עם כיפה מוסלמית בבחריין: הבשורה שהגיעה עם הסכמי אברהם

בעקבות הסכמי אברהם, ישראלים רבים נוסעים לאיחוד האמירויות כדי להזין את עיניהם בבנייני ענק מפוארים ומכוניות יוקרה. אני שמתי את פעמיי לבחריין, עומאן וכוויית שבמפרץ הפרסי, כדי לחפש את עקבותיהם של יהודים.

בחריין היא הקהילה היהודית העתיקה והמבוססת ביותר באזור. לכווית אין עדיין יחסים דיפלומטיים עם ישראל, ויש בה יהודים בודדים השומרים על פרופיל נמוך מאוד עד כדי כך שאפילו שכניהם וחבריהם לא יודעים על דתם. גם לעומאן אין יחסים רשמיים עם ישראל, למרות ביקורו של נתניהו בשנת 2018 במדינה, אבל בבירתה מַסְקַט יש קבוצה קטנה של יהודים, שכמו בכוויית מקפידים להישאר מתחת לרדאר. במסע זה גיליתי שוב עד כמה קהילות קטנות ויהודים בודדים נאחזים ביהדותם וזהותם, ומנסים לשמר את המסורת של הקהילות וגם את עתידן, אפילו במדינות מוסלמיות.

ממלכת בחריין היא מדינה קטנה הממוקמת בארכיפלג במפרץ הפרסי. בחריין ידועה גם בכינויה "פנינת המפרץ", בזכות יופייה ובעיקר בגלל הפנינים הטבעיות שניתן לשלות מחופיה. עד שנת 1971 הייתה בחריין תחת שלטון בריטי, והדת הרשמית בה היא האסלאם. בית המלוכה משתייך לאסלאם הסוני אך רוב האוכלוסייה היא מוסלמית שיעית, כך שלמעשה המיעוט הסוני שולט על הרוב השיעי (יש לכך השלכות על תוקפו של הסכם אברהם). בשנים האחרונות מגיעים לבחריין גלי הגירה של עובדים זרים מהודו, סרילנקה, פקיסטן ובנגלדש, ואחוז הנוצרים במדינה עולה.

ההיסטוריה של היהודים בבחריין היא עתיקה מאוד, עוד לפני לידת האסלאם. מקורות ערביים טוענים שיהודי חאג'ר, שהייתה בירת בחריין, סירבו להתאסלם בזמן הכיבוש הערבי בשנת 630 לספירה. בנימין מטודלה ביקר באזור בחריין במאה ה־12 וכתב על קיומן של קהילות יהודיות באזור אל־קאטף וקאיס, שכבר אז היו קשורות לעסקי הפנינים.

בתקופה המודרנית, סוחרים יהודים מעיראק, איראן והודו, עשו את דרכם לבחריין בסוף המאה ה־19 ובנו בה קהילה קטנה. כל היהודים התגוררו במנאמה בירת בחריין. לפני עשרות שנים היה רחוב בשוק בשם רחוב אל־מוטנאבי, שבו התרכזו כל העסקים היהודיים. רוב החנויות ברחוב זה, הידוע גם כ"סוק אל יאהוד" (שוק היהודים), היו סגורות בשבת. לעומת מדינות אחרות באזור, שהקהילות היהודיות בהן חדשות ומורכבות מאנשי עסקים שהגיעו בשנים האחרונות, יהודי בחריין נמצאים בה כ־140 שנה. הם נולדו במדינה, ודוברי ערבית בחריינית כשפת אם.

מקום בפרלמנט

בשנות השלושים מנתה הקהילה בבחריין כ־1,500 יהודים, אשר חיו על מי מנוחות עם השכנים המוסלמים. השינוי במצבם של יהודי בחריין החל בשנת 1947, עם הכרזת בלפור והקמת מדינת ישראל. רגשות אנטי־יהודיים נפוצו בעולם הערבי, בית הכנסת נשרף וספרי התורה נשדדו. בני הקהילה בבחריין מקפידים להדגיש ששריפת בית הכנסת נעשתה על ידי מתפרעים שאינם תושבי המדינה ולא בידי האוכלוסייה הבחריינית. כתגובה לפרעות נגד היהודים, כינס רב הקהילה הרב שמעון כהן את 800 יהודי הקהילה והציע להם לעלות לישראל. רוב היהודים עזבו, ורק כ־200־300 נשארו. כיום שוב שוררת בבחריין אווירה רגועה וסובלנית, ובמדינה חיים כעת בין 50 ל־70 יהודים. הם מצפים לצמיחה משמעותית במספרם עקב חידוש היחסים עם מדינת ישראל.

בעת הפשיטה על בית הכנסת בשנת 1947 נשדדו ספרי התורה שהיו בארון הקודש. בני הקהילה מספרים שלאחר שנים רבות באו אנשים וביקשו להחזיר את ספרי התורה לבעליהם. כאשר שאלו אותם מדוע באו להשיב את ספרי התורה, הם השיבו כי במהלך השנים התרחשו במשפחתם הרבה מקרי מוות ומחלות ודברים מוזרים, ומתוך כך הבינו שעליהם להחזיר את ספרי התורה ליהודים. בעקבות ההצהרה על הסכמי אברהם וכינון יחסים ישירים עם מדינת ישראל, ג'ארד קושנר, חתנו ויועצו הבכיר של נשיא ארה"ב דאז דונלד טראמפ, תרם ספר תורה שנמצא כיום בארון הקודש של בית הכנסת. בהקדשה נכתב: "ספר תורה זה נתרם לכבוד הוד מלכותו המלך חמד בן עיסא אל־ח'ליפא, על החזון, האומץ והמנהיגות שלו בהבאת שלום, כבוד וסובלנות דתית למזרח התיכון".

הרב האחרון של הקהילה בבחריין היה הרב שמעון כהן, שהגיע אליה מאיראן. יהודי הקהילה יודעים לספר שאביו, שהיה רב באיראן, אמר לו: "יש בבחריין 800 יהודים ללא בית כנסת ובלי תלמוד תורה, עליך לעזור להם ולייסד עבורם בית כנסת". בית הכנסת הוקם על ידי הרב שמעון כהן בשנת 1930, נשרף כאמור בשנת 1947, ושופץ שוב בשנת 2020.

שמו של בית הכנסת בבחריין הוא "בית עשרת הדברות", שם לא רגיל עבור בית כנסת. הסיבה לכך כנראה היא שבעת הקמתו היו היהודים והמוסלמים ביחסי שכנות טובים, ובית הכנסת שימש מרכז תרבותי לא רק ליהודים אלא גם למוסלמים ונוצרים. לכן נבחר לו שם כללי, המבטא מסר אוניברסלי. בית הכנסת שוכן במתחם השוק המקומי, ובקרבת מקום מצויים גם כנסייה ומסגד.

ביקרתי גם בבית הקברות היהודי בבחריין. קשה לדעת מאיזו שנה קבורים בו יהודים, כיוון שהקברים העתיקים ביותר בנויים לפי המנהג המוסלמי ואינם מציינים מידע על הנפטר – הם עשויים מערימת אבנים או בטון מעל הקבר, ללא כל כיתוב.

יהודי בחריין משולבים בפוליטיקה הלאומית והבינלאומית. המלך ידוע ביחסו הטוב לקהילה היהודית ובמתן אפשרויות שוות ליהודים במדינה. היהודים חיים ביחסי שכנות טובים עם המוסלמים, והשלטון שומר להם מקום בפרלמנט. בשנת 2000 מונה אברהם דוד נונו לחבר בפרלמנט, ואחריו מונתה עורכת הדין הודא עזרא נונו כנציגת היהודים בפרלמנט. בשנת 2008 היא מונתה לשגרירת בחריין בארה"ב. בשנת 2010 מונתה ננסי כדורי כחברה ב"שורא", המועצה המחוקקת בבחריין.

שמחים לראות ישראלים

מבחריין המשכתי בדרכי לכוויית ועומאן השכנות. בכווית אין כיום יהודים, מלבד כמה בודדים שמסתירים את זהותם. יש הטוענים שיהודים הגיעו לכוויית לאחר שנבוכדנצר החריב את בית המקדש הראשון. כוויית נחשבה לחלק מעיראק עד עצמאותה הרשמית ב־1961. בתחילת המאה העשרים הגיעה הקהילה המקומית לשיא מספרי של כ־200 יהודים, והיה לה בית כנסת ובית קברות. רוב היהודים עזבו, ועד 1948 לא נותרה במדינה קהילה יהודית. בית הקברות היהודי נמצא עד היום במרכז הבירה, כווית־סיטי, וניתן לצפות בו מעל החומה המקיפה אותו.

הביקור בעומאן היה חוויה מיוחדת. כיום מתגוררים בעיר מסקט כעשרים יהודים, בפרופיל נמוך. אחת ממטרות הביקור הייתה להגיע לקבר איוב, שלפי המסורת המוסלמית המקומית נמצא קרוב לעיר סלאלה בדרום המדינה, העיר השנייה בגודלה במדינה, קרוב לגבול עם תימן. העיר ידועה כמרכז לגידול ושיווק קטורת, לבונה ובשמים, מימי הביניים ועד היום.

כדרכם של קברים אחרים, הדעות חלוקות היכן נמצא קבר איוב. יש שממקמים אותו ישראל, ב"דיר איוב", כפר קטן ליד שער הגיא שחרב במלחמת העצמאות. אחרים סבורים שהוא נמצא באיסטנבול, בעיראק או בבוכרה, ויש האומרים שמקום קבורתו אינו ידוע. אני הגעתי אליו בעומאן, ואולי בכך התקיים בי הפסוק באיוב: "שְּׂמֵחִים אֱלֵי גִיל יָשִׂישׂוּ כִּי יִמְצְאוּ קָבֶר" (איוב ג, כב).

קברו של איוב ניצב על רכס הרים קטן בשם ג'בל אל־קר, מצפון לעיר סלאלה. קיר מעוגל מקיף את המתחם, בתוכו מבנה ובו הקבר. המקום היה נעול, ונאלצתי לקפוץ מעל הגדר כדי לומר פרק תהילים ו"אל מלא רחמים" על קברו של איוב. בעבר זכיתי לבקר בקברים של דמויות תנ"כיות – בקבר נחום האלקושי בכורדיסטן, בקבר דניאל באוזבקיסטן, בקבר ירמיהו הנביא באלכסנדריה, וכעת גם בקבר איוב. עדיין לא זכיתי לבקר בקבר מרדכי ואסתר באיראן, אבל עוד היד נטויה.

במאה התשיעית, סוחר יהודי בשם יצחק בן יהודה תיעד את הקהילה היהודית שהתקיימה בעומאן. במאה ה־12, בנימין מטודלה הגיע במסעותיו לעומאן ותיעד את הקהילה היהודית בעיר מסקט. יהודים הגיעו לעומאן מבגדד החל משנת 1830, ועסקו בעיקר בצורפות ובנקאות. אבל אורך חייה של הקהילה היהודית בעומאן היה קצר, והיא נעלמה לקראת שנת 1900. מאוחר יותר הגיעו יהודים בודדים מתימן, שבאו לסחור בעומאן ונשארו להתגורר בה.

במסעותיי בכל העולם אני מקפיד ללכת עם כיפה על ראשי ללא כובע, אבל במדינות עם רוב מוסלמי אני זהיר יותר ומכסה את ראשי באופן אחר. הפעם בחרתי ללכת עם כיפה מוסלמית גדולה על ראשי, כדי לנהוג כמנהג המקום ולא למשוך תשומת לב. בשוק של בחריין צעדתי עם כיפה מוסלמית על ראשי, אך כאשר נשאלתי מאין אני בא השבתי ללא חשש שאני מישראל, וחיוך גדול עלה על פני השואל.

בשדה התעופה בסלאלה בעומאן, בעודי יושב עם ספר. ניגש אליי איש עסקים מסעודיה ואמר לי באנגלית: "אני שמח מאוד שישראלים באים לבקר כאן, אני מזמין אותך לבקר גם בסעודיה". גם כאשר עליתי לטיסה מעומאן לכווית ניגשה אליי אחת הדיילות ובירכה אותי בברכת "שלום". הבנתי שלמרות הכיפה המוסלמית לא אצליח להסתיר או לשנות את זהותי, ושמחתי על כך שמחה גדולה.