכה:

"וְאוּלָם עֵת שִׁגָּעוֹן הִגִּיעַ קוֹל הַתֹּף נִשְׁמָע בָּאָרֶץ

הַנִּלְחָם בְּיִשְׂרָאֵל נִלְחָם בְּרִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם שֶׁיִּשְׂרָאֵל הֵם בָּנָיו גוֹג

וּמָגוֹג! וִישׁוּעָה לְעַם יִשְׂרָאֵל

…כֵּן הַכֹּל זָהָב הַכֹּל זָהָב

שְׁלֹשִׁים כֹּהֲנִים נִצָּבִים הָכֵן בִּגְדֵיהֶם אֲרוּגִים וּתְפוּרִים לְמִדּוֹתֵיהֶם

וְהַשּׁוֹפָרוֹת אוּ אוּ אוּ וְהַחֲצוֹצְרוֹת טוּ טוּ טוּ וְכִנּוֹר דָּוִד לָה לָה לָה

הַכֹּל עָרוּךְ לַעֲבוֹדָה מִיָּדִית וְלֹא יִהְיֶה מָנוֹס מִכְּלֵי נְגִינָה נוֹסָפִים

מוֹדֶרְנִיִּים וְחִמּוּם אוּלַי גַּז

אוּלַי חַשְׁמַל מִתַּחַת לָרִצְפָּה בְּוַדַּאי אַחֲרֵי הַכֹּל אֲנַחְנוּ בַּמֵּאָה

הָעֶשְׂרִים וְאַחַת".

לצד אלו מצטרף המשורר טל בן־ענת, שמתוודה על פחדיו מפני פעילי הר הבית:

"אַל תַּגִּידוּ לִי הַר

וַהֲרֵי יִצְחָק שֶׁאֲנִי אֵינֶנּוּ צוֹחֵק

אֲנִי רְצִינִי כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם

וְכַחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם

אֵין לִי בַּיִת וְאֵין לִי הַר

וְיָרֵא אֲנִי

אַבְרָהָמִים

הָאוֹמְרִים:

בָּהָר ה' יֵרָאֶה".

מי שמתעלה על הכותבים כולם בחריפותו הוא המשורר יורם גלילי, שבעמוד 62 מאשים יהודים העוסקים בהר בשפך דם, בעצירת גשמים, בהקרבת ילדים למולך ובמה לא, בעצם:

"לָמָּה הִפְנֵיתֶם עֹרֶף לְיַבְנֶה

וַחֲזַרְתֶּם לְכָאן לִשְׁפֹּךְ דָּם עַל הָהָר

כְּאִלּוּ אַלְפֵי צֹאן וּבָקָר לֹא הִסְפִּיקוּ

כְּאִלּוּ רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי מְיֻתָּר

לְשֵׁם מָה נָשָׂאנוּ כָּל זֹאת עַל כַּפַּיִם

תְּפִלּוֹת, לַמְדָנוּת, גְּמִילוּת חֲסָדִים

אֵיךְ יֵרְדוּ מִמְטָרִים שֶׁל בְּרָכָה מִשָּׁמַיִם

אִם בַּגַּיְא שׁוּב עוֹלִים קָרְבְּנוֹת יְלָדִים

אִם הַדָּם שׁוּב זוֹרֵם כָּאן, וְאֵין לוֹ סוֹכֵר

וּמַרְוֶה אֲדָמָה רְמוּסָה כְּמוֹ חָצֵר".