עם פטירתו של הרב עקיבה (כך במקור) יוסף שלזינגר, בראש חודש אייר תרפ"ב, פורסם עליו הספד בעיתון "הארץ", ובו הוצג המנוח כאחד מראשוני המזדהים עם הרעיון הציוני, שאף קדם להרצל בתפיסתו הציונית. ימים אחדים אחר כך מיהרו חתניו של שלזינגר, אנשי החוגים החרדיים הקנאיים בירושלים, לפרסם בביטאונה של אגודת ישראל, "קול ישראל", הכחשה לכל התשבחות שהועתרו עליו בהארץ.
האנקדוטה הזו אופיינית לסיפור חייו המיוחד של שלזינגר, שהיה בו זמנית מגדולי הקנאים החרדים – קודם בהונגריה ואחר כך בארץ ישראל – וגם אדם שהאמין בכל מאודו בחזון התחייה הלאומית של עם ישראל בארצו, וחלם על חידוש ההתיישבות היהודית, תחיית השפה העברית ואפילו על צבא יהודי.
פרופ' בן־ציון דינור, שהיה היסטוריון ציוני וגם שר החינוך השלישי של ישראל, אמר עליו ש"הוא היה גם הסבא של הציונות וגם הסבא של נטורי קרתא". פרופ' יעקב כץ, מההיסטוריונים החשובים ביותר של היהדות בעת החדשה, הוסיף על ההגדרה הזו באומרו: "אינני יודע מי [הציונות או החרדיות הקנאית] מתגאה בו יותר, אבל שניהם לקחו יסודות מתורתו, ואם לא לקחו [כלומר, לא הכירו ישירות את משנתו] – הרי לשניהם יש צדדים קרובים לשיטתו". ועם זאת, עד היום ניטש ויכוח בעולם המחקר האם יש לראות בשלזינגר ציוני, אפילו מ"מבשרי הציונות", או לא.
שלזינגר נולד ב־1837 בעיר פרשבורג שבהונגריה (כיום ברטיסלבה, בירת סלובקיה). פרשבורג ידועה בעולם היהודי כעירו של החת"ם סופר, מנהיג היהדות השמרנית בעת החדשה, ומי שנחשב ל"אבי האורתודוקסיה". את התנגדותו לתהליכי הרפורמה, ההשכלה והחילון, שבאו לעולם בתקופתו, הוא תמצת במשפט מפורסם אחד: "חדש אסור מן התורה" (פרפראזה על משפט חז"לי הנוגע לאיסור השימוש בתבואה חדשה, עד טקס הנפת העומר בט"ז בניסן). אביו של שלזינגר, יחיאל, היה מתלמידיו הבולטים של החת"ם סופר, ואף כיהן כראש ישיבה בעצמו.
רבני ירושלים חששו מהתעמולה של שלזינגר כנגד התפרנסות מכספי "חלוקה" לצורכי תלמוד תורה בלבד, וקריאתו להעביר את התמיכה הכלכלית לבניין הארץ. בשיאו של המאבק הוא הוחרם ונודה גם על ידם, כפי שהוחרם ונודה עוד בהונגריה
עו"ד דוד לב־ציון מאלון שבות, דור חמישי לשלזינגר (שהיה סבה של סבתו), מספר ששלזינגר היה התינוק האחרון שנימול בידי החת"ם סופר, שאף ציווה לקרוא לו עקיבה, על שם חותנו המפורסם, ר' עקיבא איגר. שלזינגר הבן למד גם הוא בישיבת פרשבורג, אז בראשות ה"כתב סופר", בנו ויורשו של החת"ם סופר. מעמדו וכישרונותיו זיכו אותו כנראה לשאת את ליבה, בתו של הרב הלל ליכטנשטיין, גם הוא מראשי חוגי הקנאים ביהדות הונגריה (לימים התחתן ליכטנשטיין עם אחותו של שלזינגר, והחותן הפך גם לגיס).
הולך בעקבות החלומות
קנאי הונגריה קידשו מלחמה נגד כל מי שנראו בעיניהם סוטים מדרך הישר של היהדות הנאמנה. הם ידועים בעיקר כמי שנאבקו ברפורמה, שבהונגריה כונתה "ניאולוגיה", אבל עוד יותר מכך לחמו דווקא בחוגים הניאו־אורתודוקסיים, תלמידיו של הרב שמשון רפאל הירש, שביקשו להכניס השכלה ומודרנה לתוך עולמה של היהדות האורתודוקסית. בהונגריה של אותן שנים ניטשה המלחמה הזו בעיקר מול תלמידו של הירש, הרב עזריאל הילדסהיימר, שגם הקים בית מדרש מודרני לרבנים. אלה נחשבו מסוכנים אף יותר מהרפורמים, משום שפעלו בלב האורתודוקסיה.
שלזינגר הצטרף למאבק הזה במלוא העוצמה, כשפרסם ב־1864, בהיותו בן 27 בלבד, את ספרו "לב העיברי" (ראשי תיבות: עקיבא יוסף בן רבי יחיאל), הבנוי כפירוש לצוואתו של החת"ם סופר ומוקדש למתקפה חריפה על כל המבקשים לחדש בעולמה של היהדות. מטרה לחיציו שימשו לא רק שינויים בהלכה ובמסורת היהודית, אלא גם שינויים חיצוניים יותר, שהיו אופייניים גם לאורתודוקסים "מודרניים", כמו שינוי השם, השפה והלבוש. בין השאר הוא ציטט את המדרש שלפיו בני ישראל זכו להיגאל ממצרים משום שלא שינו את שמם, לשונם ולבושם, ומצא לכך רמז בכתוב "ויבוא יעקב שלם" – ראשי תיבות שם, לשון, מלבוש. "היזהרו משינוי השם", כתב, "שלא יעשו כמו שעושין שמי ששמו אהרון מכנה את עצמו אדולף, שיהיו נזהרים משינוי הלשון, דלשון יהודית דילן [יידיש] יש לו דין כלשון הקודש". הרב הילדסהיימר, מושא הביקורת המרכזי של שלזינגר, התייחס להשקפות האלה בבוז כ"דוקטרינות של עקיבה יוסף".
לרפורמים ולניאו־אורתודוקסים הייתה נקודה משותפת אחת. שתי הקבוצות הסכימו שהזהות היהודית היא זהות דתית בלבד, ללא יסוד לאומי, ואילו זהותם הלאומית של היהודית נקבעת לפי אזרחותם: גרמנים בני דת משה, הונגרים בני דת משה, וכדומה. שלזינגר תקף בחריפות את הגישה הזו. הוא לא יכול היה לקבל את הרעיון שלאומיותם של היהודים תהיה לאומיות נוכרית. המחלוקת הזו, יחד עם התחושה שבגלות אירופה אכן אורבת ליהודים סכנת התבוללות זהותית, היא שהביאה אותו לחפש גאולה בארץ ישראל.
ב־1870, בהיותו בן 33, החליט שלזינגר לעלות לארץ ישראל; לדבריו, בעקבות סדרת חלומות שבהם קיבל הנחיה לעשות זאת. מכיוון שלא היה לו כסף למסע הארוך ולא להתיישבות בארץ, הוא החל את המסע בתוך הונגריה, כדי לגייס תמיכה כלכלית. חוגי הקנאים לא רק שלא עזרו לו, אלא אף הפעילו עליו לחץ הפוך, שהרי מבחינתם "אין לעלות בחומה" עד בוא המשיח. בקהילה אחת, בֶּטלַן, אפילו ניסו לפתות אותו שיישאר ויכהן כרב, אבל הוא השיב: "כבר כתבתי תנאים עם כלה אחרת, היא ארץ ישראל, אשר לא אוכל לביישה".
האדמו"ר מסיגט ר' יקותיאל יהודה טייטלבוים (סבו של הרבי מסאטמר, מנהיג ההתנגדות החרדית למדינת ישראל) אף פרסם כרוז הקובע כי מי שיסייע לשלזינגר לעלות לארץ הריהו כמסייע ביד עוברי עבירה. האדמו"ר גם שלח מברק לחותנו של שלזינגר, ובו הזהיר אותו שלא יאפשר לחתנו לעלות. ליכטנשטיין נבהל מהמברק, והודיע לחתנו כי הוא מבקש שיחזור לחיות לצידו. מול פקודת החותן נכנע גם שלזינגר וחזר לבית חותנו בעיר קולומיי, אבל לימים סיפר שכעבור זמן קצר התחרט החותן ואף הגיע מדי פעם לביתו של שלזינגר לפנות בוקר וצעק לו: "סע לארץ ישראל כי אין לי מנוחה בלילה", כלומר מרוב חלומות רעים. כך זכה שלזינגר להגשים את חלומו, גם בברכת חותנו.
הלכה לימי גאולה
גם בארץ המשיך שלזינגר את חייו כחרדי קנאי, אבל במקביל הפך גם ללאומי קנאי. הוא מצא דירה בירושלים, סמוך מאוד לכותל המערבי, ומדי לילה היה עורך "תיקון חצות" ומתפלל על הגאולה. יחד עם קבוצת חברים, בהם יואל משה סלומון, הוא הקים את "חברת מחזירי עטרה ליושנה", שכשמה כן מטרתה: להחזיר את היהודים לחיי עבודה יצרנית וחקלאות, וגם להחיות את השפה העברית (אם כי, כקנאי דתי, סירב לשתף פעולה עם "לוחמי שפה" חילונים כדוגמת אליעזר בן־יהודה). הוא קרא לאחד את כל ה"כוללים" של היישוב הישן בארץ (שהעבירו תמיכות כלכליות מארצות המוצא של העולים) לכולל אחד גדול, "כולל העברים", שמטרתו תהיה גאולת הארץ ויישובה באמצעות מיסים, תרומות, ואף הנפקת מניות של חברה כלכלית ליישוב הארץ. בשלב מסוים הוא אפילו ניסח תוכנית לניהול מדינה יהודית לפי ההלכה, שכללה גם הקמת צבא יהודי, שהגדודים בו יכונו בשמות כמו "שומריאל" ו"לוחמיאל".
כדי לממש את החזון הלאומי הזה נדרשה כמובן עבודה של רכישת קרקעות, ואכן שלזינגר היה מראשוני העוסקים בכך, הרבה לפני התנועה הציונית הממוסדת וארגון הקרן הקיימת. רבה של חברון, הרב אליהו מני, שאיתו היה מיודד, סיפר לשלזינגר על הזדמנות לרכישת 4,000 דונם ליד חברון. שלזינגר נסע לשם עם דוד גוטמן, יהודי עשיר מהונגריה, ואחר כך כתב:
באנו וראינו מה שלא פיללנו לראות בארץ ישראל: 26 הרים פוריים ויערות עצים צומחים עליהם. בין ההרים משתרע מישור פורח, ובשני מקומות מצאנו גם חורבות עתיקות, ובהם עמודים עתיקי ימים מאוד. התפללתי שם שחרית ומנחה וגם מעריב, ומעולם לא כיוונתי את לבי כמו בתפילה ההיא, ואפילו לא ביום הכיפורים. דמעות זלגו מעיני בזוכרי מה אבד לנו. אי אפשר לי לתאר כלל את המקומות האלה, העזובים מבניהם זה אלפי שנים, כיצד הם לובשים גיל בשוב אליהם יהודים.
את הרכישה באזור חברון לא הצליח שלזינגר לממש בסופו של דבר, אבל הוא לא התייאש, ובהמשך רכש אדמות באזור קבר יוסף בשכם, באזור קבר רחל בבית לחם, ובאזור יריחו.
פרופ' יוסף שלמון: בציונות יש יסוד מודרני מובהק של כינון מדינת לאום, אצל שלזינגר זה לא קיים. הוא חלם על שיבה למצב טרום־גלותי. מכאן החזרה לשפה העברית, להתיישבות חקלאית, לתרומות ומעשרות, וגם להיתר לשאת שתי נשים. הוא אפילו דיבר על כך שאנשים יחזרו ללכת בסנדלים ובלבוש של ימי בית שני
כמה רבנים באירופה שלחו לו לבקשתו מכתבי תמיכה, ובהם גם הרב שלמה גנצפריד, מחבר "קיצור שולחן ערוך". אבל דווקא רבני ירושלים החלו לפעול נגדו. הם חששו מאוד מהתעמולה שלו כנגד התפרנסות מכספי "חלוקה" לצורכי תלמוד תורה בלבד, וקריאתו להעביר את התמיכה הכלכלית לבניין הארץ. בשיאו של המאבק שלזינגר הוחרם ונודה גם על ידם, כפי שהוחרם ונודה עוד בהונגריה.
הרכישה החשובה ביותר של שלזינגר הייתה שותפותו ברכישות אדמות מלאבס, שהפכה לימים לפתח־תקווה, המושבה הציונית הראשונה בארץ ישראל. הוא עשה זאת בכספו של חותנו הרב ליכטנשטיין, ובשותפות עם חבריו הידועים כמו יהושע שטמפפר, דוד גוטמן ויואל משה סלומון. את האדמות שקנו הם פיצלו למאה חלקות, ואותן מכרו ליהודים שרצו לעסוק בחקלאות. גם שלזינגר עיבד את חלקתו ונהג להעלות את פירותיה על גבי גמלים לירושלים, שם חילק ממנה תרומות ומעשרות לכוהנים ולוויים, ומעשר עני לעניים.
אלמוניותו היחסית של שלזינגר בציבור הרחב, למרות מפעליו החשובים, קשורה אולי גם בכך שהוא לא נזכר בשיר המיתולוגי שעסק בהקמת פתח־תקווה, "הבלדה על יואל משה סלומון", שבו נזכרים שטמפפר, גוטמן ויואל משה סלומון, וגם אחד, זרח ברנט. מחבר השיר, יורם טהרלב, נפטר לפני חודשים אחדים וכבר אי אפשר לשאול אותו מדוע זנח את שלזינגר. ייתכן ששלזינגר פשוט לא נכח בביקור הספציפי שאותו תיעד טהרלב בשיר, ואולי עמדותיו הדתיות־קנאיות הן שהפריעו להכללתו בחבורה המיתולוגית (שאומנם הייתה מורכבת כולה מיהודים דתיים, אבל לא בהכרח קנאים).
שלזינגר לא עבר בעצמו להתגורר בפתח־תקווה אלא נשאר בירושלים, תוך שהוא מנהל מרחוק, ובביקורים מזדמנים, את המשק החדש. אבל הוא נטל חלק גם בבניינה המתפתח של ירושלים. כשהוקמה ב־1875 שכונת אבן ישראל (השכונה הראשונה של אזור ה"נחלאות", ליד שוק מחנה יהודה) מחוץ לחומות, הוא עבר עם משפחתו להתגורר בה.
שלזינגר לא הסתפק בפעולותיו החלוציות כשלעצמן, אלא החליט לכתוב ספר הלכה שיתאים לעידן הגאולה החדש. הוא קרא לו "בית יוסף החדש", כלומר: ספר ההלכות המשלים, או המחליף, לזה של ר' יוסף קארו, שהרי גם שלזינגר נקרא עקיבה יוסף. בין השאר כתב שם שאם אדם רוצה לעלות לארץ ישראל ואשתו מסרבת, הוא רשאי לשאת אישה שנייה שתסכים לבוא איתו, גם ללא היתר מאה רבנים. הוא ביקש גם לחדש את ציצית התכלת, לתקוע בירושלים בשופר גם בראש השנה שחל בשבת, ולהקריב את קורבן הפסח במקום המקדש. כל זה היה קצת יותר מדי עבור רבני ירושלים. הם קראו להחרמתו ולהחרמת ספריו, ואף קבעו שספריו אינם טעונים גניזה כי אם שריפה. במקביל הם גם הוציאו כתב פלסתר נגד ספרו, בשם "ניתוץ הבית", כדי להבהיר לציבור על מה קמה ההתנגדות.
הסב הקדמון של נוער הגבעות
האם אפשר לראות בשלזינגר אחד מ"מבשרי הציונות", או אולי פונדמנטליסט דתי שחלם על חידוש עבודת המקדש ותפארת ימי בית שני, בלי שום קשר לחזון לאומי מודרני? כמה מחוקרי מפעלו של שלזינגר נחלקים בדיוק בנקודה הזו. פרופ' מיכאל סילבר (לצערי, לא הצלחתי לאתרו ולשוחח איתו במהלך הכנת הכתבה), מן החוג להיסטוריה של עם ישראל ויהדות זמננו באוניברסיטה העברית, פרסם לפני כ־30 שנה מאמר ובו טען שאכן יש לראות בשלזינגר את אחד ממבשרי הציונות. לדבריו, מעשיו של שלזינגר מעידים על מחשבה לאומית ברורה, וגם אם עשה זאת מסיבות של קנאות דתית, מה שמכריע הם המעשים.
סילבר אף מציין שבשנים מאוחרות יותר, כאשר קנאי ירושלים הטילו חרם גם על תנועת "חיבת ציון" (שעסקה בייסוד מושבות וחקלאות יהודית בארץ בתקופת העלייה הראשונה, עוד לפני הקמת התנועה הציונית), ואף הטילו חרם על בית המדרש של הרב יחיאל מיכל פינס, מראשי האגף הדתי של חיבת ציון, פרסם פינס להגנתו את העובדה שגם הרב עקיבה יוסף שלזינגר מתפלל בבית המדרש שלו. סילבר רואה בכך הוכחה ששלזינגר הזדהה גם עם הציונים היותר מודרניים שבאו אחריו, כדוגמת פינס.
לעומתו, פרופ' יוסף שלמון, פרופסור אמריטוס מהחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת בן־גוריון, גורס בתוקף שאין לראות בשלזינגר דמות ציונית: "מה שקובע אם אדם נחשב כציוני או לא הן תבניות המחשבה, ולא תבניות הפעולה. בציונות יש יסוד מודרני מובהק, של כינון בית לאומי בסגנון מדינות הלאום המודרניות. אצל שלזינגר זה לא קיים. הוא חלם על חזרה למצב הטרום־גלותי, של ימי בית שני. מכאן החזרה לשפה העברית, להתיישבות חקלאית, לתרומות ומעשרות, וגם ההיתר לשאת שתי נשים. הוא אפילו דיבר על כך שאנשים יחזרו ללכת בסנדלים ובלבוש של ימי בית שני. בגלל העמדות האלה הוא הוחרם גם על ידי האורתודוקסיה".
"אין חולק ששלזינגר היה אולטרה־אורתודוקס", מזכיר שלמון. "זו תפיסת עולם שאחד המוטיבים שלה הוא התנגדות לציונות. אז איך ייתכן שהוא היה גם אולטרה־אורתודוקס וגם ציוני בעת ובעונה אחת? בעניין הזה אני חולק גם על דינור וגם על כץ. כץ צדק כשאמר שנטורי קרתא ראו ורואים בו את 'הסבא' שלהם, ובצדק. הייתה תקופה שבה כותבי ההיסטוריה הציונית רצו לנכס כל מעשה לאומי לציונות, אבל במקרה שלו זה פשוט לא נכון. כשאתה בודק את משנתו ברור שהוא התנגד לציונות, ולא במקרה הציונים הראשונים לא כללו אותו בגוורדיה של הרבנים קלישר, אלקלעי, מוהליבר ופינס. הוא היה אחר".
לב־ציון, שרואה בסב סבתו דמות ציונית, מתאר אותו בעיקר כאישיות טרגית: "הקנאים רדפו אותו בהונגריה ורדפו אותו בירושלים. ובסופו של דבר גם הצליחו לגנוב ממנו את הנחלה שקנה במלאבס. מכיוון שהקרקע הייתה רשומה על שם חותנו, הם לחצו על החותן שימכור להם אותה בפרוטות. במשך שנים ארוכות הוא היה במריבה מרה עם הקנאים שיחזירו לו את האדמות, ולא הצליח. הוא אפילו כתב על זה ספר שלם בשם 'שימרו משפט', והם החזירו בספר נגדי, בשם 'שומר ישראל'". שלמון, לעומת זאת, טוען שהחותן לקח משלזינגר את האדמות ביוזמתו שלו, משום שעמדותיו אכן נראו קיצוניות מדי לטעמו. אגב, לב־ציון מספר כי כחלק מקנאותו סירב שלזינגר להצטלם, ותמונה שיוחסה לו היא למעשה של אביו.
מורשתו של שלזינגר ממשיכה גם היא להתקיים בשני העולמות, הציוני והחרדי־קנאי. בערוב ימיו הוא הקים חברה לגאולת אדמות באזור נבי סמואל, וקרא לה "רמתיים צופים". מזכיר החברה היה לא אחר מר' עמרם בלוי, מי שנודע לימים כמנהיג נטורי קרתא. מצד שני, גם מדינת ישראל הציונית דאגה לשמר את זכרו. כך, למשל, נקרא על שמו המושב בני עי"ש (ראשי תיבות של שמו); פתח־תקווה הנציחה את שמו באחד מרחובותיה, ואפילו בירושלים, דווקא בלב האזור החילוני של שכונת טלביה, נקרא רחוב על שם ספרו "לב העברי". גם ארכיונו שמור בספרייה הלאומית.
מצד שלישי, אם בוחנים את מקומו של שלזינגר לפי צאצאיו, הוא בכל זאת שייך יותר לעולמה של הקנאות החרדית. יש לו אומנם כמה צאצאים בתחומי הציונות הדתית, כמו לב־ציון עצמו, או הרב יוסף שריד מכולל מבשרת ציון (ששמו המלא הוא עקיבה יוסף שריד). אבל הרוב המכריע של צאצאיו נמצא בעולם החרדי. אחד מהם היה ידוע במיוחד: ר' לייבלה וייספיש, יהודי קנאי מלב מאה שערים, שהתפרסם בהיותו חסיד מובהק של הפילוסוף הגרמני פרידריך ניטשה. אחד מצאצאי צאצאיו, הרב מנחם נחום שפירא, הקים על שמו את מכון "הלב העברי". מיקומו של המכון, בלב שכונת מאה שערים בירושלים, מעיד שהוא כנראה עוסק יותר בטיפוח תפיסת הקנאות הדתית של שלזינגר מאשר בקידום המשימות הלאומיות שדגל בהן.
על פניו נראה שבכל המפה הרעיונית המסועפת של החברה הישראלית לא קמו לשלזינגר ממשיכים. כמה מאנשי תנועת פועלי אגודת ישראל ראו בעצמם כצועדים בעקבותיו, ואחד מהם, בנימין מינץ, אף כתב חוברת על שלזינגר. הם אכן קיימו סוג של שילוב בין תפיסה חרדית להתיישבות חקלאית, אבל ודאי לא היו קנאים דתיים כמו שלזינגר, ובסופו של דבר צריך לומר שגם הם לא שרדו כתנועה. למען האמת, במציאות ימינו נדמה שהקבוצה הדומה ביותר לרעיונותיו של שלזינגר הם "נערי הגבעות" בשומרון, בעיקר היותר דתיים שביניהם; אלה שמשלבים קנאות דתית עם קנאות לעבודת אדמה ולאומיות, וגם מטפחים חלומות לבניין מחודש של בית המקדש והחזרת עטרה ליושנה בכל המובנים.
