לבר־כוכבא לא היה היסטוריון חצר, ולמרד שהוביל לא קם אף יוספוס שיכתוב את תולדותיו. כיוון שכך, שאלות מרכזיות ביחס למרד הן בגדר תעלומה או נתונות למחלוקת בלתי מוכרעת. אחת מהן היא הסיבה למרד. מקובל להצביע על האיסור שהטילו הרומאים על המילה, או על הקמת העיר האלילית "איליה קפיטולינה" במקום ירושלים – כסיבות אפשריות. ואולם, המילה ככל הנראה לא נאסרה כלל, ולמצער האיסור הוטל בעקבות המרד. הקמת איליה קפיטולינה סביב שנת 130 אומנם מתועדת היטב, אבל קשה לראות בה סיבה למרד. ירושלים שימשה כמחנה של הלגיון העשירי מאז חורבן הבית כשישים שנה קודם לכן, וקרוב לשער שחיילי רומא ערכו במתחם הר הבית, באופן קבוע או מזדמן, טקסים דתיים שכללו הקרבת קורבנות. מה נשתנה כעת?
חשוב מכך: למרות הנטייה לראות בפגיעה מסוימת, ממשית או רגשית־תרבותית, סיבה למרי והתקוממות, הרי שלרוב פגיעה רבת עוצמה במרקם החיים, האמונה או התרבות תביא לתסכול, ייאוש ובריחה לחלומות שווא על גאולה על־טבעית. יציאה למרד וסיכון הקיים מחייבים תקווה ואמונה שהדבר אפשרי. מה הניע אפוא את המוני היהודים בארץ לשוב ולמרוד שישים שנה לאחר כשלון המרד הגדול? לְמה הם קיוו?
ניתן להציע, כפי שהציעו בעבר, שהאמונה במשיחיותו של בר־כוכבא היא שהעניקה את התקווה הנדרשת למרד. אמונה שכזו מיוחסת לר' עקיבא, שדרש את שמו של מנהיג המרד, שמעון בן כוסבה (השם ידוע לנו הודות לאיגרותיו שהתגלו במדבר יהודה) כרמז לנבואת בלעם "דָּרַךְ כּוֹכָב מִיַּעֲקֹב" (במדבר כד, יז). הדמיון הצלילי בין המילים "כוכבא" (כוכב בארמית) ו"כוסבא", מקום מגוריו של מנהיג המרד, גרם לתנא הגדול לקבוע "זה הוא מלך המשיח". ואולם קשה לדמיין המונים יוצאים למלחמה כמעט חסרת סיכוי רק בגלל מעתק הגאים דרשני מ"כוסבה" ל"כוכבא". יתירה מזו, האומנם רבי עקיבא עצמו האמין שדי בכוחה של דרשת שמות להכתיר אדם כמשיח?
נבואה כפולה
בעוד שדרשת ר' עקיבא כלפי בר־כוכבא קובעת שהמשיח כבר בא, דרשה אחרת, מוכרת היטב, של ר' עקיבא, משלימה לכאורה עם החורבן בזמן הזה ומצפה לגאולה שתבוא אי שם בעתיד. המדרש מספר על עלייתם של רבן גמליאל, רבי יהושע, רבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבא להר הבית. כאשר "ראו שועל יוצא מבית קודש הקודשים, התחילו הן בוכין ור' עקיבה מצחק". חכמים מזדעזעים מקול צחוקו של ר' עקיבא נוכח השועל המתהלך במקום שעליו נאמר "וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת" (במדבר ג, י). ר' עקיבא עונה להם בדרשה משלו, המבטאת תקווה להתממשות הגאולה בעתיד:
"וְאָעִידָה לִּי עֵדִים נֶאֱמָנִים אֵת אוּרִיָּה הַכֹּהֵן וְאֶת זְכַרְיָהוּ בֶּן יְבֶרֶכְיָהוּ" (ישעיהו ח, ב). וכי מה ענין אוריה אצל זכריה? מה אמר אוריה – "צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ וִירוּשָׁלִַם עִיִּין תִּהְיֶה וְהַר הַבַּיִת לְבָמוֹת יָעַר" (מיכה ג, יב). מה אמר זכריה – "כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת עֹד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחֹבוֹת יְרוּשָׁלִָם וְאִישׁ מִשְׁעַנְתּוֹ בְּיָדוֹ מֵרֹב יָמִים וּרְחֹבוֹת הָעִיר יִמָּלְאוּ יְלָדִים וִילָדוֹת מְשַׂחֲקִים בִּרְחֹבֹתֶיהָ" (זכריה ח, ד-ה). אמר המקום: הרי לי שני עידים אלו, אם קיימין דברי אוריה – קיימין דברי זכריה; אם בטלו דברי אוריה – בטלו דברי זכריה. לכך שחקתי, שנתקיימו דברי אוריה, לסוף שדברי זכריהו עתידין לבוא (ספרי דברים, מג).
בפסקה ידועה הסביר הראי"ה קוק שרבי עקיבא צחק למראה השועל "מפני שלנפשו הענקית העתיד הרחוק ניצב כהווה […] האהבה בתענוגים למחזה העתיד הוודאִי… לא הניחה לו מקום גם לאנחת לב על ההווה המרעיד" (עולת ראיה ב, עמ' ד). ואולם קריאה קפדנית של הדרשה מלמדת שלא ייתכן שהיא נאמרה על ידי ר' עקיבא כפי שהיא בפנינו, וכי הדרשה המקורית לא נועדה לימים רחוקים אלא היא קריאה למלחמה ברומא כאן ועכשיו.
הבעיה נעוצה בחוסר ההתאמה בין שני הפסוקים המיוחסים ל"עדים הנאמנים" – פסוק החורבן של אוריה ופסוק הגאולה של זכריה. אוריה הנביא מופיע פעם אחת בלבד במקרא: "וְגַם אִישׁ הָיָה מִתְנַבֵּא בְּשֵׁם ה' אוּרִיָּהוּ בֶּן שְׁמַעְיָהוּ מִקִּרְיַת הַיְּעָרִים וַיִּנָּבֵא עַל הָעִיר הַזֹּאת וְעַל הָאָרֶץ הַזֹּאת כְּכֹל דִּבְרֵי יִרְמְיָהוּ"… (ירמיהו כו, כ). המקרא אומנם איננו מצטט מנבואתו, אבל הוא מוזכר בסמוך לאזכור נבואת מיכה בידי בני דורו של ירמיהו:
וַיָּקֻמוּ אֲנָשִׁים מִזִּקְנֵי הָאָרֶץ וַיֹּאמְרוּ אֶל כָּל קְהַל הָעָם לֵאמֹר. מִיכָה הַמּוֹרַשְׁתִּי הָיָה נִבָּא בִּימֵי חִזְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה וַיֹּאמֶר אֶל כָּל עַם יְהוּדָה לֵאמֹר… צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ וִירוּשָׁלַיִם עִיִּים תִּהְיֶה וְהַר הַבַּיִת לְבָמוֹת יָעַר (שם יז).
סמיכות השמות והנבואות מאפשרת אפוא לייחס לאוריה את נבואת הפורענות של מיכה.
כעת פונה ר' עקיבא לספר זכריה כדי למצוא את הפסוק ההופכי המתאר את הגאולה העתידה. זכריה הוא אחד הנביאים העשירים ביותר בתיאורי גאולה. אלה גודשים את ספרו לכל אורכו וכוללים תיאורים מלאי הוד של מנורת הזהב, ביאת המשיח המכונה "צמח", ואירועי "יום ה'" ובקיעת הר הזיתים. אפשר לדרוש לשבח את ר' עקיבא שהעדיף גאולה ארצית וריאלית בסגנונו של זכריה על פני תיאורים אפוקליפטיים חסרי פשר, אבל מוטב להודות בקושי הפרשני – אין התאמה בין הפסוק שרבי עקיבא הביא ממנו לנבואת החורבן שציטט קודם.
מסתבר שהקשר בין מיכה/אוריה לזכריה לא נמצא בתיאור רחובותיה השוקקים של ירושלים, אלא פסוק אחד קודם לכן: "כֹּה אָמַר ה' שַׁבְתִּי אֶל צִיּוֹן וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ יְרוּשָׁלִָם וְנִקְרְאָה יְרוּשָׁלִַם עִיר הָאֱמֶת וְהַר ה' צְבָאוֹת הַר הַקֹּדֶשׁ" (זכריה ח, ג). הקשר בין שתי הנבואות ברור: כנגד מיכה שמנבא "צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ", מבטיח זכריה "שַׁבְתִּי אֶל צִיּוֹן"; לעומת "וִירוּשָׁלַיִם עִיִּים תִּהְיֶה", מנבא זכריה "וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ יְרוּשָׁלִָם"; אל מול חיזיון "וְהַר הַבַּיִת לְבָמוֹת יָעַר" של מיכה, עתיד "הַר ה' צְבָאוֹת" להיקרא "הַר הַקֹּדֶשׁ" לפי זכריה. בנוסף, אלו שני הפסוקים היחידים במקרא שבהם נמצאים שלושת הכינויים: ציון, ירושלים, והר הבית/הר ה'. דרשת רבי עקיבא קולעת אפוא היטב לייחודם של הפסוקים ולזיקה שביניהם.
לאור זאת נראה שהדרשה המקורית של רבי עקיבא הנגידה בין החורבן שמתאר מיכה, לשיבת ה' לירושלים שבזכריה. כיוון שכך, יש לבחון מדוע מצא המדרש לנכון להשמיט את הפסוק שעליו הוסבה הדרשה ולהביא תחתיו את המשך הנבואה על זקנים וזקנות, ילדים וילדות. להבנתי, שינויים אלו קשורים במגמתה המקורית של דרשת ר' עקיבא, זיקתה למרד בר־כוכבא ותוצאותיו.
גלי אבנים לכבוד מרקורי
במבט ראשון נראה שנבואת הפורענות של מיכה/אוריה מתארת חורבן, שממה ועזובה. ואולם הצבת דברי אוריה לצד זכריה מעבירה את הנבואה מעיסוק בבניינים ושדות בירושלים של מטה, לדת וגאולה בירושלים של מעלה.
בשלב זה שומה עלינו להרחיב את המבט לירושלים שאותה ראו רבי עקיבא וחבריו. בשנים שקדמו למרד בר־כוכבא עברה העיר תהליך מואץ של בנייה. חיילי הלגיון העשירי שישבו בירושלים מאז החורבן החלו לבנות את ירושלים מחדש. את מערך הרחובות המוכר של ירושלים העתיקה יצרו חיילי רומא בעבודות פילוס והכשרת שטח בקנה מידה ענק. שיאו של התהליך היה כאשר ירושלים קיבלה מידי הקיסר הדריאנוס מעמד של קולוניה, שנקראה "איליה קפיטולינה".
בטקס ייסוד העיר נקבע גבול העיר באמצעות "חרישת התלם הראשון", ובלטינית sulcus primiginius. מייסד העיר היה מוליך צמד שוורים רתומים למחרשה, והללו סימנו את גבולה של העיר. בירושלים וברחבי העולם הרומי נמצאו מטבעות המתארות את הקיסר הדריאנוס וצמד השוורים, ועליהם הוטבע המשפט: COL[ONIA] AEL[IA] CAPIT[OLINA] COND[ITA] – ייסוד הקולוניה איליה קפיטולינה. מסתבר אפוא שרבי עקיבא פירש את דברי מיכה "צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ" כמכוונים כלפי ייסודה של העיר האלילית במקומה של ירושלים היהודית.
גם את שני החלקים הבאים ניתן להסביר כמתייחסים לשינויים שחלו בירושלים. הביטוי "בָּמוֹת יָעַר" מורכב מהכינוי הפולחני "במות", ותיאור של טבע פראי – "יער". הזיקה בין שני אלו הייתה מוכרת היטב בעולם הדתי של יוון ורומא. "חורשות קדושות" היו מצויות בקרבת מקדשים וציינו מקומות שהוקדשו לאלים.
בשנים האחרונות חשפה הארכיאולוגית ד"ר שלומית וקסלר־בדולח את המאמצים הרבים שהשקיעו הרומאים להקמת מתחם מקודש בהר הבית. במסגרת זו נבנה גשר שחיבר בין מחנה הלגיון הרומי שנמצא באזור הרובע היהודי ושער יפו של ימינו, להר הבית. אף שעד היום לא נערכה חפירה ארכיאולוגית מסודרת בהר הבית, המקורות הספרותיים שימרו ככל הנראה עדות לקיומו של פולחן להדריאנוס. עולה רגל נוצרי מבורדו שביקר בהר הבית בשנת 333 מעיד על שני פסלים של הדריאנוס. יש לשער שהללו היו חלק ממתחם פולחני לכבוד הקיסר. לנוכח הקמת מתחם המקדש האלילי בהר הבית, הרגיש ר' עקיבא כיצד מתממשת נבואת מיכה, ו"הר הבית" נהפך ל"במות יער".
גם הביטוי "יְרוּשָׁלַיִם עִיִּים תִּהְיֶה" עשוי לרמוז לפולחן האלילי שהלך והשתלט על ירושלים וסביבותיה. אמנם המונח "עיים" נקשר בביטוי "עיי חורבות", שהם גלי אבנים של מבנים שחרבו, ואולם מהצירוף "עיי חורבות" משמע ש"עיים" בפני עצמם אינם אלא גלי אבנים מבלי לקבוע את טיבם. והנה, לגלי אבנים הייתה משמעות פולחנית שהייתה ידועה היטב למשנה: "הזורק אבן למרקוליס זו היא עבודתו" (סנהדרין ז, ו). מרקוליס הוא האל הרומי מרקורי, מקבילו של הרמס היווני. זהו גם האל המוזכר ביותר בספרות חז"ל. הרמס־מרקורי היה האל של עוברי הדרכים, ושמר עליהם מכל פגע.
מהמשנה, כמו גם מתוך עדויות היסטוריות בנות הזמן, עולה שאחת מדרכי הפולחן הנפוצות של הרמס־מרקורי הייתה על ידי הקמת גלי אבנים. עוברי אורח נהגו להוסיף אבנים לערימות הללו באמצעות זריקה או הנחה, לשם שמירה וכבוד לאל המגן. הנבואה שלפיה "ירושלים עיים תהיה" משמעה שהיא תהיה מקום פולחן למרקורי, וכנראה גם אלים אחרים. חיילי רומא וספקי הצבא הנוכרים נעו בהמוניהם בירושלים ובדרכים המובילות אליה, והם בוודאי יצרו גלי אבנים לכבוד הרמס־מרקורי־מרקוליס. הללו שימשו ראיה ברורה לשינוי שחל בארץ, והצריכו את החכמים ליצור את קובץ הלכות מרקוליס.
תיאור ייסודה של ירושלים כעיר נוכרית בעלת פולחן אלילי על הר הבית תואם במדויק לדברי ההיסטוריון הרומי קסיוס דיו, ביחס למרד בר־כוכבא: "מלחמה לא קטנה ולא קצרה נגרמה כאשר ייסד הדריאנוס בירושלים עיר אשר קרא לה איליה־קפיטולינה, וכאשר הוא הקים במקום מקדש האלוהים מקדש אחר לזאוס. היהודים נזדעזעו מכך שזרים מתיישבים בעירם ושמקדשי נכר נבנים בה" (קסיוס דיו, היסטוריה רומית 69, 11). דברי דיו תואמים אחד לאחד את הסברו של ר' עקיבא לנבואת מיכה: "ציון שדה תחרש" מכוון ל"חרישת התלם הראשון" של איליה קפיטולינה; הקמת מקדש לכבוד זאוס במקום מקדש הא־לוהים מצוינת במילים "הר הבית לבמות יער"; ומקדשי הנכר עשויים להיות גלי אבנים או מבני פולחן אחרים שנבנו ברחבי העיר.
השלב הבא בגאולה
ר' עקיבא, שרואה את נבואת מיכה הולכת ומתממשת, מצפה להתגשמותה של הנבואה הנגדית של זכריה. זו איננה דרשת נחמה לאלפיים השנים הבאות, אלא קריאה לפעולה מיידית לנוכח המציאות. ר' עקיבא ממשיך את דרכם של בעלי הפשרים שפעלו בסוף ימי הבית השני, ושכתביהם נשמרו במגילות קומראן. הללו טענו שמכוח בקיאותם, למדנותם ומעלתם הדתית, יש ביכולתם לחלץ את המשמעות האקטואלית הגנוזה בכתבי הקודש ולחשוף את רצון האל. פרשנותם הפכה את המקרא ודברי הנביאים לתוכנית פעולה מעשית.
לפי ר' עקיבא, הקמת מקדש אלילי וייסוד איליה קפיטולינה הם חלק מתוכנית הפעולה של האל שרמוזה במקרא. מטבעות הייסוד של הקולוניה חותמים את השלב הראשון בתוכנית, ואילו השלב הבא הוא שיבת האל לירושלים ולהר הבית. שמעון בר־כוסבא איננו רק מנהיג המרד, אלא הוא מגשים את השלב הבא בתוכנית הגאולה.
כעת מובנת קביעתו של ר' עקיבא שבר כוכבא הוא המשיח. המנהיג החזק והכריזמטי הופיע בדיוק ברגע המתאים למתווה הגאולה ששרטט ר' עקיבא. החכם היהודי לא היה רק "נושא כלים", כלשונו של הרמב"ם. גדול חכמי הדור העניק לציבור הרחב, שהיה נתון בסערת רגשות ובייאוש נוכח הפעילות הרומית, את התקווה שאפשרה את המרד. ר' עקיבא הסביר והוכיח שבר כוסבא איננו עוד "מורד", אלא הוא הוא הכוכב, המשיח שעליו ניבא בלעם: "דָּרַךְ כּוֹכָב מִיַּעֲקֹב… וְהָיָה אֱדוֹם יְרֵשָׁה וְהָיָה יְרֵשָׁה שֵׂעִיר אֹיְבָיו וְיִשְׂרָאֵל עֹשֶׂה חָיִל" (במדבר כד, יז־יח). אדום הרי היא רומא, המלכות הרשעה, והכוכב הוא בר־כוסבא.
המרד נכשל, ור' עקיבא ואיתו רבים מחכמי ישראל הוצאו להורג. הרומאים זיהו נכונה (באמצעות "מודיעים" ו"מלשינים" המתועדים בספרות חז"ל), שהכוח המניע מאחורי המרד היה בית המדרש של ר' עקיבא. סמכותו ההלכתית של ר' עקיבא הוכרה מזה זמן וזכתה להערכה והערצה מצד גדולי החכמים והציבור הרחב. הרומאים התמקדו באיסור לימוד תורה ברבים, מפני שזו הייתה דרכם של חכמים להפיץ חידושי הלכות ופרשנות אקטואלית לכתבי הקודש. לצד זאת נאסר על היהודים להיכנס לירושלים. איסור זה קשור במטרות המרד, שניבטות ממטבעות בר כוכבא. על השקלים שטבע בר־כוכבא מתוארת כנראה חזית בית המקדש ובמרכזה ארון הברית או שולחן לחם הפנים. על חלקם הוטבעה הקריאה "לחרות ירושלים".
על אף כישלון המרד וחורבן מרבית היישוב היהודי ביהודה, ר' עקיבא נותר בכיר החכמים. משנת ר' עקיבא היוותה את התשתית למשנתנו, היא משנת ר' יהודה הנשיא, שנודע בקשריו הטובים עם הרומאים. והנה, כשם שתורתו ההלכתית של ר' עקיבא לא הושכחה והועלמה, כך גם דרשת המרד שלו, ואולם הדורות הבאים מצאו לנכון "לעדכן" את הדרשה המקורית. נוכח איסור הכניסה לירושלים שהוטל על היהודים ממשיכי דרכו של ר' עקיבא, לא ייחלו חכמים בראש ובראשונה לשיבת האל להר הקודש, אלא קיוו שקודם כול "עֹד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחֹבוֹת יְרוּשָׁלִָם וְאִישׁ מִשְׁעַנְתּוֹ בְּיָדוֹ מֵרֹב יָמִים. וּרְחֹבוֹת הָעִיר יִמָּלְאוּ יְלָדִים וִילָדוֹת מְשַׂחֲקִים בִּרְחֹבֹתֶיהָ".
ד"ר מאיר בן־שחר מלמד במכללת שאנן ובאוניברסיטה הפתוחה. המאמר הוא חלק ממחקר רחב על תנועות המרד בימי בית שניאלחנן יעקובוביץ', "ירושלים – מבט מהר הצופים", 2010
