"שַׁכְּחֵנִי, פּוּרָה, הַצָרוֹת, הַתְּלָאוֹת": מילתו האחרונה של שר השכחה טרם נאמרה

בסדר רב עמרם גאון שנכתב במאה התשיעית, אחד הסידורים הקדומים ביותר שנמצא בידינו, מופיעה, אולי לראשונה, דמות מיוחדת במינה: פורה שר השכחה. הסידור הקדום כולל לחש מיוחד למוצאי שבת, שמטרתו "להועיל לזיכרון ולהסיר השכחה". הלחש המאגי פונה בארמית אל דמות המכונה פורה שר השכחה: "אשבעית עלך [אשביע אותך] פורה שר שכחה שתסיר לב טיפש ממני ותפיל יתיה [אותו] על טורא ועל רמתא [על הר ורמה; בגרסאות אחרות: על הר רם] בשם שמהתא קדישתא [השמות הקדושים]: בשם ארמס, אדיטס, ארמימיחס, אנסיס, יאל ופתאל". כך נולדה בספרות הגאונים האנשה של אחד הכוחות המאיימים ביותר על האדם – השכחה.

מקור שמו של פורה שר השכחה אינו ידוע לנו, אך עם השנים היו שקישרו בינו ובין המילה המקראית "פורה" – אחד מכלי הקיבול לענבים בגת, המשמש גם כמידה: "פּוּרָה דָּרַכְתִּי לְבַדִּי" (ישעיה סג, ג), "בָּא אֶל הַיֶּקֶב לַחְשׂף חֲמִשִּׁים פּוּרָה וְהָיְתָה עֶשְׂרִים" (חגי ב, טז).

כך למשל כותב בשלהי המאה ה־19 ר' יוסף חיים מבגדד, הבן־איש־חי, בחיבורו "בן יהוידע":

בשם המקובלים ראיתי דכתבו שר שכחה שמו פורה ויונק משם אלקים… ובזה פירשתי בס"ד רמז הכתוב פּוּרָה דָּרַכְתִּי לְבַדִּי, דלעתיד יבטל הקדוש ברוך הוא לשר השכחה הנקרא פורה לגמרי, כי הבטיחנו על ידי ירמיה הנביא ע"ה נָתַתִּי אֶת תּוֹרָתִי בְּקִרְבָּם וְעַל לִבָּם אֶכְתְֲבֶנָּה (ירמיה לא, לב). מה הכתוב לא ישתכח, כן התורה לא תשתכח עוד מהם. ולזה אמר השם יתברך פּוּרָה זה שר השכחה, דרכתי לבדי, בלתי סיוע מעשה התחתונים אלא במדת טובי וחסדי אתקן הדבר הזה… ורמז בזה שלסוף ידרוך את פורה ולא ישלוט עוד לשכח התורה מן ישראל".

דמותו של פורה שר השכחה עברה כמה גלגולים בספרות הקבלית ובתורת הסוד היהודית, בעיקר סביב שמותיו השונים על גרסאותיהם – פורה, פותה, פוטה וכדומה. לעיתים פורה אף מקושר לדמות המלאך המופיע במסכת נידה, שתפקידו להשכיח מהעובר בבטן אימו את כל התורה שהוא לומד, לפני לידתו.

"חולה זיכרון הנני"

ברבות השנים חשיבותו של פורה כדמות מיתית נשחקה למדי, ובלשון ההשכלה העברית במאה ה־19 שמו הוליד צורת ביטוי שגורה שמשמעה בפשטות – לשכוח. ממש כפי שהספרות הרומית הקלאסית תיארה התאהבות כ"פגיעת חיצו של קופידון", אנשי ההשכלה דיברו על שכחה באמצעות אותה דמות מסתורית שיסודה בספרות הגאונים.

דוגמאות לכך יש למכביר. למשל, כשהסופר והמשכיל הציוני שמואל לייב ציטרון מתאר חִשָּׁכוֹן רגעי (בלק־אאוט) שתקף אותו כשרצה למצוא שם עברי לחיבורו של יהודה לייב פינסקר, "אוטואמנסיפציה", הוא כותב כך:

בא פורה שר של שכחה והשכיחני גרסא דינקותא שלי ולא יכולתי בשום אופן למצוא מבטא [ביטוי] עברי, שיהא מסמן בדיוק את המושג "אויטאעמנסיפאציאן". אבל ברגע זה נתגלגלה זכות על ידי זכאי שכמותך ומצאתי את שבקשה נפשי. אם רוצה אתה למסור בעברית בדיוק את המושג "אויטאעמנסיפאציאן", אין טוב לך בלתי אם לקרוא למחברתך בשם: "אם אין אני לי, מי לי".

גם מיכה יוסף ברדיצ'בסקי משתמש בצורת ביטוי זו. במכתב לאחד מידידיו הוא נותן לו סימן בגימטרייה שנועד להזכיר לאותו ידיד את כתובת מגוריו של ברדיצ'בסקי, ומסכם זאת כך: "והיה גם לך לזכרון בנוח עליך רוח פורה שר של שכחה". יעקב אורי, איש מפא"י ממייסדי נהלל, כתב באירוניה: "ברוך פורה, שר השיכחה, שהשכיחנו, שבחוּשוֹת אום־ג'וני, בחוות הלאומיות, ביערות הרצל, ב'השומר' ובעוד מקומות וחברות חשובים, דיברו לא מעט יידיש ורוסית".

אם כן, שמו של פורה הפך בעברית המתחדשת למילה נרדפת לשכחה, וזהות המושגים יצרה גם מקרים משעשעים. כך למשל, כאשר המתרגם משה קטן תרגם את השיר "הלתה", מאת המשורר הצרפתי שארל בודלר, הקרוי על שם נהר השכחה מן המיתולוגיה היוונית הזורם בעולם המתים. קטן תרגם את השיר תחת הכותרת "פורה שר השכחה" (פורסם ב"משא", 10.06.1955), וכך נוצר בשירו תמהיל משונה בין המיתוסים שהוליד את "נהר פורה" – נהר השכחה העברי.

במקרה מעניין במיוחד, דמותו של פורה שר השכחה חרגה מתפקידה כמטבע לשון שגור, וחזרה להיות הדמות המיתית האחראית על השכחה. פורה עמד במוקד דיאלוג שירי בין יהודה לייב גורדון (יל"ג), גדול משוררי ההשכלה, ובין נפתלי הרץ אימבר, משורר חשוב ומחבר המנוננו הלאומי.

ראשית הדיאלוג בשנת תרמ"ה (1885), כאשר יל"ג פרסם את שירו "מחלת הזיכרון". בשיר זה פונה הדובר אל פורה שר השכחה באופן הפוך לחלוטין מהנוסח המסורתי של רב עמרם גאון, ומבקש ממנו לגרום לו לשכוח: "פּוּרָה שַׂר שֶׁל שִׁכְחָה, אֵלֶיךָ אֲשַׁוֵּעַ! / צָרוֹת נַפְשִׁי כִּי רָבוּ הֵן אַתָּה יוֹדֵעַ; / אַתָּה יוֹדֵעַ שָׁרְשָׁן וּמְקוֹר הַשּׁכָּרוֹן / כִּי מוֹצָא כָּל תַּחֲלוּאַי – כֹּחַ הַזִכָּרוֹן".

הדובר בשיר מגולל את הסיבות שבגינן הוא מעדיף לשכוח הכל, ובתוך כך שוזר את סיפורו הביוגרפי עם הסיפור ההיסטורי של העם היהודי. הוא זוכר את העבר הנפלא, כאשר העם היהודי ישב על אדמתו בכבוד ובעצמאות: "אֶזְכְּרָה בִּהְיוֹת עַמִּי יוֹשֵׁב עַל אַדְמָתוֹ… רֵאשִׁית גּוֹיִם הָיָה, מוֹרֶה לְשׁוֹכְנֵי אָרֶץ; / עַתָּה הִנּוֹ מֻטָּל נִשְׁבָּר פֶּרֶץ עַל פָּרֶץ, / נִתָּן אֶל כָּל עוֹבֵר לִמְשִׁסָּה וּלְקַלָּסָה, / גַּם לוֹ גַּם לַאֲחֵרִים אֶבֶן מַעֲמָסָה". בנעוריו היה הדובר אדם אופטימי שקיווה לגאולה, ועם בואה של ההשכלה האמין שיגיע הקץ לצרות העם היהודי – אך הוא התבדה.

השיר ממשיך ומגולל את קינתו על מצב היהודים בגולה, והוא מסיים בשובו אל הזיכרון, הגורם לכל הסבל: "הִנְךָ רֹאֶה, פוּרָה, כִּי כָל תֹּקֶף עִצְבוֹנִי / וּמְקוֹר חָלְיִי הָאָנוּשׁ הוּא כֹחַ זִכְרוֹנִי, / מִתִּגְרַת יָדוֹ חָלִיתִי עַד אֵין בִּי כֹחַ – / מַהֲרָה אֵפוֹא אוֹצָרְךָ הַטּוֹב לִי לִפְתּוֹחַ; / הַמְצִיא לִי תְעָלָה – חוֹלֶה זִכָּרוֹן הִנֵּנִי; / נַשַּׁנִי יוֹם אֶתְמוֹל, רִאשֹׁנוֹת הַשְׁכִּיחֵנִי". אם הזהות היהודית וההיסטוריה הלאומית תישכח, אולי ייטב מצבו של הדובר. בסיום השיר יל"ג מאבד תקווה ואינו מאמין אפילו בכוחה של השכחה לתקן את מצבו. את תפילתו לפורה הוא מסיים במילים: "וּבְיָדְךָ לֹא תִצְלַח לִגְהוֹת מֶנִּי הַשָּׁבֶר / בִּלְתִּי אִם – בַּכְּתָב שֶׁעַל גַּבֵּי הַקָּבֶר".

נדמה ששירו הטרגי של יל"ג נגע לליבו של נפתלי הרץ אימבר. כמה חודשים לאחר מכן, באמצע שנת תרמ"ו, הוא השיב לו בשיר משלו, שאף הוא פונה בתפילה לפורה שר השכחה. שירו של אימבר נפתח כך: "פּוּרָה שַׂר שֶׁל שִׁכְחָה, אָנָּא חָנֵּנִי / יְהוּדָה מְשׁוֹרֵר עִבְרִי בִּקֵּשׁ לִפָנֶיךָ – / זִכְרוֹנוֹת רִאשׁוֹנִים אָנָּא שַׁכְּחֵנִי / שַׁכְּחֵנִי וּשְׁמַע לִתְפִלַּת עַבְדֶךָ / כֵּן פִּלֵּל / לָךְ מִלֵּל… מְשׁוֹרֵר עִבְרִי, לִבִּי יֶהֱמֶה עָלֶיךָ, אֵיכָה כָּזֹאת תַעֲלֶה עַל לִבֶּךָ?".

אימבר מתנגד אפוא לבקשת השכחה הלאומית, אך גם הוא מבקש מפורה שיעזור לו ולעמו לשכוח שני דברים בלבד, "שתי אחיות": "חֲסִידָה" ו"הַשְׂכָּלָה" – כלומר החסידות וההשכלה. על פי השיר, החסידות נטעה בלב העם היהודי תקוות שווא משיחית וגרמה לו להתנגד לציונות: "הַבְתוֹךְ אַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁל הֲלָכָה / תַּרְגִיעַ בַּגּוֹיִם? נַפְשִׁי תָּשׁוּחַ; / צַפֵּה לְמָשִׁיחַ, תּוֹחֶלֶת מְמֻשָּכָה / הִיא מַחֲלַת לֵב, גַּם נֶפֶשׁ וָרוּחַ"; לכן יש לשכוח אותה. מנגד, ההשכלה גרמה לאדם לאבד את האמונה לחלוטין, להאמין באבולוציה, לנסות להתערות בקרב הגויים ובסופו של דבר – להתנגד לציונות: "חִנָּם תֹּאמְרוּ: בָּעַמִּים נִתְבּוֹלֵלָה, / נִהְיֶה כָּמוֹהֶם, בָּנִים כֶּחָשִׁים; / גַּם אָז סְבִיבְכֶם אֵשׁ אוֹכֵלָה, וּמֵאַרְצוֹת הַגּוֹיִם תִּהְיוּ נִגְרָשִׁים"; לפיכך יש לשכוח גם אותה.

את תפילתו מסכם אימבר בבקשו מפורה להשכיח את שתי הרעות החולות הללו, במטרה לחזק את הציונות ואולי לרפא את עמו: "אֶשְׁתֶּה, אֶשְׁכָּחֵם, אוּלַי אֶמְצָא תְרוּפָה, / לְמַחֲלַת עַמִּי גַּם מֶנָּה נֶחְלֵיתִי; / מַחֲרֵשָׁה, מַעְדֵּר בְיָדִי אָנִיפָה /לַחֲרֹשׁ, לִזְרֹעַ וָאֹמַר: נִרְפֵּאתִי".

בהמשך מצרף אימבר שירי תפילה נוספים לשר השכחה שבהם הוא מבקש ממנו להשכיח מהלבבות את הקנאה והשנאה, להשכיח מהחלוצים בראשון־לציון את תלאות העלייה והעבודה בכרמים, ואת טוב הארצות שמהן באו. בשיר אחר מכתיר אימבר את פורה לאלוהיו ומבקש ממנו שישכיח ממנו את סבל השירה: "שַׁכְּחֵנִי, פּוּרָה, כִּי מְשׁוֹרֵר אָנֹכִי, / מַנְעִים זְמִירוֹת לְעִתּוֹת בָּצָרָה; / שַׁכְּחֵנִי, כִּי לָרִיק תַּם כֹּחִי, / וְתִקְוַת חַיַּי כַּצֵל עָבָרָה. // שַׁכְּחֵנִי, פּוּרָה, הַצָרוֹת, הַתְּלָאוֹת, / מֵעֵת הַחִילֹותִי לָשִׁיר בַּשִּׁירִים; / לִתְפִלָּתִי שְׁמַע, הַרְאֵנִי נִפְלָאוֹת, / וְעַל מִזְבַּחֲךָ אַקְרִיב הַנְּזִירִים".

אם כן, דמותו של פורה שר השכחה הופכת בשני השירים הללו לנמען ולדמות שאליה מופנות התפילות. שני המשוררים מבקשים דווקא לשכוח; יל"ג את צרות היהודים ואת ההיסטוריה הלאומית, ואימבר את כל מה שפוגע במפעל הציוני.

"אני זוכרת הכל ואינני זוכרת דבר"

במהלך השנים דמותו של פורה נמחתה כמעט לחלוטין מהשפה כמטבע לשון, ומהספרות כדמות ספרותית. דומה שהוא חי כיום רק בתפילות ובטקסים דתיים של חוגים מסוימים. ובכל זאת, דמותו עמדה במוקד דיאלוג שירי נוסף בן זמננו. כמעט מאה שנה לאחר שיל"ג ונפתלי הרץ אימבר כתבו את שירי פורה שלהם, כתב המשורר ט. כרמי שיר ששמו "פורה, שר־של־שכחה, מבקש על נפשו" (פורסם בספרו "ליד אבן הטועים", 1981). כרמי, שקיבל חינוך ישיבתי־מסורתי בארה"ב, השתמש בשיר חידתי זה בדמותו של פורה והעביר אותה התמרה ספרותית נוספת.

השיר כתוב כמונולוג מנקודת מבטו של פורה האומלל: "אֲנִי רָעֵב, וְגַם עָיֵף. / אַתְּ גּוֹזֶלֶת אֶת פִּתִּי מִפִּי. // כְּבָר שָׁבוּעוֹת שֶׁאֲנִי עוֹמֵד / כָּאן, אַחַר דַּלְתֵּךְ, / מְצַפֶּה לְפֵרוּר שֶׁל שִׁכְחָה […] אֲבָל אַתְּ זוֹכֶרֶת הַכֹּל. / אַתְּ מְשַׁנֶּנֶת בְּלִי הֶרֶף / אֶת שָׁכְבוֹ וְאֶת קוּמוֹ […] לֵיל זִכָּרוֹן אָרֹךְ שֶׁאֵין לוֹ סוֹף". פורה עומד בשיר מחוץ לדלתה של אישה שאינה מסוגלת לשכוח את אהובה ומסרבת לעשות זאת, והוא מחכה לרגע שבו תשכח משהו והוא יוכל להזין את עצמו מאותה שכחה.

בהמשך פורה מנסה לשכנע אותה לשכוח בשלל דרכים: הוא מזהיר אותה שלא תוכל להחזיק בזיכרונותיה לנצח: "לֹא תּוּכְלִי לַעֲמֹד בְּכָךְ. / שִׁמְעִי בַּעֲצָתוֹ / שֶׁל שַׂר וָתִיק וּמְנֻסֶּה"; הוא מבטיח לה את האושר הטמון בשכחה: "אָצִיף אוֹתָם בְּאֹשֶׁר וּנְהָרָה / וְאַחֲזִיר לְךָ אֶת פָּנַיִךְ בַּמַּרְאָה […] אֲנִי אָשִׁיב אוֹתָךְ / אֶל אֶרֶץ הַחַיִּים"; ואף מתחנן על חייו: "חוּסִי עָלַי […] עוֹד מְעַט יִכְלוּ כּוֹחוֹתַי. / פִּתְחִי לִי, אֲחוֹתִי, / כִּי עוֹד מְעַט אֶשְׁכַּח / מִנַּיִן, וּלְאָן, וּלְשֵׁם מָה" – כלומר, אם האישה לא תשכח את אהובה, בסופו של דבר שר השכחה עצמו ישכח ויישכח.

התחנה האחרונה עד כה במסע הספרותי בעקבות פורה נמצאת בספר "המפתח בכיסו הריק" (2018), מסע שירי של המשוררת לאה פילובסקי בעקבות שיריו של ט. כרמי, שנפטר ממחלת הסרטן בשנת 1994. שירה של פילובסקי, שנכתב בהשראת שירו של כרמי, נקרא "השבעתי" והוא חוזר דווקא לנוסח המסורתי של התפילה לפורה, שמקורה בימי הגאונים: "הִשְׁבַּעְתִּי עָלֶיךָ פּוּרָה, שַׂר־שֶׁל־שִׁכְחָה, שֶׁתָּסִיר לֵב טִפֵּשׁ / מִמֶּנִּי". פילובסקי פותחת בנוסח השבעה מאגי זה רבים מבתי השיר, בעודה מתחננת על כתיבתה ועל עצם המסע הפואטי שלה בעקבות כרמי. היא משביעה את פורה "שֶׁתִּתֵּן לִי לַעֲמֹד / בְּיֹפִי הַשִּׁירָה הַזּוֹ / שֶׁלֹּא תְּכַלֶּה אֶת כּוֹחוֹתַי / שֶׁלֹּא תַּנִּיחַ לִי לִשְׁכֹּחַ מִנַּיִן, וּלְאָן וּלְשֵׁם מָה / יָצָאתִי לַמַּסָּע הַזֶּה. / הוֹ, פּוּרָה, שַׂר שֶׁל שִׁכְחָה, / לֹא עַל שָׁכְבוֹ וְעַל קוּמוֹ / אֲנִי כּוֹתֶבֶת. לֹא יָדַעְתִּי / אוֹתָם. גַּם לֹא בִּקַּשְׁתִּי לָדַעַת. / אֲנִי רַק מְבַקֶּשֶׁת בְּקוֹלִי / לִשְׁמֹעַ אֶת קוֹלוֹ".

ההתכתבות עם שירו של כרמי מגויסת למטרה אחת – לזכור משהו שאינה יכולה לזכור, להבין את שיריו, גם אם הוא עצמו כבר איננו. כך, בסוף השיר, פילובסקי מבקשת דווקא משר השכחה שיעזור לה פשוט לזכור: "הוֹ, פּוּרָה, אֲנִי זוֹכֶרֶת הַכֹּל וְאֵינֶנִּי / זוֹכֶרֶת דָּבָר. אֲנִי מַעֲמִידָה / פָּנִים קוֹרְנוֹת בָּאֲפֵלָה. // כְּבָר חֳדָשִׁים שֶׁאֲנִי / מְצָרֶפֶת פֵּרוּר לְפֵרוּר / לֶאֱפוֹת מֵהֶם זִכְרוֹנוֹת / שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם מַמָּשׁ. // הוֹ, פּוּרָה, שְׁמַע לִי, / דַּבֵּר אֵלַי". שר השכחה של כרמי, המפתה את האישה לשכוח את הגבר שלה, מגויס אצל פילובסקי למטרה ההפוכה – להעניק לאישה הזוכרת את הזיכרונות שאין לה, מגבר שכבר איננו.

פורה שר השכחה עוד לא אמר את המילה האחרונה. הוא ימשיך להופיע בתפילות ובסיוטים, מלאך־שטן לעת מצוא. מטבע הלשון כבר נמחק, אבל שני הדיאלוגים השיריים יישארו – דיאלוג המשוררים הלאומי על סוג השכחה שתציל את העם היהודי, ודיאלוג המשוררים האישי־נפשי על זיכרון ושכחה, אהבה, כתיבה ומוות.

עדו ניצן לומד לתואר מוסמך בחוג לספרות כללית והשוואתית באוניברסיטה העברית ומלגאי בתוכנית מנדל