עשר דקות לפני כניסת השבת, הבחין לפתע פרופ' מרדכי (מוטי) זלקין במייל לא שגרתי בתיבת הדוא"ל שלו. "עמדתי כבר לכבות את המחשב, ופתאום אני רואה הודעה מלשכת נשיא ליטא. אני פותח אותה וקורא שמכבדים אותי לקבל את 'עיטור המדינה' של ליטא. זה בא בהפתעה מוחלטת. עד כניסת השבת הספקתי לספר על כך רק לאשתי".
העיטור שקיבל פרופ' זלקין הוא המקבילה הליטאית לפרס ישראל, וכמו בישראל הוא מוענק מדי שנה ביום העצמאות הליטאי, שחל ב־16 בפברואר. הוא ניתן לאזרחי המדינה על עשייתם בתחומים שונים כמו צבא, מחקר, תרבות ועוד, אך יש גם קטגוריה מיוחדת לאנשים שאינם אזרחי ליטא אך תרמו תרומה מיוחדת למען המדינה. פרופ' זלקין זכה בפרס בעקבות מחקריו הרבים על יהדות ליטא.
"לפי מה שנאמר לי אני הישראלי הראשון שזוכה בעיטור", אומר זלקין. "שגרירת ישראל בליטא הסבירה לי שבכל שנה השגרירויות ברחבי העולם מקבלות פנייה מלשכת נשיא ליטא להמליץ על מועמדים. השגרירות בודקת, שולחת המלצות, משרד החוץ הליטאי ממיין אותן, משם זה עובר ללשכת הנשיא, שם יושבת ועדה נוספת, ולבסוף כל החומר מגיע לנשיא עצמו שמקבל את ההחלטה הסופית. מתברר שהשם שלי עבר את כל התהליך הזה ללא ידיעתי".
כהיסטוריון, פרופ' זלקין זיהה משמעות סמלית במקום שבו נערך הטקס. "באותו אולם שבו קיבלתי את האות, נפוליאון קיבל אורחים במהלך מסע המלחמה שלו לרוסיה. בתקופות מאוחרות יותר ישב פה המושל מטעם האימפריה הרוסית, ויהודים היו נכנסים למקום הזה בדחילו ורחימו כשהם היו צריכים משהו. כשמונטיפיורי ביקר באימפריה הרוסית התקיים לכבודו במקום הזה נשף ריקודים מיוחד, בהשתתפות האליטה הפוליטית המקומית והאליטה היהודית. כהיסטוריון, להיכנס למקום שהקירות שלו ראו כל כך הרבה, זה משמעותי עבורי. כשקיבלתי את האות ענדתי על דש החליפה את סמל ישראל, ויחד עם הכיפה על הראש שלי, הייתה בזה אמירה ברורה מי אני ומה אני מייצג".
משיווק אמגזית ללימוד היסטוריה
הקשר בין פרופ' זלקין בן ה־70 ובין ההיסטוריה היהודית של ליטא, כמו גם כל הקריירה האקדמית שלו, אינו שגרתי. הוא נולד בירושלים ב־1952, ועבר מסלול קלאסי של בן הציונות הדתית, כהגדרתו. אחרי לימודים בישיבת בני עקיבא בנחלים בישיבת נתיב מאיר, התגייס במסגרת גרעין נח"ל. "לאחר מכן הייתי קיבוצניק במשך הרבה שנים, בתחילה במעלה גלבוע ובהמשך בכפר עציון. בגיל 36 החלטתי שאני רוצה ללמוד היסטוריה של עם ישראל. לקיבוץ היה אז מפעל של 'אמגזית', ואני הייתי משווק. הייתי יוצא בבוקר מוקדם עם המשאית, נוסע לאן שהיה צריך, ובצהרים מחנה את המשאית ליד האוניברסיטה בהר הצופים, שוטף את עצמי באיזה ברז ונכנס ללמוד".
מדוע בחרת לעסוק דווקא ביהדות ליטא? עניין משפחתי?
"אין לי קשר משפחתי מיוחד לליטא. מצד אימא אני דור שביעי בארץ, ומצד אבא דור שישי. העניין שלי ביהדות ליטא התחיל בזכות מורה טוב באוניברסיטה, פרופ' עמנואל אטקס. כסטודנט לקחתי קורס שלו על ההשכלה היהודית במזרח אירופה. אחד השיעורים עסק ביהדות וילנה, ומיד ידעתי שבזה אני רוצה לעסוק. המזל שלי היה שזה תחום שאף אחד לא עסק בו. היו מחקרים על יהדות צרפת, איטליה, גרמניה, פולין ועוד – אבל יהדות ליטא לא הייתה על מפת המחקר. פרופ' שאול שטמפפר כתב על עולם הישיבות של ליטא, פרופ' דב לוין כתב על ליטא בשואה, אבל בהיסטוריה של יהדות ליטא לא עסקו. זה תחום שאף אחד לא נגע בו, ובאקדמיה למצוא דבר כזה זו מתנה".
זו לא הייתה המתנה היחידה שפרופ' זלקין זכה בה בהקשר זה. "התחלתי ללמוד בסוף שנות השמונים, ובתחילת שנות התשעים בריה"מ קרסה. עד אותם ימים כל המחקרים על יהדות רוסיה ומזרח אירופה לא התבססו על חומר ארכיוני, כי כל הארכיונים היו סגורים. הנפילה של בריה"מ הייתה מבחינה זו הזדמנות פז למצוא חומר ארכיוני. היו מי שאמרו לי שאין טעם לנסוע, אבל ב־93' החלטתי שאני טס לליטא.
"הייתי אחד החוקרים הראשונים שהגיעו לווילנה, שהייתה אז עיר חשוכה ואפורה. האווירה הסובייטית עוד עטפה את העיר בצורה שקשה להסביר למי שלא ראה את זה. יצאנו בטיסה ישירה במטוס רוסי ישן, ואת הדרך מהמטוס לטרמינל עשינו בתוך עגלה מחוברת לטרקטור. וילנה היא עיר לא מאוד גדולה, ומכיוון שחקרתי אותה לעומק עוד בארץ, כבר הייתה לי בראש מפה של העיר. התחלתי לשוטט בעיר, ובלי ששמתי לב הרגליים שלי הובילו אותי למקום שבו עמד בית הכנסת הגדול של וילנה. זה מקום באמצע העיר, שעד היום אין בו כלום".
אותו ביקור ראשון בליטא סיפק עבור זלקין כמות אינסופית של חומר למחקר. "למחרת קמתי בבוקר והלכתי לארכיון המקומי. כיוון שלמדתי רוסית כחלק מהתואר השני, יכולתי לדבר עם האנשים שם. כשהתחלתי לבקש מהם חומרים ולהסביר מה אני רוצה, זכיתי לשיתוף פעולה מלא. הארכיונים שם היו מסודרים להפליא, ואחרי יומיים־שלושה שביקשתי וקיבלתי חומרים, הפגישו אותי עם מנהלת הארכיון שעזרה לי גם היא.
"החומר שמצאתי שם היה מדהים. רישומים דמוגרפיים של לידות, נישואין, גירושין ופטירות, פנקסי בית דין, רישומי קהילה, רישומי משטרה, תעודות על מערכות החינוך היהודיות – מאות תיקים שעוסקים בחיים היהודיים בליטא, כולם מקוטלגים. לא ידעתי מאיפה להתחיל. תכננתי לנסוע לשבוע, בפועל נשארתי שם חודש. אז עוד לא היו מחשבים, כך שכל דבר שרציתי לקחת הייתי צריך לצלם. הם הבינו שזה יכול להיות מקור הכנסה מסוים, וגבו ממני מחיר גבוה במונחים של אז. כשעזבתי, אחרי שכבר יצרתי קשר טוב עם מנהלת הארכיון, היא סיפרה לי שהתשלומים שלי עבור הצילומים כיסו לה את הוצאות המשכורת של הצוות לאותו חודש.
הישיבה הגדולה הראשונה בפולין, חכמי לובלין, נחנכה בשנות השלושים, בזמן שבליטא כבר היו בתקופה הזו ישיבות במשך עשרות שנים. ליטא הייתה הספקית העיקרית של רבנים ומלמדים לכל אירופה. באוקראינה בסוף המאה ה־19 שם נרדף ל'מלמד' היה 'ליטוואק'. בליטא גם צמחו המשכילים היהודים של כל מזרח אירופה
"הייתי אז בתחילת התואר השלישי, וחזרתי עם מזוודה כבדה מלאה בחומר, שהיה לי ברור שהוא יספק לי עבודת מחקר למשך שנים. מעבר להיקף, גם השפה הייתה אתגר. חלק מהמסמכים היו ברוסית, חלק ביידיש, חלק בפולנית, והיו גם מסמכי כנסיות שעסקו ביהודים ונכתבו בלטינית. דווקא בליטאית לא היו הרבה מסמכים, כי זו הייתה חלק מרוסיה הצארית. למעשה עד היום עדיין יש אצלי מסמכים שצילמתי שם ולא הספקתי לטפל בהם".
הגויים דיברו יידיש
במהלך הדוקטורט עזבו זלקין ומשפחתו את הקיבוץ ועברו לאפרת. הוא החל לעבוד כמורה להיסטוריה בישיבת התיכונית נווה שמואל, בתיכון הימלפרב, ולאחר מכן אף באוניברסיטה העברית. עד שיום אחד הגיעה השיחה שהייתה חוליה נוספת ב"שרשרת המזל" שלו.
"יהודי יוצא ליטא עלה לארץ בגיל מבוגר מדרום אפריקה, אחרי שעשה שם הון לא קטן. בארץ הוא פנה לאוניברסיטת בן־גוריון והציע להם תרומה, בתנאי שיהיו באוניברסיטה קורסים על יהדות ליטא. צריך לדעת שיהודי ליטא היגרו לדרום אפריקה במספרים די גדולים. בתי הכנסת שם נראים כמו העתקים של אלו שבליטא. הוא עצמו הגיע לדרום אפריקה כנער, וכשעלה לארץ הרגיש שמורשת יהדות ליטא הולכת לאיבוד. באוניברסיטת בן־גוריון חיפשו מי עוסק בחקר יהדות ליטא ומצאו אותי, מכיוון שהייתי פחות או יותר היחיד שעסק בתחום. מאז לימדתי וחקרתי בבן־גוריון, עד שלפני שנה פרשתי לגמלאות".
כשאני מבקש מזלקין לאפיין את המחקר שלו, הוא מדגיש תחילה את בחירתו "לעסוק באנשים חיים", כהגדרתו. "הרבה מהמחקר על יהדות מזרח אירופה מסתכל על כל הנושא דרך הפריזמה של השואה, ולדעתי זו שגיאה. ברור שהשואה היא אירוע טרגי ונוראי, אבל חשוב להבין איך נראו החיים היהודיים בליטא גם ב־150 השנים שלפני כן, ובזה אני בחרתי לעסוק".
ואיך היית מאפיין את יהודי ליטא?
"היהודי הליטאי – אגב, בדומה לעמיתו הלא יהודי – היה מאוד רציונליסט. מיסטיקה לא דיברה אליהם, וגם לא החסידות. לא במקרה ה'ליטוואק' הוא דמות ההפך של החסיד. חלק מהרציונליות הזו גרמה לכך שביהדות ליטא היה אחוז גבוה של חקלאים. ב־1900 חיו בליטא כ־100 אלף יהודים, ועשרה אחוזים מתוכם התפרנסו מחקלאות באופן ישיר. אין לזה מקבילה בשום מקום אחר בתפוצה היהודית".
מה הקשר בין רציונליזם לחקלאות?
"ליטא היא ארץ לא תעשייתית אלא חקלאית. היהודים שרצו להתפרנס שקלו את המציאות בעיניים רציונליות, הבינו שהמשאבים הקיימים זה הרבה אדמה ומים, וקיבלו החלטה להתפרנס בדומה לאופן שבו האוכלוסייה הכללית התפרנסה. בכלל, במחקר שלי במשך השנים תמיד ראיתי את היהודים כחלק מהסיפור הכללי של ליטא, ולא כיחידה נפרדת. התמקדתי ביהדות ליטא, אבל בכמה מאמרים ומחקרים הצבעתי על המעורבות שלהם בחברה הכללית. לצד האנטישמיות, זו חברה שהיו בה הרבה שיתופי פעולה במשך השנים. היהודים ראו את עצמם כקבוצה ייחודית, אבל הם חיו בעיירה בין הגויים, ובספרי הזיכרונות הם מספרים על החיים המשותפים.
"אחד הדברים המעניינים שגיליתי הוא שיותר ליטאים דיברו יידיש מאשר יהודים שדיברו ליטאית, מכיוון שליטאית היא שפה מאוד קשה, שלא שייכת לשפות הסלאביות. השפה שהכי קרובה אליה היא הודית עתיקה, סנסקריט. באחת הפעמים הראשונות שהגעתי לליטא הסתובבתי עם חבר מקומי, יהודי, ולפני שנסענו לאיזו עיירה הוא התקשר קודם למשרד הרשות המקומית וביקש שיסדרו לנו מדריך שמכיר את הקהילה היהודית שהייתה שם. כשהגענו לשם, פתאום המדריך, שהיה ליטאי לכל דבר, התחיל לדבר איתנו ביידיש. כשהוא ראה את ההפתעה שלנו הוא הסביר שכילד בעיירה החברים שלו היו יהודים, וכשהוא גדל הוא עבד כנגר עם היהודים, כך שזו הייתה החברה שבה הוא חי, ויידיש הייתה השפה שבה החברים שלו דיברו".
היהודים לא חששו מהשכנים הגויים שלהם?
"יהודים בליטא חשו מאוד בטוחים. יש לי קולגה ליטאי, היסטוריון מצוין, שלפני למעלה מעשור אמר לי שהוא בטוח שגם בליטא היו פוגרומים. אמרתי לו שאני בדקתי ולא מצאתי שהיו פוגרומים, אבל בהחלט ראוי לחקור את הנושא. הוא יצא לחקור במגמה להוכיח שהיו פוגרומים, עבר על כל טקסט אפשרי ברוסית, בגרמנית ובפולנית, ועל דו"חות של המושלים ושל המשטרה מתחילת המאה ה־19 ועד מחצית המאה ה־20. בסוף בכל הספירה שלו הוא הגיע בסך הכול לכעשרה מקרים של ניסיונות פגיעה ביהודים, שרובם הסתכמו בזריקת אבנים על חלונות של יהודים.
"יהודי שהיה סטודנט בקובנה בשנים שבין שתי מלחמות העולם סיפר לי שכשהם הסתכלו מסביב, על מצב היהודים בפולין, באוקראינה וברוסיה, לעומת המצב שלהם, הם אמרו לעצמם שהם חיים ב'אמריקה הקטנה'. שתבין עד כמה הם חשו שם בטוחים: ישיבת סלבודקה המפורסמת שבקובנה הייתה קיימת 80 שנה, ובאמצע שנות השלושים החליטו לבנות בניין חדש שנחנך בראשית 1941, לא הרבה לפני הפלישה הגרמנית".
מאפיין מפורסם נוסף של יהדות ליטא הוא הערצה ללמדנות ולאינטלקטואליזם. "הגאון מווילנה הוא דוגמה ידועה, אבל זה לא התחיל אצלו. הוא תוצר של מסורת הלמדנות הזו. היו רבי חיים מוולוז'ין, רבי חיים מבריסק, רבי שמעון שקופ ואחרים. לשם השוואה, הישיבה הגדולה הראשונה בפולין, חכמי לובלין, נחנכה בראשית שנות השלושים של המאה העשרים, בזמן שבליטא כבר היו בתקופה הזו ישיבות במשך עשרות שנים. ליטא הייתה הספקית העיקרית של רבנים ומלמדים לכל אירופה. באוקראינה בסוף המאה ה־19 שם נרדף ל'מלמד' היה 'ליטוואק'. בליטא גם צמחו המשכילים היהודים של כל מזרח אירופה, וזה נבע מאותו מקום. אנשים שהלימוד הוא עניין מרכזי אצלם".
גם זה משהו שמאפיין את האוכלוסייה הליטאית הכללית?
"לא. יש המון מאפיינים משותפים בין יהודי ליטא לאוכלוסייה הכללית. החל מדברים קטנים כמו זה שיהודי ליטאי, כמו שכניו הגויים, מחליף בין שי"ן ימנית לשי"ן שמאלית. הרציונליזם, כמו שאמרנו, גם הוא מאפיין משותף, וגם הסתפקות במועט. האינטלקטואליזם, לעומת זאת, היה מאפיין ייחודי ליהודים, שהאוכלוסייה המקומית הייתה מודעת לו".
פחדו להטריף בהמות
מסורת הלמדנות הליטאית הובילה לפריחת עולם ישיבות, שהשפעותיו קיימות כידוע עד ימינו. אך ממחקריו של זלקין עולה האפשרות שפריחה זו הייתה בעוכריהם של רבני ליטא. "היו מחקרים שעסקו בדמויות כמו הנצי"ב מוולוז'ין, רבי יצחק אלחנן ספקטור – גדולי עולם. אני התעניינתי ברבני הקהילות הקטנות. לפי הבדיקה שלי, בכל רגע נתון היו בליטא בין 800 ל־1000 רבנים. שחזרתי ביוגרפיות של קרוב לאלף מהם, וניסיתי לבנות את סיפור החיים של רב טיפוסי – איפה הוא למד, כיצד הוא נבחר למשרה, כיצד הוא התקיים. הממצא הכי חשוב שעלה במחקר הוא שהיצע בוגרי הישיבות שחיפשו קהילה היה כל כך גדול, עד שבחלק מהמקרים רבנים נאלצו לשלם כדי לקבל את המשרה. לעיתים היה מדובר בסיוע לקהילה לטובת בניית בית הכנסת, ובמקרים אחרים הכסף היה מועבר לאנשים חזקים בקהילה שהיו אמונים על בחירת הרב.
"התופעה הייתה רווחת מאוד, והיא נדונה לאורך התקופה במכתבים, בעיתונות היהודית וגם בשו"תים של רבנים. ב־1903 אפילו התפרסם בשו"ת 'אבני נזר' של האדמו"ר מסוכצ'וב פסק הלכה שחתומים עליו עוד רבנים ואדמו"רים, שהנושא העיקרי בו היה האיסור לקנות משרות רבנות בכסף. אבל גם הפסק הזה לא עזר".
על פי המחקר של זלקין, התלות של רבני הקהילות באנשי הקהילה והגבירים לא הסתיימה בהשגת המשרה. "השכר של הרבנים היה נורא, ואם זה לא מספיק, הרי שהחוזה שנחתם מול הקהילות היה לכל היותר לתקופה של שלוש שנים, ולאחר מכן היה צריך לחדש אותו. בדקתי מאות חוזים כאלו, וכמעט לא מצאתי חריגים. אפילו ר' יצחק אלחנן ספקטור קיבל משרה רק לשלוש שנים. לזה צריך להוסיף נתון נוסף, שעל פי עדויות מהעולם הרבני רבע מהבהמות באותה תקופה היו טרפות, אבל הקצבים בעיר תמיד היו דמויות חזקות, והרב ידע שאם הוא יטריף יותר מדי בהמות, חידוש המשרה שלו בסכנה. זה הוביל ללא מעט פסיקות מקילות. יש גם עדויות על מקרים שבהם הקהילה עיכבה את השכר כשהרב לא פסק באופן שבו רצו אנשי הקהילה".
פרשה כאובה במיוחד שחקר זלקין היא הקנטוניסטים, אותם ילדים יהודים שגויסו לצבא הצאר בכפייה, בין השאר בליטא, ויחסם של הרבנים לתופעה. "המיתוס הידוע אמר שהגויים הרשעים רצו להתנכל ליהודים, ולכן החליטו לחטוף ילדים ולגייס אותם לצבא. אבל כשבדקתי את זה התברר שהסיפור מעט שונה. השלטון הרוסי היה צריך חיילים, וכשבדקו את מי אפשר לגייס הם גילו כל מיני קבוצות שעד אז היו פטורות מגיוס, ואחת מהן היא היהודים. השלטון הטיל על הקהילות היהודיות מכסת גיוסים מסוימת, כשהקהילה הייתה זו שקבעה מי יגויס ומי לא, עם מגבלות על גיוס יתומים, בנים יחידים וכדומה. בנוסף, היה אפשר להכניס לרשימות ילדים מגיל 12, שהלכו קודם ל'קנטון', מעין פנימייה צבאית, ורק בגיל מאוחר יותר החלו לשרת בצבא.
"אבל כשעברתי על רשימות המגויסים שהקהילות שלחו ראיתי פתאום שיש גם ילדים בני 10, 8 ואפילו 5. מה שהתברר לי הוא שבקהילות היהודיות העשירים לא רצו שהילדים שלהם יתגייסו, ומכיוון שהם היו בוועד שקבע את הרשימה, הם הפילו את נטל הגיוס על השכבות הנמוכות. מבחינת פקיד הגיוס הרוסי הגיל לא היה עניין משמעותי, הוא רק רצה למלא את המכסה. התופעה הזו חזרה על עצמה בהרבה רשימות שראיתי. וכמובן הייתה עוד קבוצה שזכתה לשחרור מגיוס – בחורי ישיבות. התוצאה הייתה נהירה לישיבות, שמצידן התחילו למיין את הנכנסים, כשמי שנשארו בחוץ היו העניים".
כיצד הגיב העולם הרבני למציאות שבה בני העניים נשלחים לצבא במקום בני העשירים? גם את הסוגיה הזו בחן זלקין. "בכל המקורות שבדקתי מצאתי רק שלושה רבני קהילות שניסו למחות נגד המצב הזה, אבל מה שיותר מדהים הוא שמצאתי גם לא מעט רבנים שהצדיקו את זה. האדמו"ר השני של חב"ד למשל כתב שכמו שכשיעקב פגש את עשו הוא הציב מקדימה את בני השפחות, כך גם מול הצבא הרוסי צריך לשים מקדימה את בני השפחות הנוכחיים, כלומר את בני העניים. צריך לומר שזו שונה לגמרי ממה שהתרחש בשטחי האימפריה האוסטרית. גם שם היה גיוס וגם שם העשירים ניסו לשלוח את בני העניים, אבל רבנים כמו הנודע ביהודה והחת"ם סופר הכריחו את הקהילות לקיים הגרלות וזעקו 'מאי חזית דדמא דידך סומק טפי' (מה ראית שהדם שלך אדום יותר – ביטוי תלמודי; ג"ד).
לדברי זלקין לא מדובר רק בפרשה היסטורית כאובה, אלא כזו שיש לה קשר למציאות הנוכחית במדינת ישראל. "הטענה שלי היא שזה המקום שבו נולדה התפיסה החרדית שבני ישיבות לא מתגייסים לצבא. בעיתונות החרדית של שנות החמישים אפשר לראות שבכל פעם שמדובר על גיוס חרדים, הם משווים את זה למה שהיה בתקופת הצאר".
תמיכה בישראל
מאז אותו ביקור ראשון בליטא הספיק זלקין להגיע למדינה כמאה פעמים, והוא חש שם בן בית. "אני יכול לומר היום שאני מכיר את הרחובות של וילנה יותר טוב מאת רחובות ירושלים, העיר שבה נולדתי וגדלתי", הוא אומר בחיוך. לדבריו, "ליטא של היום היא מדינה מיוחדת בנוף המזרח־אירופי. אני מסתובב שם כבר שלושים שנה עם כיפה על הראש, ומעולם לא חוויתי ביטויי אנטישמיות, בניגוד למקומות כמו פולין, אוקראינה או בלארוס. זה לא רק ברמה האישית. ליטא היא תומכת גדולה של ישראל בפורומים בינלאומיים, והשגריר בתל־אביב הוא אחד מחמשת השגרירים הכי חשובים מבחינת הליטאים. לאחר קבלת העצמאות של ליטא, אחד החוקים הראשונים שהפרלמנט קבע הוא שיש חובה לסמן כל מקום שאירע בו רצח של יהודים בשואה, ושהדבר צריך להיעשות בשתי שפות, המקומית והיהודית, כשבדרך כלל הכוונה ליידיש. יש מאות מקומות כאלה בליטא.
"אפשר למצוא בליטא גם אנדרטאות לזכר דמויות משמעותיות בהיסטוריה של המדינה, ואחת מהן היא אנדרטה במרכז וילנה של ד"ר צמח שאבַּאד, אחד מראשי הקהילה היהודית בין שתי מלחמות העולם שהיה גם רופא ילדים מפורסם. בקובנה יש אנדרטה של הסופר אברהם מאפו. האנדרטאות האלה עומדות כבר שנים, אף אחד לא נוגע בהן, ואתה לא רואה עליהן כתובות או צלבי קרס. כמי שהסתובב המון במזרח אירופה, אני אומר לך שזה דבר נדיר".
פרופ' זלקין מדגיש שאי אפשר לומר שלא הייתה אנטישמיות בליטא, אולם לדבריו היא לא אפיינה את רוב האוכלוסייה. "90 אחוז מיהדות ליטא נרצחה בשואה, אבל מי שהוביל את הרצח היו הגרמנים ולא הליטאים. היו כמובן משתפי פעולה מצד הליטאים, אבל כשאתה בוחן באתר יד ושם את היחס בין מספר הליטאים שנמצאים ברשימת חסידי אומות העולם מול גודל האוכלוסייה הליטאית, אפשר לראות שליטא נמצאת באחד המקומות הגבוהים".
