שורות אלה נכתבות בעקבות זכרו של אדם מופלא שהיה ידוע לנו אז כפרופ' שושני ושהפך למיתוס כבר בחייו. הוא השאיר את רשמיו בכל מקום שבו דרך – בקיבוצים הדתיים בארץ, בצרפת שבה היה מורו של עמנואל לוינס, ובאורוגואי, שבה זכיתי להכירו ואליה נסעתי לשמוע תורתו. ומאז, כשאני פוגש באחד מתלמידיו, ההולכים ומתמעטים, מתחנן אני שימסור לי משהו מהתורה ששמע מפיו. לעיתים זו הבנה עמוקה מקבלת האר"י, ולעיתים אמירה פשוטה אך חכמה, תורה שנאמרה לאנשים הפשוטים. מתנצל אני בפניכם שיחד עם דבריו התערבבו כאן גם מחשבותיי שלי.
אין בעולם חירות כלל
אחד מתלמידיו, ד"ר רפאל גולדנברג, סיפר לי שלמד ממנו את משמעותה של האות אל"ף. המקובלים הרבו להגות באות הזאת וראו אותה כמורכבת משני יו"דים, האחת עליונה – השמים, והשנייה תחתונה והפוכה – הארץ. היו"דים מתחברים לקו האלכסוני, מעין וי"ו – הרקיע, המבדיל ביניהן. דגם זה היווה בסיס לדרשתו של שושני: היו"ד התחתונה מייצגת את העולם הטבעי, היו"ד העליונה – את העולם הרוחני. האדם יכול להיות שקוע ביו"ד התחתונה, בעולם הזה, באינטרסים הכלכליים ובסיפוק ההנאות הגופניות.
השתקעות זאת באה לידי ביטוי פילוסופי במטריאליזם הגורס שהעולם אינו אלא חומר הפועל לפי חוקי הטבע ותו לא. ומנגד, אלו שראו את חזות הכול ביו"ד העליונה, ברוחניות המוחלטת, בנזירות, בדחיית הגוף ובניכור מהעולם הזה. שתי העמדות גם יחד מסוכנות ואנטי־אנושיות הן, וההיסטוריה הוכיחה זאת שוב ושוב. קליגולה ונירון קיסרי רומי הם דוגמה בולטת להשתקעות ביו"ד התחתונה. ומאידך, אם להשתמש בדוגמתו של שושני, העיוות שבאחיזה ביו"ד העליונה לבדה מיוצגת בעיניו על ידי אלו מהכנסייה שמכרו חלקים בעולם הבא, אך את התמורה, דמי המכירה, דרשו תמיד לקבל בעולם הזה.
הדרך הראויה מצויה באיחוד ההרמוני של שתי היו"דים. הקו האלכסוני הופך כך לסולם יעקב, המאחד שמים וארץ. בסולם זה עולים ויורדים המלאכים ובו גם חייבים להשתמש בני האדם. פרופ' שושני מתאר קו זה כמו קו האופק שאליו אנו חייבים לשאוף, אך ככל שנתקדם יופיע בפנינו תמיד אופק חדש. קו זה מתבטא בשלוש הנקודות [הנראות כך: … ], שלוש נקודות שילוו אותנו תמיד, המורות לנו להמשיך ולהשלים את תהליך התיקון והחיבור בין העולמות. וכמו כל פעולה מוסרית, זוהי משימה מתמדת ואינסופית.
אך היו"ד התחתונה שבאל"ף מאיימת תמיד להינתק מהוי"ו. נראה לי שזה האיום שהמקובלים כינו "קיצוץ בנטיעות". איום זה מתבטא במישור הפילוסופי בחומרנות, המרוקנת את העולם מא־לוהים ואת האדם מנפשו. כדי לתאר את נפש האדם השתמשה פעם החומרנות בדגם המנגנונים המכניים, מכונות הקיטור ומכונות החשמל. היום יש בידיה דגם מוצלח יותר – המחשב, שכנגד רצונו, כך אני מאמין, גויס לשם קיצוץ הנטיעות, כדי לטעון שהנפש אינה אלא תוצאת פעילותו של המוח. בעקבות כך נטען שאילו היינו יכולים לבנות מחשב־על שיהווה מודל נאות של מוח האדם היינו יכולים לנבא כל מה שיקרה איתו.
לפנינו נוסח חדש לאמרתו של לַפְלַס הקובעת שאילו היו נותנים לי את מיקומן ומהירותן של המולקולות בראשית התפתחות העולם, היינו יכולים לכתוב מראש את ההיסטוריה העולמית. הבעיות הן רק טכניות, כך הוא האמין, כי כמו במשחק גולות או בשולחן ביליארד, שולט בנו דטרמיניזם ללא עוררים, כך שאין בעולם חירות כלל. ההתנהגות האנושית קבועה מראש ואין העתיד יכול להשתחרר מכבלי העבר שבהם הוא אסור.
ביקור בעולמות רוחניים
אך סבור אני שאין אנו יכולים לקבל היום טענות מעין אלו, וזאת בגלל סיבות רבות שהלכו ונחשפו במאה השנים האחרונות. היטיב להסביר את חולשת הגישה הזאת הפילוסוף קרל פּוֹפֶּר: נניח שכל פעולותיו של האדם הן תוצאה הכרחית של המצב הראשוני של המולקולות, או ההפרשות ההורמונליות, או יחס ההורים אליו כשינק משדי אמו. האם זה נכון לגבי הסימפוניות של בטהובן והקונצרטים של מוצרט? האמנם הם תוצאה של סידור המולקולות ומהירותן?
לדעתי, היצירות האנושיות הגדולות אינן המצאות, אלא תוצאה של "כאילו" ביקור בעולמות הרוחניים, ביו"ד העליונה של האל"ף שם מצוי היה משפט פיתגורס אלפיים שנה לפני בריאת העולם. משם גם הבקיעה המוסיקה שמוצרט שמע. שם גם מצויים הערכים המוסריים וחידושי התורה שעתידים להתחדש על ידי כל תלמיד ותיק. שכחת היו"ד העליונה לא תיתן לנו להבין את המציאות הממשית המקיפה אותנו. אם האדם הוא מחשב, יכול הוא לפתוח מאגרים מופלאים ובעזרתם לפעול כדי לשנות את המציאות שמסביבו ואף את התוכנות שעל פיהן הוא כאילו מוכרח לפעול. אך האדם אינו מחשב.
היטיב לבטא זאת ישעיהו ליבוביץ', שנוהג היה להצליף בשוט לשונו גם במדענים שצירפו למחקריהם היקרים פילוסופיה זולה: מעבר למוח יש בעל המוח, ולו רשות היחיד, שאליה אי אפשר להגיע מבחוץ. במציאות המורכבת הזאת, נולדת החירות האנושית.
עמידה בפני הסערה
החירות היא משימה אינדיבידואלית. סיפר לי תלמיד אחר של פרופ' שושני, אריה זקהיים, שמורנו נהג לחפש במקרא מושגים בסיסים של החכמה האנושית. לדבריו, מושג החירות מוגדר בפרק הראשון בתהילים: "אַשְׁרֵי הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָׁעִים…". הפרק יוצר ניגוד בין הצדיק לרשע. הצדיק הוא "כְּעֵץ שָׁתוּל עַל פַּלְגֵי מָיִם". אך סמל זה של הצדיק, העץ על שורשיו העמוקים, הוא לכאורה הביטוי הקשה ביותר של השעבוד למקום, לתורה שבה הוא הוגה. הרשעים, לעומת זאת, בני חורין הם לנוע הנה והנה. והנה עם בוא רוח חזקה האשליה נעלמת: "הָרְשָׁעִים" מתגלים "כַּמֹּץ אֲשֶׁר תִּדְּפֶנּוּ רוּחַואין בכוחם לעמוד בפני הסערה.
החירות האמיתית מצויה באפשרות לעמוד בפני הסערות, בפני סופות הטבע האנושי ולחץ ה"תוכנות" שמקורן ברוחות החברה והתרבות. זהו המאבק בין השבשבת למצפן. כאן נעוץ השחרור מהשעבוד ליו"ד התחתונה והאפשרות לחבר את שתי היו"דים בקו האופק הנצחי.
