פרשת עלייתם ארצה של תלמידי הגר"א בראשית המאה ה־19 היא אחת הסוגיות השנויות במחלוקת בתולדות תחיית האומה. ויכוח עז ניטש בעשורים האחרונים בין גדולי החוקרים וההיסטוריונים: האם עלייתה של קבוצה זו הייתה מתוך מגמה משיחית לכונן יישוב לאומי בארץ, והאם היא נעשתה בזיקה כלשהי לרבם הגר"א, או שמא ככל העליות שקדמו לה, עמדו מאחוריה שיקולים רוחניים אישיים.
השלכותיה של שאלה זו, שנכתבו עליה שורה של ספרים ומחקרים, ברורות, גם אם אינן נאמרות בפירוש. האם ראשיתה של הציונות נעוצה בעצם בבית המדרש בליטא, אצל הגאון מווילנה, הסמכות הרבנית החשובה ביותר בתקופתו? האם אנשי הישוב הישן, שקיבלו יחס מזלזל בהיסטוריוגרפיה הציונית, הם שהניחו את היסודות לבניין הבית הלאומי?
משנות הארבעים ואילך פרסמו כמה מבני משפחת ריבלין ספרים, חוברות ומאמרים בעניין המסורת המשפחתית על עליית אבותיהם, כחלק מקבוצת תלמידי הגר"א, לארץ ישראל, והאופי המשיחי שנשאה העלייה. הרדיקליות המצויה בסיפורים הריבלינים, לצד העובדה שבדרך כלל אינם מתבססים על תיעוד ממוסמך, גרמו לרבים לפקפק באמינותם. ד"ר אריה מורגנשטרן, בר־סמכא מובהק לתקופת עליית תלמידי הגר"א, נטה גם הוא שלא לקבל את המסורת הריבלינית, והוכיח כי בנקודות מסוימות היא שגויה לחלוטין. עם זאת, במחקריו הוכיח מורגנשטרן כי תלמידי הגר"א אכן עלו ארצה מתוך מגמה משיחית, פעלו כאן באופן חסר תקדים למען ייסוד וביסוס היישוב, וראו בהצלחת מפעלם "אתחלתא דגאולה".
טיעוניו של מורגנשטרן בדבר משיחיותם של עולי ליטא עוררו התנגדות בקרב כמה חוקרים, בראשם פרופ' עמנואל אטקס ופרופ' ישראל ברטל, ובמאמרים שפרסמו הם השתדלו לפרוך את הוכחותיו. לדעתם, תלמידי הגר"א לא עלו ארצה מתוך חזון משיחי אלא לשם קיום מצוות התלויות בארץ וכדומה, כלומר מתוך עניין דתי אישי ולא לאומי, ודאי לא משיחי וגאולי. המאמר האחרון שפורסם בנושא נכתב על ידי חוקר הקבלה ר' יוסף אביב"י, שהחליט להצטרף לדיון התוסס.
כעת מתברר כי אולי מוקדם מדי לסכם את המסקנות על ההיבט המשיחי של העולים ועל אמינות החיבורים הריבליניים. ממרום שנותיו (85) מגיש לנו כעת ד"ר מורגנשטרן יצירת מופת ובה תפיסה מקורית ונועזת, שמציעה הסבר חדש לשאלות העומדות בבסיס הדיון. הספר אינו מסתכם במענה למתנגדים, אלא מהווה פריצת דרך להבנת הסיפור הריבליני לאשורו. מורגנשטרן מציג לפנינו עלילה מרתקת המצויה מאחורי הקלעים של הסיפור הריבליני ומתרחשת במקביל לעלילה הגלויה, זו שהריבלינים הציגו לנו.
בין מציאות לשמועה
על שניים מהספרים ה"ריבליניים" – "המגיד דורש ציון" ו"מדרש שלמה" – חתום ר' שלמה זלמן ריבלין (להלן: רש"ז), חזן ירושלמי נודע. שני ספרים נוספים יצאו באותה תקופה, "חזון ציון" ו"מוסד היסוד", שאומנם באופן רשמי לא נערכו על ידו אלא על ידי בנו חיים ריבלין ותלמידו אלעזר הורביץ, אך סגנונו של הרש"ז ניכר בהם באופן ברור, ואין ספק שהוא היה הרוח החיה בכתיבתם.
בספרות הריבלינית מסופר על כך שכביכול אבות המשפחה הקימו (כבר בשנת תקס"ו, 1806) תנועה "ציונית" קדומה בשם "חזון ציון", והיא שארגנה את עליית תלמידי הגר"א ארצה. לטענת הריבלינים, אבות משפחתם הם שעמדו בראש התנועה. על פי הנרטיב הזה, הריבלינים הם שהחלו בהגשמת התהליך ההיסטורי של תחיית האומה בארצה, והם גם שהניחו את היסודות לסיפור הציוני. בספריהם רקמו הריבלינים אגדות אפופות סוד וקסם סביב תנועה זו. עד היום לא נמצא בארכיונים אזכור קדום לקיומה של תנועת "חזון ציון", והיא נזכרת לראשונה באותם ספרים שפרסמו הריבלינים בשנות הארבעים.
לא רק תנועת "חזון ציון" צצה בספרות הריבלינית. גם אגדות נוספות שמובאות בספרות זו לא הסתמכו על מקורות כתובים, אלא על מסורות ושמועות מפי אנשים שכבר לא היו בין החיים בעת פרסום הדברים, ולא יכלו להכחישם או לאמתם. לטענת המשפחה, ר' בנימין ריבלין משקלוב (1812-1728) היה הדמות המרכזית במימוש יוזמת עליית תלמידי הגר"א. הוא היה תלמידו ובן דודו של הגר"א, ונקרא "הסוכן הראשי של הגאון מווילנה". ר' בנימין לא הצליח להגשים את רצונו לעלות ארצה, אך בנו ר' הלל ריבלין (1838-1757), שירש את מקומו בהנהגת "חזון ציון", עמד בראש שיירת העולים, ולאחר מכן עמד בראש הנהגת הקהילה האשכנזית של תלמידי הגר"א בארץ. ר' הלל, לטענת הריבלינים, קיבל מהגר"א את "סודות הגאולה", המבוארים בספר "קול התור" שלדעתם נכתב על ידו, דבר שעד היום לא הוכח.
את השושלת שפתחו ר' בנימין ור' הלל, המשיכו שלושת הדורות הבאים במשפחה. בנו של ר' הלל היה ר' משה ריבלין (1846-1780), המכונה אצל הריבלינים "המגיד דורש ציון". בנו הוא ר' אברהם בנימין ריבלין (להלן: רא"ב), הדמות המסתורית ביותר במשפחה, ובנו הוא ר' יוסף (יושעה) ריבלין (1896-1836), הדמות המפורסמת ביותר בשושלת, מייסד ומנהל "הוועד הכללי" שהיה המוסד הציבורי הראשי של היישוב במשך עשרות שנים, ומראשי בוני ירושלים החדשה שמחוץ לחומות.
כמו אחרים, גם אריה מורגנשטרן פקפק במסורות הריבליניות. על בסיס מסמכים שמצא הוא אף הוכיח כי עליית המשפחה החלה רק בשנת 1832, ולא בשנת 1809 כפי שטענו צאצאי ריבלין. מעורבות המשפחה בהנהגת הקהילה האשכנזית מאוחרת אף יותר, והחלה רק בשנת 1841. ועם זאת, מורגנשטרן קיבל את הטענה בדבר פועלם הפורה של העולים, מתוך מגמה משיחית, ובכך פתח דיון מחקרי תוסס.
מסורת מול מחקר
במאמר שפורסם בשנת תש"ף בכתב העת "מכילתא", טען יוסף אביב"י כי הנרטיב על משיחיותם של תלמידי הגר"א העולים ארצה, וכן יתר האגדות הריבליניות, החלו להישמע ולהתפרסם רק אחרי שנת תרצ"ט (1939). בשנה זו, בעקבות ויכוח בין משפחת סלומון למשפחת ריבלין סביב זכות הראשונים על הקמת אם המושבות פתח־תקווה, החלה להיווצר ספרות "ריבלינית" בדויה, המייחסת לראשונה משיחיות לגר"א ותלמידיו. ספרות זו מעניקה תיאורים מחודשים לא רק לייסוד פתח־תקווה אלא גם לעליית תלמידי הגר"א ולתהליך היציאה מהחומות ירושלים, כאשר הריבלינים הם העומדים בראש הפועלים.
לדעת אביב"י, את יסודות הספרות הריבלינית הניחו שניים מבני המשפחה – ד"ר יוסף יואל ריבלין (אביו של הנשיא לשעבר ראובן ריבלין) וקרוב משפחתו רש"ז. כחלק ממסע תעמולה שנועד לענות על השאלה "מי בראש", השבט הריבליני או משפחת סלומון, החליטו בני ריבלין לבדות מלבם אגדה נהדרת שאת הדיה העלו על הכתב לא רק בספרות היסטורית אלא גם בשני ספרים עיוניים: "קול התור", שאותו ייחסו לר' הלל ריבלין, וספר "פזמונים" שאותו ייחסו לנינו ר' יושעה ריבלין, המכיל רמזים וחרוזים משיחיים הן על תלמידי הגר"א והן על ר' יושעה עצמו. למעשה, טוען אביב"י, את שני הספרים הללו כתבו רש"ז וקרוביו אחרי שנת תרצ"ט, ואך בשקר תלו באבותיהם את החיבורים המשיחיים, וזאת כדי לנצח בוויכוח מול בני סלומון על הראשוניות.
מאמרו של אביב"י גרם לטלטלה רבתי בעולם המחקר ביחס לעליית תלמידי הגר"א. רבים שעד כה האמינו בתום לב למסורת הריבלינית, ולמדו בחרדת קודש את "קול התור" וה"פזמונים", החליטו להשיב את הספרים למדף. כעת בא מורגנשטרן ומציע בספרו תפיסה חדשה לסיפור השנוי במחלוקת.
הספר החדש שומט את יסודות שיטתם של אטקס ואביב"י הן מצד ההוכחות שהוא מציג על משיחיותם המובהקת של תלמידי הגר"א, והן בכך שהוא חושף כי הסיפור הריבליני – מבלי לדון על דיוקו – נכתב עשרות שנים לפני תרצ"ט. כאמור, אביב"י טען בלהט כי זוהי "שנת המפנה", שבה נולד המיתוס הריבליני המשיחי.
העלילה האמיתית התחילה אצל ר' משה ריבלין, בן הדור השלישי במשפחה, שהוא למעשה המנהיג הריבליני הראשון. ממנו דילגה המלוכה לנכדו ר' יושעה. מה עם אבות המשפחה, ר' בנימין ור' הלל? בעיני מורגנשטרן התפקיד שלהם בעלילה אינו משמעותי. ר' הלל ריבלין היה פסיבי למדי ביחס לארץ ישראל, ובבואו לארץ היה רחוק מאוד מתודעת שליחות. הוא לא פעל למען העלייה, ובוודאי שלא היה היוזם שלה. מורגנשטרן גם טוען שר' הלל כלל לא אחז בהשקפות של תלמידי הגר"א, הן ביחס לארץ ישראל והן ביחס לחסידות. כך גם נכדו, ר' אברהם בנימין ריבלין, לא השתתף בהנהגת הקהילה בירושלים. בניגוד לטענתו של רש"ז, שלושת הדמויות האפרוריות אלו לא תרמו תרומה משמעותית לקהילת העולים שהתיישבו בארץ.
הביוגרפיה ה"חלשה" שלהם הפריעה לצאצאיהם להציג את המודל הנכסף של "שושלת הקודש" הריבלינית שנועדה לעמוד בראש העלייה וההתיישבות, מודל שהריבלינים בדורות האחרונים ביקשו להציג כדי להמשיך ולשלוט בהנהגת היישוב הישן. כדי ליצור את השושלת הזאת נזקקו הריבלינים לבדות עלילה דמיונית שהנפיקה ביוגרפיות חדשות לדמויות האפרוריות. כך נוצר רצף מושלם של עשייה ריבלינית מפוארת, אשר ראשיתה אצל ר' בנימין אבי המשפחה שהשתוקק לעלות ארצה וייסד עם בנו ר' הלל את "חזון ציון", משם עבר השרביט לר' משה ריבלין, ממנו לרא"ב שכביכול השתתף בהנהגת הציבור בירושלים, ואז לר' יושעה, חותם השושלת, שהגשים את החלום המשפחתי־לאומי בכך שבנה את ירושלים.
העלילה הזאת, המתוארת בספרות הריבלינית שנדפסה בשנות הארבעים, נוצרה, התפתחה והתגבשה במשך ארבע דורות, החל מר' משה ריבלין ועד לנינו רש"ז, כאשר שני הדורות שלמעלה, ר' בנימין ור' הלל, סופחו אליה למפרע.
יוצר האגדה הריבלינית
אז מי הוא שהמציא את השושלת הריבלינית, וייחס לאבות המשפחה ר' בנימין ור' הלל את הקמת "חזון ציון"? ומי באמת כתב את הספר "קול התור", שאותו ייחסו הצאצאים לר' הלל, שכביכול שמע מפי הגר"א הדרכה רוחנית מפורטת על סדר הגאולה? אביב"י האשים את רש"ז ריבלין בהמצאת הסיפור הריבליני מתוך כוונות פסולות. לעומתו סבור מורגנשטרן כי רש"ז אינו היוצר של ההיסטוריה האלטרנטיבית. לפיו, רש"ז שאב את השראתו והרבה מידיעותיו מתוך פזמונים שחיבר אביו ר' יושעה, שהם בעלי גוון קבלי ועמוסים ברמזים היסטוריים, וכן התבסס על מסורות משפחתיות שעברו במשפחת ריבלין הענפה.
ר' יוסף (יושעה) ריבלין, הדמות הדומיננטית והבכירה ביותר ביישוב הישן בתקופתו, הוא הראשון שעליו ידוע לנו כי החל להעלות על הכתב את המסורת המשיחית של תלמידי הגר"א, בעשרות ה"פזמונים" שכתב. בהם נזכרות לראשונה תנועת "חזון ציון" ויתר האגדות הריבליניות, שנכתבו כבר בשנים תרי"ג-תרט"ו ואילך. בפזמונים אלו, שנכתבו למגירה, הפליג ר' יושעה בתרומתם של אבות המשפחה לייסוד הישוב האשכנזי בארץ, והזכיר לתומו את רוב האגדות המפליאות שהופיעו אחר כך בספרות ההיסטורית של בנו רש"ז ונכדיו.
האם ר' יושעה הוא שיצר את האגדות הריבליניות יש מאין, לצד יצירותיו המעשיות הכבירות? לא ולא. אביו, ר' אברהם בנימין ריבלין, הוא שהתחיל עם סיפורי "חזון ציון", כדי לרשת את כס המלכות אחר פטירת אביו ר' משה ריבלין, מנהיגה של ירושלים. לפי אגדת "חזון ציון", הנהגת קהילת העולים הירושלמית ניתנה משמיים בידי שושלת המלוכה של ריבלין. רא"ב גידל את בנו יקירו יושעה על הסיפורים והאגדות של "חזון ציון", שכיום קשה לנו לברר מה מתוכם אכן התרחש. כאשר רא"ב נפטר היה יושעה ילד צעיר, בן 13 בסך הכול. בתום ליבו הוא האמין למיתוס הריבליני ולאגדותיו, וגם למסר הסמוי שלפיו הוא נצר לשושלת המלוכה הריבלינית. ואם בהתחלה עוד פקפק בכך, הרי כאשר הוא שה' מצליח בידו לחולל תהליך היסטורי ולבנות את ירושלים אחרי אלפיים שנות גלות, הוא מתחזק בתפיסה שבקרבו שוכנת נשמת משיח בן יוסף, והוא שליח משמים לעסוק בבניין ירושלים והרחבת גבולותיה. או אז מעלה ר' יושעה על הכתב את הסיפור הריבליני, בתוך הפזמונים שהוא כותב לעצמו כמעין יומן אישי. הם כוללים את שלל הרעיונות של "חזון ציון", שבדור הבא יזכו להגיע לדפוס על ידי בנו ומקורביו.
זוהי התיאוריה שמציע מורגנשטרן, ומשמעותה היא שאין לפנינו זיוף מכוון מצד רש"ז ריבלין וחבריו. מה שיש כאן הוא ערבוב של מסורות, שחלקן אינן מדויקות, יחד עם סיפורי אגדות המסופרים לילדים לפני השינה. כולן יחד התמזגו ב"פזמונים", שעל בסיסם נכתב הסיפור הריבליני המתואר בספרים.
בין כישרון פיוטי לסגנון ירוד
השאלה המתבקשת היא, איך אנו יודעים שהפזמונים הללו בעצמם אותנטיים? לשם כך מציג מורגנשטרן הבדלים ברורים בין הספרות ההיסטורית שכתבו הריבלינים ובין הספרות הקבלית שפרסמו במקביל, הן מצד התוכן והן באיכות הניסוח ועושר הסגנון, כך שאין לומר שאותו מחבר להם. ידיעותיו התורניות של החזן רש"ז ריבלין היו ממוצעות למדי, וכתביו הידועים לנו הם "בסגנון עברי רדוד". לעומתו, אביו ר' יושעה ניחן ב"כישרון ספרותי ופיוטי מדהים", כך שאי אפשר לטעון שרש"ז הוא שחיבר את הפזמונים, נוסף על כך, אין בידינו יצירות של רש"ז שכתובות בתבנית של פזמונים. לעומת זאת יש בידינו עדויות שונות ממכריו של ר' יושעה, המעידים לתומם שהוא השתמש בפתגמים וברמזים.
גם את הספר "קול התור" לא היה בכוחותיו של רש"ז לחבר. מדובר ביצירה קבלית מקיפה ומשוכללת, שרק אדם גאון יכול ליצור כמותה. לפי מורגנשטרן הרעיונות הרוחניים ב"קול התור" הם אותנטיים, אך בשלב העריכה הטמיעו העורכים פרטים היסטוריים המאששים את סיפור "חזון ציון" ויתר האגדות הריבליניות. שני החיבורים התורניים לא זויפו כדי לחזק את הסיפור ההיסטורי, כטענת אביב"י ואטקס, אלא להפך – הסיפור הריבליני נכתב בהשראת החיבורים התורניים, והמידע ההיסטורי שבו התבסס על הכתוב בפזמונים. לפיכך, ה"פזמונים" המיוחסים לר' יושעה ריבלין אכן נכתבו על ידו. אך מי כתב את "קול התור"? מורגנשטרן שולל את האפשרות שר' הלל ריבלין הוא המחבר, כפי שטענו הריבלינים. להערכתו מדובר בחיבור המאוחר בדור או שניים לר' הלל, ונכתב בידי "מקובלים מקרב בני משפחת ריבלין".
הספר החדש מתבסס לא רק על החומרים שהכרנו עד היום, אלא גם על פריטים ארכיוניים ומקורות היסטוריים חדשים. בין היתר מוצג בו פנקס ישן, בכתב ידו של רש"ז, שבו מופיעות השורות הבאות: "בסוף הפנקס הזה מועתק שני פזמונים של אבי… אני העתקתים שבט תרס"ב [1902]". הרי לנו העתקה קדומה של הפזמונים, שנעשית עשרות שנים קודם שניגש רש"ז והציגם בפני קרוביו החוקרים פרופ' יוסף יואל ריבלין וההיסטוריון אליעזר ריבלין, בשנת 1938.
זוהי תגלית דרמטית, משום שאביב"י טען שהפזמונים חוברו בשנות השלושים בידי רש"ז, וגיבה את טענתו בתמיהה: היכן כתב היד המקורי, ומדוע לא שמענו עליהם עד שנות השלושים. בשנת תרס"ב, זמן השלטון העות'מאני, לא התרחש עדיין שום פולמוס בין משפחת ריבלין למשפחת סלומון על זכות הראשונים בייסוד הישוב החקלאי בארץ, וגם הוויכוח מי היה הרוח החיה ביציאה מהחומות טרם התעורר – שני ויכוחים שלשיטת אביב"י הם שגרמו לחיבורם של ה"פזמונים" בידי רש"ז וחבריו.
