פרשת קדושים תוארה בספרות חז"ל כפרשה ש"רוב גופי תורה תלויים בה". הפרשה מרובה במצוות שונות ומגוונות (מוני המצוות ספרו בה 51 מצוות), ובהן: מורא הורים, שמירת שבת, איסור עשיית אלוהי מסכה, השארת יבול לעניים בשדה, קיום משפט צדק ועוד. דווקא משום כך, פתיחתה של הפרשה מעט מפתיעה. פסוקי הפתיחה מדברים על קדושה, המיוחסת הן לא־לוהים והן לעם ישראל:
דַּבֵּר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱ־לֹהֵיכֶם (יט, ב).
הקדושה שייכת לכאורה לתחום החסידות, לעשייה שמעבר לנדרש. היא מרוממת ורוחנית, ומזמינה את האדם להידמות לקב"ה. מה הקשר בינה ובין המשך הפרשה, העוסקת בפירוט טכני של מצוות ה'?
פער זה הוביל פרשנים רבים להוציא את פתיחת הפרשה ממשמעותה הראשונית, ולראות בה מצווה נוספת, בדומה להמשך הפרשה. בכיוון זה הולך רש"י:
הוו פרושים מן העריות ומן העבירה, שכל מקום שאתה מוצא גדר ערווה אתה מוצא קדושה.
הווה אומר: כמו ההמשך, גם פתיחת הפרשה – קדושים תהיו – היא מצווה ספציפית: החובה לפרוש מן העריות.
אך אנו נבקש להשאיר את הקריאה הראשונית על כנה, ולטעון שפתיחת הפרשה היא הקדמה עקרונית להמשך. כדי לבסס קריאה זו, נתבונן מעט במושג הקדושה.
תביעה שמופנית לכולם
כשמהרהרים במושג הקדושה מפליא לגלות כי למרות המקום המרכזי והמפורסם שהוא תופס בעולמו של האדם הדתי, וחרף ריבוי הופעותיו בתפילה, בפיוט ובבית המדרש, משמעותו נעלמת ולא ברורה. מתי אנו משתמשים בתואר קדוש?
רבים רואים בקדושה מעלה רוחנית יוצאת דופן, דבר הבא לידי ביטוי בהתנהגות הכוללת פרישה מחיי העולם הזה והתמקדות בחיי העולם הבא. בגלל אופייה של הקדושה, כפי שאנו מדמיינים אותה, היא איננה יכולה להיות כללית אלא מתייחסת ליחידי סגולה בלבד. פירוש זה למושג הקדושה מעצים כאמור את הפער בין תחילת פרשת קדושים ובין המשך הפרשה.
ואולם אנו מבקשים להציע פרשנות נוספת למושג הקדושה, והיא יכולתו של אדם לחיות בתודעה של עמידה מול ה'. בתודעה שכזו האדם מבדיל את עצמו מן הסובב, וכך הוא מתדמה לקב"ה, שנבדל מן המציאות ונשגב מבינתנו.
הגדרה זו של קדושה מעלה את השאלה: מהו המנגנון שמאפשר לאדם לחיות בתודעה של עמידה מול ה'? ישנן תפיסות מחשבתיות הרואות את הסגפנות והניתוק מחיי העולם הזה כהתנהגות שמאפשרת לאדם להנכיח את הקב"ה בעולמו. פרשת קדושים מציבה אלטרנטיבה לתפיסת קדושה שכזו. על פי הפרשה, הדרך לקדושה היא קיום מצוות. כך, בין שני חלקי הפרשה מתקיים קשר משלים. על האדם השואף לחיות חיי קודש להבין שדבר זה יכול להיעשות אך ורק על ידי קיום מצוות ה'. המצוות הן שמחוללות את התודעה של עמידה לפני הקב"ה בעולמו של האדם המאמין.
כעת ניתן לחזור לפתיחת הפרשה: "דַּבֵּר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי". בפירושו "העמק דבר", הרב נפתלי צבי יהודה ברלין (הנצי"ב) מסב את ליבנו לכך שלפנינו ניסוח ייחודי שאינו חוזר רבות במקרא. הדיבור של פרשת קדושים מופנה אל "כל עדת בני ישראל", והוא מלמד על אירוע ייחודי. מהו אותו אירוע? חז"ל מלמדים שפרשה זו נאמרה במעמד ההקהל.
מה שמייחד את מעמד "הקהל" הוא שהדברים נאמרים לכלל האומה באופן שווה, ללא הבדל בין תלמיד חכם לעם הארץ, בין מבוגר לנער צעיר שזה עתה נכנס למצוות. לכן התורה משנה את הניסוח הרגיל, כדי להבהיר שמדובר בקדושת המצוות, שבהן הכול שווים. אין זו קדושה מיסטית ורוחנית, שבבסיסה יש הבדל בין אדם לחברו. התביעה של התורה "קדושים תהיו" מופנית לכלל ישראל. כל ישראל נדרשים להנכיח את הקב"ה בעולם, על ידי קיום מצוות מעשיות.
לא בהכרזות הרואיות
דרישת התורה "קדושים תהיו" מתכתבת עם תחילת דבריו הידועים של קורח: "וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם רַב לָכֶם כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה'" (במדבר טז, ג). ישנה הבחנה מהותית בין "קדושים תהיו" של פרשתנו ובין "כל העדה כולם קדושים". הקדושה שקורח מדבר עליה היא קדושה סגולית אישית, שאינה תלויה בעשייה, קדושה שהיא זכות ולא חובה. לעומת זאת, הקדושה של פרשת קדושים באה כתביעה של התורה מהאדם המאמין להביא לידי ביטוי את קדושתו בעשיית המצוות.
כאמור לעיל, בפרשת קדושים ישנן 51 מצוות. מבט נוסף על המצוות השונות מלמד שדווקא ריבוי המצוות וחוסר הקשר והזיקה ביניהן, מלמדים על היבט ייחודי ואיכותי שמשתקף מהן. פרשתנו באה ללמד שמימוש הקדושה אינו בא לידי ביטוי דווקא בבית הכנסת או בבית המדרש. הקדושה מתבטאת בכל מעגלי החיים: ביחסים בתוך המשפחה או מחוצה לה, בעבודת הקורבנות או בעבודת השדה, בבית המדרש או בעולמות רוחניים אחרים.
בשעה שרבנו הרמב"ם מבקש להסביר מדוע לא מנה את התביעה "קדושים תהיו" בספר המצוות כמצווה, הוא מנמק את תשובתו כך:
כי אומרו קדושים תהיו… ציווי לקיים כל התורה, כאילו יאמר היה קדוש בהיותך עושה כל מה שציוויתיך בו ונזהר מכל מה שהזהרתיך ממנו.
על פי דברי הרמב"ם, התורה בפתיחת פרשת קדושים תובעת מהאדם להיות קדוש לא במעשים חד־פעמיים או בהכרזות הרואיות, אלא על ידי מעשים שגרתיים, הם מעשי המצוות המנויים בפרשה.
