תקופת הזוהר: חלחולה של המיסטיקה היהודית אל השירה הישראלית

השירה העברית מראשיתה מבקשת את המגע באין־סוף הא־לוהי: למן השירה המקראית, ובפרט מזמורי תהילים הצמאים לא־ל חי ומגילת שיר השירים המבקשת את איחוד הדוד והרעיה – שני מקורות השראה גדולים של המיסטיקה (גם עבור המסורות המוסלמית־סופית והנוצרית); דרך עולם הפיוט החומד "לדעת כל רז סודך"; ועד לביאליק השר "מגופו של עולם אל אורו ערגתי". אלא שלאחריו הלכה השירה העברית ונתרחקה מנהייתה המיסטית וממקורותיה בתורת הסוד היהודית. אולי בשל בית גידולה החילוני למהדרין, ואולי מאחר שנקראה אל דגל העשייה הציונית, שלה נדרשו כותבים רציונליסטים, קונקרטיים, ריאליסטים.

והנה נדמה כי בעשורים האחרונים הייתה לתורת הסוד היהודית עדנה חדשה, ומעיינותיה שבו נפוצו חוצה. הדבר ניכר הן בהתרחבות חוגי הלימוד שבהם נלמדים כתביה המרכזיים – במסגרות בית־מדרשיות, אקדמיות וחוץ־אקדמיות, הן בהתפתחות המחקר ובהוצאתם לאור של כתבים חשובים שהיו עלומים עד כה, והן באדוות שמחוללת המיסטיקה היהודית בתרבות העכשווית הנוצרת בארץ ובעולם. החיפוש הרוחני שעוררו אירועים מטלטלים ובראשם השואה (ובקנה מידה אחר ומאוחר יותר, מלחמת יום הכיפורים), בוודאי תרמו למגמה זו. תנועת הניו־אייג' שצמחה בארה"ב תרמה אף היא את חלקה, לטוב ולמוטב. בעידן המפריז בערכו של הפן הנגלה של הקיום – תקשורת, ידע, נראות, שקיפות – ניתן להבין את החיפוש הגובר אחר הרז והנסתר, המשלימים והמאזנים. גם הצבת האדם במרכז, והחבטות שקיבלה תודעה זו כשהאנושות נגלתה שוב ושוב בחולשותיה ובמערומיה, מעצימות בדרכן את החיפוש שמעולם לא נזנח, אחר האלוהי.

השירה היא נייר לקמוס לתהליכים שמתרחשים במציאות, והתבוננות בה מגלה לעיתים מגמות עוד בטרם סומנו ונוסחו באופן מובהק. בשורות הבאות אבקש לאתר את הדי ההתעוררות המיסטית המתוארת לעיל בשירה העברית העכשווית. אעמוד בקצרה על כמה פנים מרכזיות בפואטיקה של ספר הזוהר, הן תמטיות הן צורניות, ובאופן שבו הללו מצאו הד חי בלב השירה העברית החדשה. את הזיקות אדגים בעיקר מתוך גיליון פ"ג של "משיב הרוח", בשיתוף עם בית המדרש "זוהר חי" – גיליון שזכיתי לערוך יחד עם המשורר יצחק כהן, ואשר כותרתו "'הזדהרות – מגופו של עולם אל אורו ערגתי': שירה ממעיינות תורת הסוד היהודית". הגיליון מלווה גם את פסטיבל ימי אהבה לשירה #26 המתקיים בימים אלה, ואשר עוסק כולו בתורת הסוד בשירה העברית. אין בכוונתי להציג מאמר מחקרי כי אם רשימה קצרה המהווה קריאת כיוון, למען תת מבט עומק לקוראי השירה, ועל מנת לאתגר ולעורר מחקר עתידי. השירה שקובצה כאן יונקת אומנם ממגוון מקורות בתורת הסוד היהודית, אך ספר הזוהר הוא נדבך מרכזי של ספרות הקבלה ונוכחותו כמקור השראה בולטת גם בגיליון זה, ובחרתי משום כך למקד את המבט אליו.

1. שירת טבע אלוהי

"מַקּוֹר נוֹגֵעַ בְּפֶרַח / צוֹלֵל אֶל לִבּוֹ הַפּוֹעֵם… / שָׁקֵט הָעוֹלָם / מִתְבּוֹנֵן בִּפְלִיאָה, / לְרֶגַע נִשְׁכַּחַת / חִידַת הַחִדָּלוֹן"

(אהובה רקנטי, "יונקי הדבש")

ספר הזוהר מעמיק להתבונן בסודות ההוויה, בהתגלות הא־לוהית שבתוך המציאות, בטבע הבריאה ובגוף האדם. בכך הוא מציע תפיסה שונה לחלוטין מזו שרווחה הן בנצרות הן ביהדות שהושפעה ממנה, במאה ה־14 שבה נדפס לראשונה. הגוף שהודחק והתבקש לסיגוף ולדיכוי, מקבל כאן את שיעור קומתו. ניתן מקום גם ליופי שבטבע, ולהנאה ממנו; אין אלו עוד הבלי העולם ומנעמיו מאחזי העיניים, אלא שערים אל הבורא, פירות האצלתו, ברכתו לברואיו.

תמונת החיבור והזיווג – בין הקב"ה לשכינתו, בין עולמות עליונים ותחתונים, בין יסודות (ספירות) בבריאה, וכן בין זכר ונקבה – היא אולי התמונה המרכזית ביותר שמפַתח הזוהר, השקף המרכזי דרכו הוא מתבונן בעולם של ריבוי כדי להשיב לתודעת אחדות. מכאן גם המיניות מקבלת בחזרה את עטרתה הנפולה. כל הפנים הללו בזוהר עושים אותו – אף שנכתב בגלות – ל"תורת ארץ ישראל", אוצר תורה קרוב ומזמין עבור דור שב לארץ, שכן השיבה לארץ כרוכה הייתה ועודנה בשיבה לארציות, לטבע ולגוף: "פה נחיה ופה ניצור/ חיי זוהר חיי דרור / פה תהא השכינה שורה / פה נלמד גם שפת התורה".

2. פואטיקה של אור

"זֹהַר חָשׁוּךְ וְלֹא חָשׁוּךְ / אֵינִי מַרְגִּישָׁה בָּאוֹר / רַק שׁוֹמַעַת עָלָיו / בְּמִלִּים שֶׁהוּא לוֹחֵשׁ לִי / וְאָז עֵינַי נִפְקָחוֹת"

(אסתר קמרון, "ארבעה זהרים")

האור – המהות הראשונה להיברא, מהות שהיא יש מוחש ומופשט כאחד – הינו סמל יוניוניסטי אוניברסלי, וכן תמונה כה מרכזית לספר הזוהר עד שנתנה לספר זה את שמו. יהודה ליבס כתב בהרחבה (במאמרו "זוהר וארוס") על המילה זוהר עצמה כמילת מפתח חוזרת בספר הזוהר, שמשמעותה צופנת בתוכה ארוס, כוח יוצר ומחבר. סוגי זוהר שונים מתוארים בשלבים שונים של תהליך ההאצלה כמגלמים את הרצון, ההשתוקקות והאהבה, הקושרים בין הפנים הסתומות והנגלות של ההוויה.

שני ענקי שירה שהכירו היטב את תורת הסוד ואשר תמונת הזוהר מרכזית לכתיבתם, הם ביאליק ואצ"ג. בעוד ביאליק כותב על זוהר שמעבר לעולם הזה, "מגופו של עולם אל אורו ערגתי" (בפואמה "זוהר") – הרי שאצ"ג כותב על "הזדהרות גדולה בגוף" (בשירו "הזדהרות"). בכך מניחים שניהם יסודות מיסטיים, טרנסצנדנטיים ואימננטיים, לשירה העברית המתחדשת. השימוש המרובה בתמונת האור, ובפרט במילה זוהר, מאותת עד היום לקורא כי שירה מיסטית מונחת לפניו.

הפואטיקה של האור כוללת גם את ההתייחסות ליסוד ההפכי – החושך. הזוהר אינו חושש להביט לאזורי הצל של התהום, התוהו, המוות והסטרא אחרא – ואף מבקש לתת להם את מקומם ואת חלקם בקיום. למעשה ניצוצות האור מתבררים ויתרונו מודגש דווקא מתוך החושך, וגיבורי הזוהר הם המשכילים המסוגלים כאלכימאים להפוך חושך לאור: "מִי מִכֶּם שֶׁהוֹפְכִים חֹשֶׁךְ לְאוֹר וְטוֹעֲמִים מַר לְמָתוֹק טֶרֶם בּוֹאָם לְכָאן, מִי מִכֶּם שֶׁמְּחַכִּים בְּכָל יוֹם לָאוֹר שֶׁמֵּאִיר בְּשָׁעָה שֶׁהַמֶּלֶךְ פּוֹקֵד אֶת הָאַיָּלָה" (הקדמת הזוהר, ח"א ג ע"ב בתרגום). מכאן נגזרת תנועת רצוא ושוב מחזורית ומורכבת בין החושך לאור, כדימוי למסע הממושך מגלות לגאולה ומחורבן לתיקון.

ניתן להבין מדוע שפה זו דיברה אל משוררים בדור של תחייה, מאבקים ותקומה לאומית היסטורית, וכן מדוע היא ממשיכה להיות אטרקטיבית גם עבור יוצרים בדור של אינדיווידואליזם מועצם, שעניינו אישי־קיומי, כתורת מעמקים שהארכיטיפים בה מהדהדים את מסע הנפש ההרואי בין הלא־מודע למודע: "אֲנִי אִי / וְכָל זְמָן שֶׁנְשָׁמָה בְּקִרְבִּי אֲנִי אִי – / יֹצֵא מְחֹשֶׁךְ לְאוֹר וְשׁוּב אֱלֵי חֹשֶׁךְ" (דניאל בראון, "שחרית 2.0").

3. הזרה

"עֵין אֶהְיֶה בְּנִבְכֵי חֲדָרַי נְבוּעָה / …עֵת עַיִן לִפְנִים מֵעַיִן בְּתוֹכִי פְּקוּעָה / …כְּשֶׁמָּה שֶׁהָיָה כְּבָר נִגְנַז / וּבְכָל עֵת בִּי צִפּוֹר מַמְרִיאָה" (תומר דבורה קהת־שור, שיר ללא שם)

"אילן מהופך, שורשיו בשמים" – שם ספרו של הרב המשורר פנחס פלאי, מתמצת את האופן שבו מציג הזוהר את עולמנו. התייחסות הזוהר לשני עולמות מקבילים – נסתר ונגלה (שאמת לאמיתה, אחד הם) – מבקשת לפקוח עינינו אל רבדי מציאות שאנו נוטים להתעלם מהם, להפוך את תמונת העולם שאנו רגילים בה ואף את הדירוג הערכי שלנו ליש ולאין, לחומר ולרוח, לנער את הבחנותינו ביחס לנחשב ולמזולזל. הזוהר שב ומצר על השדות העיוורים הרחבים שלנו – "שֶׁהֲרֵי כָּל בְּנֵי הָאָדָם לֹא יוֹדְעִים וְלֹא מִסְתַּכְּלִים עַל מָה עוֹמֵד הָעוֹלָם וְעַל מָה הֵם קַיָּמִים. שֶׁכַּאֲשֶׁר בָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הָעוֹלָם, עָשָׂה שָׁמַיִם מֵאֵשׁ וּמִמַּיִם מְעֹרָבִים יַחַד, וְלֹא הָיוּ קוֹפְאִים, וְאַחַר כָּךְ קָפְאוּ וְעָמְדוּ בְּרוּחַ עֶלְיוֹנָה, מִשָּׁם שָׁתַל אֶת הָעוֹלָם לַעֲמֹד עַל עמּוּדִים, וְאוֹתָם הַתּוֹמְכִים לֹא עוֹמְדִים אֶלָּא בָּרוּחַ הַהִיא. וּבְשָׁעָה שְׁאוֹתָהּ הָרוּחַ עוֹלָה, כֻּלָּם מתְרוֹפְפִים וְזָעִים וְהָעוֹלָם רוֹתֵת".

הזוהר מנסה למשוך מעט את השטיח תחת רגלינו ולהראות לנו עד כמה הדברים כולם אינם מובנים מאליהם. דה־האוטומטיזציה וההזרה שהוא מפעיל על קוראיו, הן גם תחבולותיה ומטרותיה המרכזיות של השירה באשר היא. השירה הינה "נִסְיוֹנוֹת לְהִתְעוֹרְרוּת נִצְחִית"; היא מבקשת לנער את אבק היומיום ולעורר את קוראיה להתבוננות רעננה, חופשית מכבלים, במציאות המוכרת: "לְהִתְנַעֵר בְּכָל בֹּקֶר מֵחָדָשׁ / לִקְרַאת הַפְלָגָה עַל גַּגּוֹת עִירִי / עַל פְּנֵי הַיָּם הַחוֹבֵק צַמְּרוֹת עֵצִים, חוּטֵי גַּעְגּוּעִים, דּודִים אֲפֹרִים" (איקה מישר, "נעורים"). לא פלא שהיא נענית לתמונותיו הסוראליסטיות של הזוהר: "עֵץ הָפוּךְ / מִשָּׁרָשַׁי הֻזְמַנְתִּי לָלֶכֶת / מְזוֹנוֹתַי מְסֻפָּקִים בַּאֲוִיר / צִלִּי בּוֹרֵא מַעְיָן" (אפרת ביגמן, שיר ללא שם).

4. האמונה בכוח המילה

"אַתְּ אֱלֹהִים פּוֹרֶשֶׂת / רֵאשִׁית שָׁמַיִם מְתוּחִים…. אֶצְבְּעוֹתַיךְ אוֹמְרוֹת: יְהִי אוֹר. / בֵּין יָדַיִךְ נוֹלַד הָעוֹלָם" (דיתי רונן, מקבץ מתוך שירי נולה)

בתורת הסוד מיוחס למילה כוח עצום – כוח של בריאה, של גילוי, של הולדה. לכן לקח זמן כה רב עד שהרזים נכתבו ונדפסו, שהרי "דבר הנכתב אין לו ארון" (ר' יצחק דמן עכו). א־לוהים מתואר כמי שברא את הארץ "תאב שיר" (תיקוני זוהר) – מתוך תשוקתו לשירה שיעלו אליו בריאה ואדם, שיריו שלו. המילים שמחדשים בני אדם בתורה, מתוארות כבוראות שמים חדשים: "וְאִלֵּין מִלַּיָּא יְהוֹן לִרְקִיעַיָּא" (האר"י). בקבלה המאגית צירופי אותיות יכולים גם לברוא גולם־אדם. ואילו המיסטיקנים מכוונים בשמות ובמילים כדי לדבוק באל, לחבר בין קב"ה ושכינתו, לתקן תיקונים נחוצים בעולמות עליונים ותחתונים.

שהשירה לא תתלהב מכל זה?… סוף־סוף מישהו מתייחס ברצינות הראויה לקיומה! "תן למילים לעשות בך", כתבה יונה וולך; וכאן בגיליון פ"ג כותב יוסי גמליאל כמי שנענה: "אֲנִי מְדַבֵּר בִּלְשׁוֹנוֹת /

הַלְּשׁוֹנוֹת מְדַבְּרוֹת בִּי" ("גלוסולליה").

5. השכינה ושירת נשים

"וּמָה תַּעֲשֶׂה אִשָּׁה / בְּכָל הָאַהֲבָה הַזּוֹ / הַמְּשֻׁגַּעַת? / פָּנֶיהָ בִּשְׂדוֹת אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא… / עַכְשָׁו מִכְתְּבֵי אַהֲבָה שְׁלוּחִים בֵּינֵינוּ / הָעוֹלָם שׁוֹאֵל אֵיךְ אִשָּׁה / וַאֲנִי אוֹמֶרֶת אוֹהֶבֶת"

(הדר ארציאל, נמשך ועולה)

הזוהר מציע יחסים מורכבים בין זכרי ונקבי – לא היררכיה מדכאת ומקטינה כי אם משפיעה ומובילית, שבה ניתן לנקבי להתעלות על הזכרי ולאשה להיות "עטרת בעלה": "בּוֹעֲלֵי הַשְּׁכִינָה וְהִיא כֶּתֶר לְרֹאשָׁם" (רות פוירשטיין, מתוך מחזור השירים "עיר אין גולה").

הפמיניזם הביא לחיפוש אחר תיאולוגיה פמיניסטית, שתפרק את ההיררכיה הכובלת, שבה יחסי אל ואדם הם פרדיגמה, שקף ודימוי ליחסי איש ואישה. שירת הנשים העברית הריחה את המים במדבר והגיעה אל אותם מקורות טקסטואליים המשיבים לאישה את קולה ומקומה, את הסובייקטיביות שלה, יותר משאר הכתבים המקודשים של תורה שבעל פה.

יותר מכך, כהיענות להלן סיקסו המבקשת מנשים לכתוב את גופן, ובהדהוד לנשים מיסטיקניות ומשוררות שפעלו במרחב הנוצרי (כמו למשל תרזה מאווילה) – נשים יוצרות בשירה העברית החדשה החלו גם הן לכתוב את תשוקתן לאל. כך יונה וולך: "לְעוֹלָם לֹא אֶשְׁמַע אֶת קוֹלוֹ הַמָּתוֹק שֶׁל הָאֱלֹהִים / …אֵיךְ אוּכַל עוֹד לִרְאוֹת אֶת גּוּפוֹ הַמָּתוֹק". כך גם חיה אסתר ונעמה שקד בגיליון זה: "עַד שֶׁאֲנִי כֻּלִּי גּוּף עַד שֶׁהַגּוּף נֶעֱלָם שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי מַגַּע הַשָּׁמַיִם בּוֹעֵר … מְמַלֵּא אֶת גּוּפִי מַטְרוֹנִיתָא" (חיה אסתר, שיר ללא שם); "לֶאֱהֹב אֶת אֱלֹהִים כְּעֵץ (…) נִפְתָּח מַבּוּעַ דַּק / מְחַלְחֵל בַּמֹּחַ / מְחַלְחֵל בַּגּוּף / נִפְתַּחַת שׁוֹשַׁנָּה / … הַשָּׂפָה הָרוּחַ / הַשָּׂפָה הַגּוּף / מְנֻשָּׁקוֹת" (נעמה שקד, "כתפוח").

6. ארמית

התרבות ובפרט השירה העברית בדורנו פונה אל הארמית, מלשונות היהודים שמקום של כבוד נשמר לה בחיי הרוח והיצירה של האומה. ואף שמתה כלשון דיבור, עדיין כוחה במותניה לשמש כלשון תורה וספרות. ביאליק דימה את הארמית "אחות לעברית", ועמד על כך שלשון זו משווה לזוהר הילת מסתורין וחידתיות ועושה אותו קשה יותר לקריאה ופענוח. כלומר יש בה גם כדי למשוך ולהקסים, וגם כדי להרתיע ולהרחיק. את תהליך השיבה אליה, האיצה אולי מגמת רב־תרבותיות המבקשת לתת מקום לכל לשון של תרבות יהודית שנתקבצה ועלתה לארץ. וייתכן שהשיבה אל הארמית עוזרת לחדש את העברית לאחר שזו נשחקה במשך שבעים שנות קיומה כשפת דיבור של עם בארצו.

7. סיוג

חשוב להצביע על קיומן הן של מסורת מקבילה של שירה אנטי־מיסטית, והן של שירה מורכבת ומעניינת יותר, שלצד נטייה אל המיסטי מצביעה גם על כשליו ועל הסכנות הכרוכות בו. כך למשל עומדת שירה זו על הצורך להישאר בכלים, לשמור על נאמנות למציאות הקונקרטית ולראיית עולם נכוחה, להיזהר מן הטשטוש, מן הנהיה אחר תבניות ארכיטיפיות ממלכדות, ולקחת אחריות על האופן שבו אנו מספרים את הסיפור של קיומנו האנושי, הלאומי והאישי: "תָּבִין, אֵינֶנִּי יְכוֹלָה שׁוּב / לָצֵאת לְמַסָּעוֹת מְשִׁיחִיִּים, / לְהִכָּבֵשׁ בְּךָ בַּסַּעַר; / לִקְשֹׁר לִבְנוֹת סַפִּיר / בֵּינִי וּבֵינְךָ – / אֵין לָזֶה מָקוֹם עַל הָאֲדָמָה" (לאה ארנטל, "כלים").

שירה מורכבת זו יונקת מתורת הסוד אך גם מתבוננת בה בעין ביקורתית, מקבלת ממנה אך גם עשויה לסרב לה או לחדש על פניה.

לדוגמא, בגיליון מקיימת ליטל קפלן דיאלוג כאוב עם הזוהר על קביעתו כי מי שאינו עוסק בפריה ורביה "ממעט את הדמות". שני כותבים נוספים קוראים ליציאה מהפסיביות שגוזר עלינו הנרטיב של גלות השכינה וגאולתה־גאולתנו בידי האל: "תְּנִי אֶת פֶּה הָאָדָם לְגָרֵשׁ אֶת הַדָּם בִּלְשׁוֹן עַצְבוּיוֹת הָאֻמָּה" (רות פוירשטיין, "עיר וגולה"); "לְגָאֳלֵנוּ הַיּוֹם כְּיוֹצְרֵךְ אַתְּ צוּרָתוֹ גָּאֹה תִּגְאִי/ בְּשֵׁם תְּכַוְּנִי / תֵּרְדִי תִּפְאֶרֶת חֶרְמוֹן טַל: // צְאִי נָא אֲחוֹתִי/ נַשְּׂאִי כּוֹחֵךְ/ יִגָּאֵל יִשְׂרָאֵל" (נתנאל לאור, "עצמה ואלוהיה").

שירים אלו מדגישים את הצורך לפנות לא (רק) אל שמעל ומעבר לעולם הנברא, אלא אל המציאות עצמה, מתוך אחריות כלפיה.

סיון הר־שפי היא משוררת, מרצה לספרות וכתיבה יוצרת באוניברסיטת בר־אילן ובמכללת הרצוג, מייסדת־שותפה של בית המדרש "זוהר חי" ומנהלת אמנותית של פסטיבל ימי אהבה לשירה #26 המתקיים בימים אלה בירושלים