טיש ביום העצמאות: האדמו"רים הציוניים שנשכחו

שדרות רוטשילד בתל־אביב, בוקר יום העצמאות 1966. בבית הכנסת של האדמו"ר מבוהוש, ר' יצחק פרידמן, מתקיימת תפילת שחרית, ואחריה נאמרת תפילת הלל. עם סיום התפילה עורך הרבי טיש לרגל היום החגיגי. במצוותו נרכשו מראש עוגות דבש ("לֶעקַאח" בפי החסידים), והטיש התנהל כאירוע חסידי לכל דבר, עם שירים, מזמורים ודברי תורה מפי הרבי. בדבריו ציין הרבי את המקובל בידינו שמזמור "למנצח בנגינות" (תהילים סז), המכיל 49 מילים, מכוון ל־49 ימי ספירת העומר. בהתאם לכך, המילה השייכת ליום ה' אייר היא "יִשְׂמְחוּ", כפי שמופיע בסידורים. מכאן רמז לחובת השמחה ביום זה, הטעים הרבי.

התיאור הזה, הנסמך על עדויות בעל פה ורשמי חסידים שהועלו על הכתב, יישמע מוזר ובלתי אמין לאוזן החסידית־חרדית בת ימינו. האומנם ציין אדמו"ר חרדי את יום העצמאות באמירת הלל ואף בעריכת טיש? אלא שבעשורים הראשונים לקיומה של מדינת ישראל, השקפות ציוניות ברמה זו או אחרת לא היו עניין חריג כלל בעולם החרדי. במיוחד בלטו בהקשר זה אדמו"רי בית רוז'ין, שעמהם נמנה גם הרבי מבוהוש הנזכר. הללו הקימו את חצרותיהם בתל־אביב, גילו נאמנות למדינה החדשה והתלהבו מבשורת קיבוץ הגלויות ויישוב הארץ. לצד הכאב שהביעו והביקורת שמתחו על אופייה החילוני, הם כיבדו ואף אימצו את סמלי הציונות וחגיה, ובהם הדגל וההמנון, יום העצמאות ובהמשך יום ירושלים.

בתמונה שבראש עמוד זה נראים האדמו"ר הרוז'ינאי ר' אברהם יעקב פרידמן מסדיגורה (מכונה "האביר יעקב", על שם ספרו), ואחיינו שכיהן אף הוא כאדמו"ר מסדיגורה, ר' מרדכי שלום יוסף פרידמן (ה"כנסת מרדכי"; אדמו"רי סדיגורה בני זמננו הם ניניו), משתתפים בטקס יום העצמאות השני בבית הכנסת הגדול בתל־אביב. הרב שמאי פרנקל, חסיד בית רוז'ין, תיאר בזיכרונותיו שהגיעו לידינו: "הרבי מבוהוש הלך עם הגבאי ר' יוזעפ בלילה לבית הכנסת הגדול לומר הלל, וגם ר' שלמה'ניו הלך (ר' שלמה חיים פרידמן מסדיגורה, אחיו הצעיר של ה'אביר יעקב'; מ"ל)".

בספר "עלי תמר" על התלמוד הירושלמי, מצא המחבר, הרב ישכר תמר, מקום לציין את מנהגי יום העצמאות של ה"אביר יעקב" מסדיגורה. על פי תיאורו, אחרי תפילת הלל בבית הכנסת הגדול, הרבי "השתלב במעגל ורקד בהתלהבות, והיה ההרגשה שיש להרבי שמחה מיוחדת בהיום". הוא מזכיר שני מנהגים נוספים של הרבי ביום העצמאות: טאטוא הרחוב שעל יד ביתו, אות לחיבת הארץ, ותליית דגל ישראל על גג הבית. הרבי נהג להסביר את מנהגיו אלה בכך שבעת שהותו בווינה אילצו אותו הנאצים, שסיפחו את אוסטריה, לטאטא את הרחוב ולהציב את דגלם במקום גבוה. הרבי נדר אז שאם יזכה לעלות לארץ הקודש, יטאטא את מדרכותיה ויתלה את דגלה.

גם לאחר מעברו לבני ברק, לא ויתר הרבי מבוהוש (בתמונה) על מנהגו ביום העצמאות. הוא  עלה לחדרו עם מניין מצומצם, אמר הלל וערך טיש. לפני כן נהג לבקש בקול סידור, למען ידעו באי בית הכנסת שהוא בדרכו לתפילת הלל

גם בחזית ביתו של הרבי מבוהוש נתלה דגל המדינה. בידינו גלויה ששלח לבן משפחתו לקראת יום העצמאות 1958. הגלויה נושאת כותרת מודפסת "אנא בואו לבקרנו במלאת עשר שנים למדינתנו", והרבי חתם את דבריו בברכת "מועדים לשמחה" (ראו תמונה).

הרב אורי ויסבלום, המשגיח הוותיק של הישיבה הליטאית "נחלת הלוויים" בחיפה, סיפר על ה"אביר יעקב" מסדיגורה: "בצעירותי נשלחתי על ידי אבי לבקש ברכה לרפואה מהרבי מסדיגורה זצ"ל, שהיה גברא רבה [אדם גדול] וחבר במועצת גדולי התורה של אגודת ישראל. יצא שהגעתי בליל יום העצמאות, ואני רואה שולחן ענק עם מפה, יין, משקאות ומזונות. כששאלתי מה זה, אמרו לי 'תכף הרבי יוצא לטיש'. טיש לכבוד מה, שאלתי. לכבוד יום העצמאות, ענו לי". הרב ויסבלום הוסיף: "אני מספר את זה היום, אי אפשר להאמין".

גם להמנון הלאומי רחש ה"אביר יעקב" מסדיגורה כבוד רב. עם פטירתו, ב־1960, סיפר בעיתונות הכתב א.ב. ידור על נסיעתו עם הרבי ברחובות תל־אביב. המונית שבה נסעו נקלעה לאזור תיאטרון הבימה בעת שהתקיים שם כינוס של ראשי עיריות מכל העולם. הרבי הורה לעצור את המונית, הקשיב להמנון הלאומי בהתרגשות, ואמר: "רק לפני שנים מעטות היינו ללעג וקלס בעיני הגויים, מוכים וסחופים. והנה זכינו בחסד השם שנציגים מכל חלקי תבל באים אלינו ללמוד מהישגינו. אין כלל להבין את אלה שלא רואים את גדלות הדבר הזה".

אגב, כאשר בן לווייתו של הרבי הסב את תשומת ליבו לכך שבין הבאים גם נציגים מגרמניה, ו"יש הסבורים שלא היינו צריכים לתת להם לדרוך על אדמתנו", הרבי לא הסכים לגישה זו. "אין אנו קהילה היכולה להרשות לעצמה החרמת מדינה גדולה. אנו מדינה, ולמדינה חובות משלה", נימק.

"במה נוכל להשתתף במלחמה"

האדמו"ר הרוז'ינאי ר' ישראל פרידמן מהוסיאטין היה אחד האישים הנערצים בעולם החסידי בתקופתו. על פי דיווח בעיתון "הצפירה" מ־31 במאי 1921, "בתור מחאה נגד ההחלטות האנטי ציוניות שקיבלה אגודת ישראל בעת ועידתה בווינה… נספחו שני האדמו"רים היותר גדולים שבגליציה, ההוסיטיני והקופיטשניצי (אף הוא מאדמו"רי בית רוז'ין; מ"ל) אל ה'מזרחי' וישקלו את השקל". עובדה לא ידועה היא שבשנת 1939 פרסם ר' ישראל קול קורא לתרום למחלקה החרדית בקק"ל, שפעלה באותן שנים.

לאחר פטירתו בדצמבר 1948, חודשים ספורים אחרי הקמת המדינה שלפי עדות חתנו הוא ראה בה "אתחלתא דגאולה", מילא את מקומו חתנו ר' יעקב פרידמן, ה"אהלי יעקב" (נפטר ב־1957). דברי תורתו של ה"אהלי יעקב", המתאפיינים בסגנון עברי בהיר וייחודי, מכילים שפע של התייחסויות אוהדות למדינה הצעירה ולאתגריה. בדררשה שנשא בפורים תש"ט הוא מציין שבשנה זו כבר לא ניתן לומר שאנחנו עדיין "עבדי אחשורוש" (הנימוק התלמודי לכך שאין אומרים הלל בפורים), שהרי "יש לנו ברוך השם מדינת ישראל". בכמה מקומות בספרו הוא מרחיב בעניינה של גאולה שבאה בדרך הטבע.

ציונותו של ה"אהלי יעקב" מהוסיאטין הייתה נאמנה לזרם המרכזי של היישוב. הוא הסתייג בחריפות מארגוני "הפורשים" וממעשיהם נגד הבריטים, אך דיבר בשבחם של הלוחמים למען העם והתפעל במיוחד ממי שמשלבים את הלחימה עם שמירת מצוות ולימוד תורה. בדרשתו בשבת פרשת אמור תש"ח, שעות ספורות לאחר הכרזת המדינה, הוא התנצל כביכול על כך שבגילו המבוגר אינו יכול להתגייס לצבא: "במה נוכל להשתתף במלחמה?… הן עברנו את גיל הגיוס. אנו יכולים לעזור בקדושה ובטהרה ובתשובה שלמה".

אף הוא ערך כמובן טיש מדי שנה ביום העצמאות, וראה בו סעודת מצווה. כך סיפר חתנו, הרב יעקב יושע בוימינגר: "בשבתו בסעודת חסידים לרגל יום חג העצמאות הסביר בשיחתו לכבוד היום שסעודת חנוכת בית בארץ ישראל היא בבחינת סעודת מצוה, קל וחומר בן בנו של קל וחומר שהמושג סעודת מצוה מתיחס לסעודה הנערכת לרגל חנוכת מדינתינו בארץ נחלת אבותינו".

נשיא המדינה השלישי, זלמן שז"ר, שגדל בבית חסידי ושימר את זיקתו לעולם זה, טיפח קשרי ידידות עם אדמו"רי רוז'ין. הם מצידם נענו להזמנותיו להיפגש עמו ושיגרו ברכות לימי הולדתו. לאחר מלחמת ששת הימים הזמין הנשיא שז"ר את ר' שלמה'ניו מסדיגורה לביקור בירושלים המאוחדת. בספר תולדותיו של הרבי מדרוהוביטש, "מרוזין לציון", מביא המחבר את עדות סבו ישראל לבנון על התרגשותו של ר' שלמה'ניו בנסיעה זו, ומצטט את הדברים שאמר: "הסבא קדישא מרוז'ין נשא בכיסו תעודת 'אזרח ירושלים'… אולי בזכותו הוזמנתי לנשיא המדינה בימים אלה שכתר ירושלים השלמה הוחזר לעיר". גם הרבי מבוהוש גילה חיבה יתרה לירושלים המאוחדת ואמר הלל גם בכ"ח באייר, הפעם עם ברכה.

ציונותם של אדמו"רי רוז'ין לא הייתה בהכרח בעלת גוון ימני. כאמור, הרבי מהוסיאטין גינה את פעולותיהם של אנשי המחתרות, והרבי מבוהוש התנגד להתיישבות בערים החרדיות שמעבר לקו הירוק, ביתר־עילית ועמנואל. עם זאת, האדמו"ר ר' אברהם יעקב השלישי מסדיגורה (נפטר ב־2013) החזיק בדעות ימניות מובהקות והביע התנגדות חריפה להסכמי אוסלו ולהתנתקות.

אלף נשיקות מהקונגרס הציוני

שורשי אהדתם המובהקת של אדמו"רי בית רוז'ין למדינת ישראל נעוצים עוד באירופה, ביחסם לתנועה הציונית. בשעה שחלק מאדמו"רי רוז'ין בדור שלפני השואה פעלו בשורות אגודת ישראל החרדית ושימשו כסמן הציוני ביותר בה, חלקם עשו צעד נוסף והשתייכו למזרחי.

בתקופת מלחמת העולם הראשונה נמלטו אדמו"רי רוז'ין לווינה, והקימו בה מחדש את חצרותיהם. הצהרת בלפור, שניתנה בנובמבר 1917, הפיחה בהם התרגשות ותקווה. אחד מהם, הרבי מדרוהוביץ, יצא מגדרו, רקד והכריז: "כאן הודה עשו על הברכות" (פרפראזה על דברי רש"י בבראשית לג, ט). ב־1919 הוא הקים, יחד עם ר' שלמה'ניו מסדיגורה ועם ר' יעקב פרידמן, לימים האדמו"ר הנזכר מהוסיאטין, את "חברת יישוב ארץ ישראל", שנועדה לפעול למען העלייה וההתיישבות בארץ האבות. בפרסומי החברה הובהר כי אף שהתנועה הציונית היא חילונית חובה לקחת בה חלק, שאם לא כן, "העבודה הכבירה והקדושה נעשית בלעדינו". עוד מובע החשש ש"אם נישאר רחוקים מן התנועה [הציונית] והלאה, והלכה לה מן הדת".

לאחר כמה שנים התמזגה חברת "יישוב ארץ ישראל" עם תנועת המזרחי. בשנות השלושים אף מונה ר' שלמה'ניו מסדיגורה לנשיא המזרחי באוסטריה. במכתבי שתדלנות ששיגר הוא חתם: "בברכת המזרחי, שלמה חיים פרידמן". ה"אהלי יעקב" מהוסיאטין נשלח מטעם הסוכנות היהודית לגייס כסף לטובת המפעל הציוני, והשתתף בוועידה הציונית החשובה שהתקיימה בלונדון ביולי 1920. "נבחרנו ללכת לונדונה, להשתתף במועצת אחינו, ממרחק יבואו להכין המעוֹנה, המקווה לנו בארץ קדשנו", כתב בלשון פיוטית. בהזדמנות אחרת כתב: "לאום אנחנו ולא רק חברה דתית, הדת והלאומיות משולבות אשה אל אחותה".

לקראת הקונגרס הציוני ה־13, שהתקיים בקרלסבד בשנת 1923, הציעו הרבי מדרוהוביץ והרבי העתידי מהוסיאטין את מועמדותם כצירים בקונגרס, יחד עם האדמו"ר מצ'ורטקוב ר' שלמה פרידמן. הרבי מצ'ורטקוב, גם הוא מבית רוז'ין, אף השתתף בקונגרס הציוני ה־14, שהתקיים בשנת 1925, ושלח משם גלויה נרגשת לבנו הקטן: "מאת הקונגרס הציוני הנני שולח לך אלף נשיקות, ומחכה אני כשתגדל ותהיה לאיש תעבוד עבור עם ישראל בארץ ישראל".

עם הגיעם ארצה ולאחר הקמת המדינה המשיכו אדמו"רי רוז'ין באותה דרך, ותמכו במפלגה שייצגה את הציבור הציוני־דתי. במכתב משנת 1951, לחבר הכנסת ואיש המזרחי דוד צבי פנקס, מאריך ה"אהלי יעקב" מהוסיאטין, שהיה חבר הנהלת המזרחי, בחשיבותה של המפלגה ומהלל את פעילותה. לקראת הבחירות ב־1965, ר' שלמה'ניו מסדיגורה, שנהג לפרסם מאמרים בעיתון "הצפה", כתב באופן מליצי כדרכו: "כבר השם 'המפלגה הדתית לאומית' אומר בחרוני!"

לעומתם, הרבי מבוהוש הציע לחסידיו לבחור בין המפד"ל ל"אחת המפלגות הדתיות" (כנראה הכוונה לאגודת ישראל), וציין: "הכרתי מקרוב את אנשי המזרחי שהיו מבאי ביתי בתקופת השואה האיומה, ויודע אני את מסירות נפשם הגדולה להצלת פליטי ישראל". ואכן, בידינו תיאורים על פעילות ענפה של "הנוער הציוני" שהתקיימה בבית הרבי מבוהוש בבוקרשט, שבה התגורר בשנות המלחמה.

הנבואה שהתגשמה

זיקתם העקבית של אדמו"רי בית רוז'ין לציונות מלמדת שלא מדובר בתופעה מקרית, אלא בתפיסת עולם שיונקת מעולמה והגותה של רוז'ין. כבר הרבי הראשון ומייסד השושלת, ר' ישראל מרוז'ין, נודע בחיבתו לארץ ישראל. על פי המסורת החסידית, "הרוז'ינר" כפי שכונה, הרבה לעסוק בחשיבותה של הארץ ועודד את חסידיו העשירים, בהם ר' ישראל בק ובנו ר' ניסן, לקנות שטחים בארץ. בין השאר נקנה בהשפעתו המגרש בירושלים העתיקה שעליו נבנה בית הכנסת "תפארת ישראל", הקרוי על שמו. ביוזמתו גם רכשו החסידים את זכות ההדלקה במירון מידי ההקדש הספרדי, וכך ההדלקה המרכזית שמורה עד ימינו לאדמו"ר מבויאן, הקהילה הגדולה ביותר כיום מבין חצרות רוז'ין.

מעבר לפעולות הארציות שנקט הרבי, הוא השמיע גם מעין נבואה מיסטית שזכתה למעמד מקודש בבית רוז'ין. בספר "עירין קדישין", שנדפס כבר ב־1885 ומרכז את דברי תורתו של ר' ישראל מרוז'ין, מופיע תיאור של ליל הסדר האחרון בחייו. לפי המסופר, כשהגיע הרבי ל"והיא שעמדה" הוא החל לדבר על הגאולה העתידה לבוא. הוא חזה שהגאולה תבוא בדרך הטבע, לאחר שהאומות יחליטו ליישב את היהודים בארץ. "ובאמת יהיה לנו בזיון גדול שלאחר גלות ארוכה של אלפיים שנה תהיה גאולתנו באופן כזה… אבל יהיה מה שיהיה ובאיזה אופן שיהיה, ובלבד שהשם יחזירנו לארצנו הקדושה".

נראה שמעבר לנבואה שהתממשה, העדות הזו מכילה גם מסר אידיאולוגי, לאמור: אין אנו בררנים בנוגע לאופי ההתיישבות בארץ ישראל ועל ידי מי היא תתבצע, "יהיה מה שיהיה ובאיזה אופן שיהיה", העיקר הוא שנחזור לארצנו. לא ייפלא אפוא שצאצאי בית רוז'ין, שגדלו לאור צוואה־נבואה זו, מצאו לנכון לשתף פעולה כאשר היא הלכה והתגשמה.

כיצד התקבלה נטייתם הציונית של אדמו"רי רוז'ין בעולם החרדי והחסידי של אותה תקופה, שמיעוטו היה אדיש לציונות, ורובו הגדול הביע התנגדות ואף עוינות לתנועה הלאומית, החילונית באופייה? נראה שהשקפת עולמם של צדיקי בית רוז'ין ביחס לציונות לא פגעה בהערצה הציבורית כלפיהם ובנהירה לחצרותיהם. עם זאת, מעדויות שונות עולים סימני לחץ שהופעל על האדמו"רים כדי שיסתירו את אהדתם לציונות.

כך למשל, במכתב תמיכה של אדמו"רי רוז'ין במפלגה הדתית המאוחדת, משנת 1955, מופיע המשפט הסתום הבא: "כשם שאין רשות למי שהוא לשלול מאיתנו זכותנו להמליץ בעד אותו הגוש הדתי שאותו עזרנו לייסד ועליו אנו נמנים ארבעים שנה, כך אין רשות למי שהוא ללמד מזה שיצאנו מגדרנו ודרכנו המקובלת לנו מאבותינו, שלא למצוא דופי בשום שליח ציבור ועסקן המאמין בהשם". מניסוח מפותל זה אנו למדים שהיו מי שניסו לשלול מהאדמו"רים הרוז'ינאיים את הזכות לתמוך בגוש הדתי שאליו השתייכו שנים רבות, קרי המזרחי. מצד שני, היו מי שניסו לשים בפיהם כאילו הם מתנגדים לעסקני אגודת ישראל. את אלה כמו את אלה ביקשו האדמו"רים להדוף.

הגיעה לידי עדות ראייה על פגישה שהתקיימה בין הרבי מבוהוש לר' יואל טייטלבוים מסאטמר. המפגש בין מי שערך טיש ביום העצמאות ובין מוביל ההתנגדות לציונות בעולם החרדי, היה בעל פוטנציאל נפיץ. כבר בראשית הפגישה שאל הרבי מסאטמר, שש אלי קרב כדרכו: "מה דעתכם על ארץ ישראל". אך הרבי מבוהוש סירב לשתף פעולה והשיב: "אם נדבר על ארץ ישראל, אני לא אשכנע אתכם בדעותיי, ואתם לא תשכנעו אותי בדעותיכם. מוטב אפוא שנשוחח על אבותינו הקדושים".

המתיחות בין הציונות לחרדיות קיבלה ביטוי גם בתוך חצרות רוז'ין, כפי שעולה מזיכרונותיו של אחד מחסידי בוהוש: "פעם אחת הדגל (שנתלה ביום העצמאות; מ"ל) עף ברוח ונעלם. היה סקנדל גדול והרבנית נכנסה לבית המדרש בצעקות למה עוללו האברכים כזה, והאברכים נקראו על ידי הגבאי ויסברג לחדר הרבי שנזף בהם באומרו, היום יום שמחה. האברכים הצטדקו שאין יד אדם במעל". ללמדנו שתליית הדגל בבית הרבי לא נעמה לדור הצעיר של חסידיו, והיה מקום לחשוד שהם ינסו להעלים אותו.

מתל־אביב לבני־ברק

עם השנים וחילופי הדורות בקרב אדמו"רי רוז'ין, הלכה הציונות החסידית והתפוגגה. החצרות הרוז'ינאיות עברו בזו אחר זו מתל־אביב, שבה התרכזו תחילה, לבני־ברק. לא היה זה מעבר גיאוגרפי בלבד, אלא ביטוי לשינוי תרבותי. רוז'ין בעלת הסממנים המודרניים, הפתיחות ורחבות האופקים, זו שגדולי אדמו"ריה השתייכו למזרחי, הלכה והתכנסה לקווי הגבול של החרדיות בת ימינו. הדבר התבטא לא רק בהשקפות עולם אלא גם בניואנסים של קוד לבוש, כאשר חלק מיורשי העצר הרוז'ינאיים זונחים את ההופעה המוקפדת והמהודרת שאפיינה את הדורות הקודמים, ומאמצים את הקוד החסידי הכללי.

הרבי הקודם מסדיגורה ר' ישראל משה פרידמן, שנפטר לפני כשנתיים, עדיין שמר על ממלכתיות רוז'ינאית ועל קשרים עם העולם הציוני־דתי. אך בשנות כהונתו המעטות העביר גם הוא את מרכז הקהילה מתל־אביב לבני־ברק. צוואתו המפתיעה, שבה הוריש את ההנהגה לבנו הצעיר, עוררה עיסוק ציבורי רב. לצוואה הזו היה היבט נוסף, שלא כל כך דובר: בלבושו ובהתנהגותו מבטא האח הצעיר קו "חרדי" יותר מהאח הגדול, שעדיין שומר במידה מסוימת על הקוד הרוז'ינאי. הבחירה באח הצעיר מסמלת אפוא את השלמת המעבר של חצר סדיגורה מרוז'ין התל־אביבית לרוז'ין הבני־ברקית.

השינוי החד והבולט ביותר, מציונות גלויה לקנאות לוהטת ובלתי מתפשרת, התרחש בחצר בוהוש שבה פתחנו. הרבי הקודם מבוהוש נחשב כ"זקן אדמו"רי רוז'ין" ונצר אחרון לאדמו"רים הציוניים. עם פטירתו בשנת 1992 מילא את מקומו נכדו, ר' יעקב מנדל פרידמן. על פי עדויות, הנכד פנה כבר בצעירותו למחוזות הקנאיים של העדה החרדית. הוא מתנגד לנטילת תקציבים מהמדינה, אוסר על חסידיו לדבר בעברית, תוקף את "שלטון הרשע הציוני", ושולח את חסידיו להפגנות נגדו. אם הסבא תלה את דגל המדינה, הנכד – כפי שסיפר לי אחד מחסידיו – תלש אותו באחת ההזדמנויות.

עין חרדית מיומנת עשויה להבחין בפער מוזר באירועים של חסידות בוהוש, בין ותיקי הקהילה לבניהם ונכדיהם. המבוגרים, חסידי הרבי הקודם, לבושים בקפידה ובהידור. בניהם ונכדיהם כבר מגדלים בהוראת הרבי פאות ארוכות (עניין זר לחלוטין לרוז'ין הוותיקה), וחובשים משקפי פלסטיק חסידיים ולא אופנתיים. החסידים הוותיקים, שחלקם עוד נכחו בתפילת ההלל ביום העצמאות אצל הרבי הקודם ונשלחו על ידו לקנות את העוגות לטיש, משתתפים כעת בשולחנו של הנכד שבמהלכו מושר ההמנון הקנאי "ובשלטון הכופרים אין אנו מאמינים".

המעבר מתל־אביב לבני־ברק התרחש עוד בשנותיו האחרונות של  הרבי הקודם מבוהוש. עם הגעתו לבני־ברק נקט הרבי משנה זהירות, והלך בין הטיפות. תפילת ההלל הפומבית ביום העצמאות פסקה, מתוך הבנה שבני־ברק איננה תל־אביב. אך הרבי לא ויתר על מנהגו, עלה לחדרו עם מניין מקורבים מצומצם, אמר במחיצתם את תפילת ההלל וערך טיש. לפני עלייתו לחדר נהג לבקש בקול סידור, למען ידעו באי בית הכנסת שהוא בדרכו לומר הלל.

אפולוגטיקה ושכתוב

כיצד מתמודדים חסידי חצרות רוז'ין בכלל ובוהוש בפרט עם המורשת הציונית של רבותיהם המנוחים? העולם החסידי בנוי על אמונה בהמשכיות השושלת ועל כך שהאדמו"רים אינם טועים, ודאי לא בעניינים יסודיים של השקפת עולם. השינוי הדורי ביחס לציונות מטיל אפוא לפתחם של החסידים אתגר של ממש.

את הקושי היטיב לבטא חסיד בויאן, שחיבר מאמר בשם "דעת רבותינו הקדושים ביחס לציונות", ובו הוא מצדיק את תמיכת אדמו"רי רוז'ין במפעל הציוני ומנסה ליישב אותו עם השקפת העולם החרדית. בראשית המאמר הוא מתייחס להקצנה שחלה בעולם החרדי, הגורמת לחרדים בני ימינו להביט בתימהון על השקפתם הציונית של צדיקי בית רוז'ין בדורות הקודמים: "אם בכל הנושאים חלה תזוזה לצד הקיצוני, הרי שבנושא זה הפכה דעת הרחוב לקנאית ממש, וכהיום מסתכלים רבים על רבותינו הק' כ'ציונים' במובן הרחובי והמקובל, ואילו בתוך המחנה ישנם רבים המעדיפים שלא להתעמק בנושא אשר הוא לדעתם בבחינת 'שגגה היוצאת מפי השליט'".

לדברי הכותב, האדמו"רים לא "ערקו חלילה לצד הציוני" אלא תמכו במצוות יישוב הארץ, שהיא מצווה ככל מצוות התורה. גם את שמחתם ביום העצמאות הוא קושר לכך שעל ידי הקמת המדינה התאפשר ליישב עוד את הארץ, זאת אף ש"הקמת מדינה הפורקת מעליה עול תורה אינה דבר שניתן לשמוח בו", כלשונו. הוא מאריך עוד בערכה של גאולה שמגיעה ב"אתערותא דלתתא", ומסביר מדוע היה חשוב לאדמו"רי רוז'ין שלא להשאיר את אהבת הארץ בידי הציונות החילונית בלבד.

עם זאת, בסיום הדברים הוא שואל בכנות: "אי אפשר להתעלם משאלה שרוחשת בליבו של כל אחד מאנשי שלומנו. אם אכן הדברים כה פשוטים, כה ברורים, כה אמיתיים, מדוע שמענו אותם רק מרבותינו נוחם עדן עם קום המדינה, ואילו כהיום הזה איננו שומעים דעת תורה זו מפי נסיכי בית המלכות, ונראים הדברים כאילו אכן טעות יש כאן, פכחות יש כאן". תשובתו היא שהמצב השתנה מאז תקופת הקמת המדינה, ובמציאות הנוכחית הסיכון החינוכי שבהתחברות גלויה עם הציונים גדול מהתועלת, וגם "אילו היה הרה"ק ר' שלמה מסאדיגורא זי"ע למשל בין החיים כיום, הוא לא היה משתתף עמם".

לעומת ניסיון אפולוגטי זה, שאיננו מכחיש את ההיסטוריה אך מנסה ליישב אותה בדרכו, חסידיו של הרבי הנוכחי מבוהוש אינם יכולים לראות את האהדה לציונות כעניין לגיטימי בשום צורה. מאמציהם להלום את דעותיו של הרבי הקודם עם אלה של הרבי הנוכחי כבר מצריכים שכתוב של ממש. לפני שנתיים, בחלוף כמעט שלושים שנה מפטירתו של הרבי, הם פרסמו כתבה לזכרו בגיליון "העדה", הביטאון הקנאי של העדה החרדית.

בכתבה מנסה המרואיין, אריה ברים, מקורבו של הרבי הנוכחי מבוהוש, להציג את הרבי הקודם כקנאי גדול ומתנגד למדינה ולראשיה. המראיין "מאתגר" אותו בשאלה המופרכת הבאה: מדוע לא מחה הרבי מבוהוש באומרי ההלל ב"יום אידם" בתל־אביב? כיצד נוצר מצב שברחוב מייחסים אל הרבי המנוח דעות שונות? תשובתו של ברים היא שהרבי נאלץ לקרב את היהודים התל־אביביים, ניצולי שואה ואנשי עמל, לתורה ולמצוות. אין ללמוד מכך על דעתו האמיתית של הרבי, שידועה אך ורק לנכדו ממשיך דרכו, והלא הוא מצהיר שלא שינה ממנה מאומה.