בוקר צום עשרה בטבת בעיריית בני ברק. מנהלת מחלקת הנדסה, אישה חרדית מבוגרת, פותחת את הישיבה בדברי תורה וכיבושין ומזכירה את יום הקדיש הכללי, לפני שתתחיל את נאומה המקצועי שלשמו התכנסה הישיבה. אחד הנוכחים עוצר את דבריה, ואומר שלא ראוי שאישה תאמר דברי תורה ומוסר, ומציע לעבור מיד לנושא המקצועי לשמו התכנסו.
הסיפור הזה אינו נקודתי. הוא מבטא היטב את האבסורד של האישה החרדית יראת השמים ועתירת הידע התורני והמקצועי בחברה שבה הפער בין הרצוי למצוי הוא ת"ק פרסה. הוא ראי לחברה שלא מתמודדת עם שינויים.
בעשור האחרון עלתה סוגיית מעמד האישה החרדית אל השיח הגלוי, לאחר ששנים רבות הושתקה וטואטאה מתחת לשטיח, כשאר הסוגיות במגזר. שנים רבות נשמעו טענות מפי יוצאים בשאלה וחילונים על מעמד האישה החרדית, והאישה החרדית הייתה מגוננת על מעמדה ומסבירה שהחיים שלנו הם הנכונים, גם בהיבט הנשי. ברם, השינויים בפועל לעומת האידיאה המדוברת מן השפה ולחוץ גדלים, הולכים ומתרבים, ולפיכך דורש נושא זה התייחסות עמוקה יותר מאשר התגוננות בלבד.
מיידישע מאמע לחרדית אידיאולוגית
הניסיונות להסביר, לעצמנו ולאחרים, את מעמד האישה החרדית לקו בהתעלמות מוחלטת מן התמורות הרבות שעברה האישה החרדית למן השטייטל ועד ימינו. הנשים המתגוננות מדברות על היופי הטמון בעבודות הבית ובתפקיד האם והרעיה, דבר יפה ונכון כשלעצמו, אולם מתעלמות מן העול הנוסף שהושת כבדרך אגב על האישה החרדית, שלא היה מנת חלקה של האישה ביהדות העבר: עול הפרנסה. הן מדברות על הצניעות, מכוונות אל נורמת הסתרת תמונות הנשים החרדיות, אבל מתעלמות מכך שבעבר הרחוק נשים ישבו בבית, פשוטו כמשמעו, וכיום אפילו נשות השאלים לא עושות זאת. הן מתנגדות לנשות הכותל, ולא שמות לב עד כמה עולמן הרוחני של נשים חרדיות דל ביחס להשכלתן הכללית ולעיסוקן הרב בגשמיות הבית.
השינויים שכן מדוברים, כמו הקמת בית יעקב, מוסברים רק בהתאם למניע להקמתם – מניע דתי לשימור בנות יראות שמים. אבל לא היה כאן רק מניע, אלא גם תוצאה בלתי הפיכה: הנשים החרדיות אמנם נעשו מחוברות יותר ליהדות בזכות שרה שנירר, אבל הן גם השתנו לחלוטין – מעמדת היידישע מאמע התמימה לעמדה של חרדית אידיאולוגית מודעת לעצמה, השומרת ככל יכולתה את המצוות ששמרו אמותיה, או כך לפחות היא מספרת לעצמה. בפועל, השינוי התודעתי הוא עצום ורב.
המצב הראוי לפי הפוסקים הקדומים הוא אישה "שתהא אימת בעלה עליה". עבור אדם בן זמננו זוגיות שבה האישה מפחדת מבעלה זקוקה לייעוץ דחוף, אך זה היה המצב הרגיל והרצוי בעבר; הנערה החרדית כיום ממש לא שם. יש לה רצונות עצמאיים, שכל מפותח, כושר ביטוי והשכלה כללית רבה יותר משל הבחור בן גילה. אנחנו כבר ממש לא דומות לאמותינו מדורי דורות.
אציג כאן דוגמה המייצגת התעלמות של רב חרדי בן זמננו ממציאות זו. הרב נשאל בריאיון מה מצבן הרוחני של נשות הקהילה, ובתגובה ענה שהוא לא רוצה שנשות הקהילה תעמודנה כישות בפני עצמה, אלא שהן תהיינה בצל בעליהן, ואם מצבו הרוחני של הבעל טוב, ממילא האישה והילדים נמצאים במצב רוחני טוב. מכיוון שכך, כלל אין צורך להתייחס למצבן הרוחני של נשות הקהילה. רבנים מן הסוג הזה ודומיו ינסו להנדס מחדש את האישה כך שתהא כנועה בכל זאת כמו נשות ישראל בדורות קודמים, מה שלא בהכרח מצליח.
לעומתו, רב אחר מקבל את המצב הנפשי החדש של האישה בת זמננו כעובדה, ולא מנסה להתעלם ממנה או להנדס את האישה מחדש: הוא אומר שילדה קטנה כיום היא כבר דעתנית ועושה מה שהיא מבינה ורוצה, ולא מצייתת אוטומטית לכל מה שהוריה אומרים לה, ולכן חשוב לו להעניק לילדה כבר מגיל צעיר מצוות נוספות ולימוד תורה יותר ממה שאמותינו למדו, על מנת שהיא תתחבר בעצמה למצוות ותהיה גאה בהן. לדידו, השתקה ואיסורים בלבד לא יכולים לעבוד בדור הזה, שבו כל הנשים עברו שינוי משמעותי באופיין ומעמדן, בין שרצו בכך ובין שלא. רבנים מן הסוג הזה יעודדו נשים לפתח את עולמן הרוחני, בין אם בלימוד תורה ובין בחוויה דתית אחרת.
גישה זו של התבוננות במציאות כפי שהיא מופיעה גם אצל הרמ"א, שכתב בהלכות ליל הסדר שאישה חשובה צריכה לשבת בהסבה, ונשים בזמן הזה ("נשים שלנו") כולן חשובות הן, ולכן עליהן להסב.
התפיסה הראשונה שהוצגה כאן היא לצערי התפיסה השלטת, גם אם לא במילים בוטות כל כך. חינוך הבנות הוא להיות מעין קרון נגרר, אשתו של בן תורה. כל העולם הבא של אישה חרדית תלוי לא בה, כי אם במעשיהם של אחרים שאין לה שליטה עליהם.
לכל תפיסה יש על מה להסתמך, ואכן תפיסה זו נסמכת על מאמר חז"ל על זכותן של נשים בשליחת הבעל והבנים לבית הכנסת ולבית המדרש. אך שימת הדגש על מאמר זה של חז"ל דורשת זהירות כאשר מחילים אותו על אישה בת זמננו. היא מובילה לכך שרוחניותה של האישה דלה מכדי לעמוד בפני רוחות זרות במקום העבודה שלה, וככלל, תליית עולמה הרוחני של אישה באחרים היא בעייתית.
שיעור ניכר מהנשים יחיו בתסכול; זו שבעלה לא לומד כיאות, זו שלא מצאה חתן, זו שהתגרשה מהבעל המייצג את הדת וממילא היא מועדת להידרדרות רוחנית עקב הגירושין. גם זו שממשיכה לחיות עם בעלה אך לא בשלום עלולה לרדת ברוחניות עקב היותו של הבעל, שאיתו היא מסוכסכת, נציג של הדת.
נותרה אם כן רק זו שזכתה להינשא בזמן לחתן שאכן מקיים את הציפיות ולומד כיאות. גם היא נמצאת בבעיה, שכן בשעה שבעלה מלא בעולם תוכן רוחני היא חשופה לעולם בלי מטען מספק של לימוד תורה רציני. החשיפה שלה עלולה להביא בהמשך לפער רציני בין בני הזוג ובאופן כללי לפער בין העולם הגברי החרדי לעולם הנשי, בדומה לפער שהיה בימי שרה שנירר בין בנות מבתים חרדיים לבין בחורי הישיבה. נדרשת אם כן חשיבה ועשייה בכיוון אחר, בדומה למה ששרה שנירר קמה ועשתה, ואולי כהמשך לפועלה המבורך.
מכבדים את האישה?
בד בבד עם השינוי במעמד האישה החרדית, מגננת או מורה לאשת קריירה אקדמאית, הולך וגובר השוביניזם במגזר החרדי ומגיע לרמות בוטות ומבהילות שלא היו בעבר. אם בשנות החמישים הדפיסו בביטאון העדה החרדית תמונות של נשים, הרי שכיום אין תמונות נשים אפילו בעיתון המיועד לנשים. גם איורים שבעבר הותרו בהם ציורי נשים החלו להיות גבריים בלבד, עד כדי אבסורד: פרסומת לקופת חולים עם ציור של משפחה חרדית חד־מינית, עם אבא ואבא. חפשו נשים בציוריו של יואל וקסברגר: לא תמצאו. מגילת אסתר ללא אסתר. עולמו של הילד החרדי מתעצב בצורה עקומה, שבה הספרות והעיתונות לא מכירות בקיומן של אמו ואחיותיו, לא בתמונה, לא באיור ואפילו שם פרטי של אישה הס מלהזכיר, אלא "רעייתו" או האות הראשונה של שמה.
נשים חרדיות נחשפו במרחב החילוני או באינטרנט לאג'נדות פמיניסטיות, ובכלל לתפיסת עולם מערבית, ואלו חברו לתחושת חוסר הצדק מהמעמסה הלא שוויונית של עבודות הבית, הממשיכות להיות מוטלות במלואן על האישה
קווי המהדרין נתנו לגיטימציה, בשם הצניעות, למעשים שבכל יום שבהם גבר צועק על אישה ושולח אותה לאחורי האוטובוס, גם כשמדובר בקשישה בת שמונים או באישה הרה, שבכל מקום אחר היו מפנים לה מקום בקדמת האוטובוס מתוך נימוס וכבוד. הלוחמים נגד פאות תלשו פאה מראש אישה ברחוב. כל יום אנו שומעים ידיעות על קיצוני פה וקיצוני שם, עד שהבודדים האלימים הופכים לנורמה שיש לחשוש מפניה. העולם החרדי כבר לא יכול להתהדר בכך ש"אצלנו מכבדים את האישה הכי בעולם", כמאמר התעמולה החרדית הקלאסית.
בעולם החרדי כולו יש תחומים שבהם המניע הוא "לעשות הפוך מהגויים/חילונים", יותר מאשר לבחון מה התורה באמת רוצה. השוביניזם העולה הוא תגובת נגד לפמיניזם שבחוץ; אם "הם" מאפשרים לאישה הכול, עלינו לדחוק נשים יותר ויותר, מעבר למה שהיה בעבר, לעיתים אף בניגוד לתורה ולהלכה. אבל השוביניזם העולה הזה ומחיקת הנשים גוררים תגובת נגד בתוך המגזר עצמו.
בשלב זה כבר עולים בבירור קולות של פמיניזם חרדי, של נשים הפועלות לשינוי המצב. אלו לא מתייחסות כלל למצב הרוחני של הנשים, אלא למעמדן ההולך ונשחק בציבוריות החרדית עקב נורמות צניעות חדשות שלא שערון סבותינו, כגון גירוש נשים לאחורי האוטובוס או השפלת נשים במרחב הציבורי בגלל לבושן.
השחיקה הזו בולטת ביתר שאת על רקע מקום העבודה החילוני, שבו האישה החרדית מקבלת את הכבוד הראוי לה ונוכחת בו בכל עוצמת כישרונותיה ושכלה. הדואליות הזו שבה חיות נשים חרדיות הובילה לפרצי מרד קטנים שנשמעו היטב. כאן דרשו ייצוג לנשים בכנסת, שם החלו עובדות בית יעקב לעמוד על זכויותיהן הנרמסות בתחום התעסוקה.
נשים חרדיות נחשפו במרחב החילוני או באינטרנט לאג'נדות פמיניסטיות, ובכלל לתפיסת עולם מערבית, ואלו חברו לתחושת חוסר הצדק מהמעמסה הלא שוויונית של עבודות הבית, הממשיכות להיות מוטלות במלואן על האישה, גם כאשר הפרנסה כבר איננה על האיש כי אם עליה (לפחות באידיאל שאליו מחנכים, להימנע מביטול תורה של הבעל עבור עזרה בבית. בפועל רבים הגברים שעוזרים, למרות החינוך).
עת לעשות לה'
ללא תפיסת עולם יהודית מוצקה בבסיס האמונה היהודית, עלולות תפיסות אלו לערער את כל עולמה הדתי של האישה החרדית, שגם כך יושב על כרעי תרנגולת של לימוד מועט ביותר ביחס להשכלתה הכללית. ומאידך, כאשר מעט נשים או נערות חרדיות מבקשות לבסס את עולמן הרוחני וללמוד יותר תורה מהמקובל, הן נתקלות בזלזול, בשוביניזם, בתארים מעליבים ובמעמד פחות בשידוכים.
לימוד התורה והחוויה הדתית נשארו נחלתם של גברים, ואת הנשים שולחים לחוויית שופינג בתקווה שזה ימלא אותן. אבל כשהבור ריק ואין בו מים, כלומר תורה, נחשים ועקרבים נכנסים אליו. וכאן, לא רק שצריך לפעול ברוח "עת לעשות לה' הפרו תורתך", אלא להכריז כי האיסור הקדום על לימוד תורה לנשים פקע, והוא לחלוטין לא רלוונטי. כל החשש מנשים לומדות תורה היה כשהן לא למדו כלום והיו תמימות וספונות בבית, והגבר חשש שמתוך הלימוד יתחדד שכלה של האישה והיא תהפוך ערמומית, וכך תבוא לידי בגידה בו. והרי נשים כיום ממילא לומדות ומחדדות את שכלן בלימודי חול, ואין סיבה למנוע מהן דווקא את התורה שהיא מרכז החיים היהודיים.
המטען הדל של הרצאות מפי מורות סמינר, הלהט הדתי החולף, המשולב בציטוטים חלקיים, מועיל בעיקר לאלו שנשארות בחממה
האבסורד של נשים עם תואר שני ושלישי בלימודי חול שאין להן אפילו הידע של נער בן שש עשרה בגמרא ומשנה מעלה אף שאלה אמונית: הרי הקדוש ברוך הוא נתן לאישה זו שכל, ובמקום להקדיש מספר שנים לפיתוח השכל הנפלא הזה בתורה, היא מפנה את כל כישוריה ללימודי חול. לא ברור כיצד אנשים המאמינים שהתורה היא מרכז חייהם סבורים שזו מציאות ראויה, אלא אם כן הם מתכחשים למציאות זמננו ומתעלמים מאופיין ומשכלן המפותח של נשות הדור. דיבורים על ייעוד של גידול ילדים לא מועילים עוד כאשר אישה יוצאת לעבוד וללמוד במקביל; הרי את הייעוד היא מקיימת בין כה. מדובר על חסימה של נשים מתחום שאמור להיות מרכז חייהן – התורה.
חלק מהנשים החרדיות מצאו להן חוויה דתית אלטרנטיבית, באירועי הפרשת חלה וסעודות אמנים, שם הן חשות קשר ישיר לבורא עולם ללא התיווך הגברי. נשים אחרות עם להט דתי חזק יותר מקצינות את ערך הצניעות לכיוון של נשות טליבאן. תופעות אלו הן בבירור תוצאה של רצון לחיבור עצמי לה' שלא יהיה תלוי בעבודת השם של הבעל.
אבל רוב הנשים לא שם. רוב הנשים החרדיות מקדשות את הנורמליות, והנורמליות של אישה חרדית שקועה לחלוטין בתחזוק הפיזי של החיים: פרנסה, ילדים, קניות, ניקיונות. ימי הסמינר שבהם הייתה אמורה הבת להתמלא במטען רוחני הוקדשו בעיקר לערך הצניעות, וכאשר הוא מתנדף לאחר הסמינר, בחסות האופנה, לא נותר ממנו מאום. את עיקרי האמונה בתורה שבעל פה, נצחיות התורה ושאר הגות ומחשבה הנחוצים כדי לעמוד מול רוחות הזמן לא תמיד הסמינר מספק. וכך, מצוידות בבורות ובחולצה מכופתרת, יוצאות בנות הסמינר לעולם הגדול. ובעולם יש לא רק אופנה וסטייל משובח מאיקאה, בעולם יש גם תפיסות מערביות הנוגדות את האמונה, או לכל הפחות לא נובעות ממנה.
והתפיסות הללו מחלחלות, נרצה או לא נרצה.
המטען הדל של הרצאות מפי מורות סמינר, הלהט הדתי החולף, המשולב בציטוטים חלקיים, מועיל בעיקר לאלו שנשארות בחממה. ללא חיבור עצמי של האישה לארון הספרים היהודי ולחוויה הדתית, היא נותרת חשופה לתפיסות הזרות המבוססות בחלקן על אתיאיזם וכולן מנוגדות לערכים הדתיים. ההגות הזרה חזקה ומבוססת, היא נמצאת בכל פינה, ושיעור שבועי בהלכות לשון הרע לא ממש יעמוד לה, לאישה החרדית, כמטען נגדי מול אותם כוחות רבי עוצמה המבטיחים לה חופש, שחרור ושוויון. ערמת הכביסה המחכה לה, זו שבעלה לא קיפל, רק מעצימה את הקונפליקט. כשהיא נושאת נאום מקצועי בעבודה מול חדר ישיבות מלא גברים, ואילו בשמחות משפחתיות היא שותקת בצד, מגישה אוכל – אין קרקע נוחה מן הפער הזה לבואו של פמיניזם.
תוכו אכל, קליפתו זרק
ובכן, ישאלו נשים, מה רע בפמיניזם? לאור כל התיאורים, הוא אכן מתבקש. אין סיבה שאישה תנאם נאום מקצועי בפני גברים, אבל לא תישא דבר תורה באירוע משפחתי. אין סיבה שהגבר לא יעזור לאשתו בייעוד שלה כאשר היא מסייעת לו בייעוד שלו. חוש הצדק הטבעי דורש זאת. אין סיבה להעלים נשים מציורים ועיתונים, כאשר מדובר בתמונות צנועות וראויות. אין סיבה מהותית שנשים לא תפעלנה בגופי שלטון גם בתפקידים נבחרים, כאשר הן כבר פועלות שם בתפקידי ניהול בכירים.
ואכן, הקהילה החרדית נדרשת לשנות את התייחסותה לאישה בחלק גדול מתחומי החיים; אבל כמו כל שינוי, צריך לשאול קודם מה מטרת השינוי, ומה עומד בראשם של הרוצים לשנות. הפמיניזם המקורי עצמו, כרעיון, יושב על יסודות אתיאיסטיים הכופרים בסיפור הבריאה ובתיאורי ייעוד שונים לאישה ולגבר. מקורות היהדות מכתיבים חלוקת עבודה ברורה, שבה הוא מפרנס והיא מבשלת, הוא דרכו לכבוש והיא דמעתה מצויה. יתר על כן: פמיניזם מטבעו הוא תנועת מרד, ההופכית מתנועת הנפש הדתית של הכנעת רצונות האדם לרצון ה'.
נשים חרדיות יכולות לנסח פמיניזם חדש, לא זה שנשען על תפיסה זרה, אלא אך ורק מה שמתיישב עם תפיסה אמונית תורנית עמוקה
בפמיניזם צריך לנהוג מנהג אנשים חכמים: תוכו אכל קליפתו זרק. להציע תפיסה תיאולוגית שונה בשאלה מהי אישה ביהדות, כזו שמתכתבת ומתיישבת עם ההשקפה החרדית הקלאסית של תורה שניתנה כולה משמים ועברה דרך חז"ל, וכל מה שחידשו במהלך הדורות כבר ניתן למשה מסיני. ההסבר הרווח בחוגים הדתיים לאומיים, שמציג תפיסות חברתיות שחז"ל הושפעו מהן, לא מתיישב עם התפיסה החרדית של מסורת התורה שבעל פה.
נשים חרדיות יכולות לנסח פמיניזם חדש, לא זה שנשען על תפיסה זרה, אלא אך ורק מה שמתיישב עם תפיסה אמונית תורנית עמוקה. יש בתורה שלנו מגוון דוגמאות לצעוד לאורן, מדבורה הנביאה השופטת דרך ברוריה הלמדנית, ועד בנות צלפחד שדרשו את חלקן בנחלה, ועוד דורות רבים של נשים שדרשו את חלקן בתורה. עלינו לראות נכוחה את חסרונות הפמיניזם המערבי, יחד עם אחותו המתירנות המינית, שגרמו לפירוק מוסד המשפחה. עלינו ליצור פמיניזם מתוקן יותר שלומד את לקחי הפגמים שאחרים המיטו על החברה האנושית באמצעות השינויים מרחיקי הלכת הללו, ולהימנע מצעדים מרקסיסטיים דרסטיים של פירוק והרכבה המזלזלים בחכמת העבר האנושית ובקדושת התורה הא־לוהית. החתירה לצדק יכולה וצריכה להתיישב עם התפיסה המהותנית של ייעוד עיקרי שונה לנשים וגברים.
את חוסר הצדק שהטיל על האישה את עול הפרנסה בנוסף לעבודות הבית נתקן באמצעות שינוי תפיסתי אצל הגברים, שייקחו על עצמם חלק מעבודות הבית. שינוי זה אינו צריך בהכרח להיעשות בשם דגל השוויון החיצוני, נוסח האמירה: "אתה לא עוזר לי, אתה שותף שווה". השינוי מתבקש גם על פי התורה וחוש הצדק הבסיסי, ואפשר להסביר אותו בלי צורך בפמיניזם: האישה מסייעת לבעל בייעוד שלו, ומפרנסת, ולכן הוא יסייע לה בייעוד שלה וייטול חלק בעבודות הבית. כאשר אפשר לתקן עוול בד בבד עם דבקות בתפיסת הבריאה המהותנית־אמונית, אין צורך בהנדסה מחדש של החברה ובפירוק הייעוד שלשמו נבראנו. אין צורך לאמץ אמירות כפרניות כמו "אישה לא נולדת אישה אלא נעשית אישה", כביכול העיסוק בילדים הוא פרי הבניה חברתית ולא ציווי א־לוהי המתווה ייעוד.
גם לימוד התורה לנשים לא יכול ולא צריך להיעשות מתוך דרישת מעמד שווה, אלא מתוך עיון פשוט במציאות: ללמוד כדי להתחבר לנותן התורה.
פמיניזם וביאת המשיח
בתורת הקבלה נמשלה האישה ללבנה והגבר לחמה. בתחילה נבראו שני המאורות הגדולים, וכשהלבנה לא רצתה שוויון של שני מלכים גדולים אמר לה הקב"ה: לכי ומעטי את עצמך. גם האישה שנמשלה ללבנה נתקללה בעקבות חטא עץ הדעת בקללת "והוא ימשול בך". בביאת המשיח עתידה האישה לגלות את מעלתה העצמית שהיא מעל לגבר, אשת חיל עטרת בעלה, העטרת שנמצאת ממעל לראש. החופה תשתנה אף היא, כאשר כיום הכלה שותקת, ואילו לעתיד לבוא יישמע קול חתן וגם קול כלה. ולכן, כהכנה לגאולה, העולם מתקדם לקראת ייעוד זה שבו האישה תשווה לאיש ותאיר בעצמה את אורה, ולא רק את מה שקיבלה מהאיש. אפשר להציע אם כן שמעמד האישה בעבר היה נחות גם מצד התורה, וכיום, לקראת בוא המשיח, הוא משתנה במהלך א־לוהי. תפיסה זו מאפשרת לחיות בשלום עם כל המקורות המנמיכים מהעבר, שאף הם דברי א־לוהים חיים.
אמנם, כיוון שאנו עדיין בגלות, חלק מההתקדמות נעשית בצורה עקומה, שהיא הפך התורה והפך יישובו של עולם, כגון צמצום הילודה בארצות המערב. דווקא משום כך עלינו לחבר מחדש פמיניזם תורני, כזה שנובע מתוך האמונה ומכבד את הסדר שהיה כאן, מתוך הבנה שהגיעה העת לשנות. לא מתוך חשיבה פרוגרסיבית על "אלפי שנות דיכוי גברי", אלא מתוך אמונה שקרב ובא יום תיקון חטא עץ הדעת ועמו ביטול קללת "והוא ימשול בך".
אם נתבונן, נראה שכל הקללות שקיבלנו בחטא עץ הדעת מתרופפות כיום. הגברים עובדים במשרד ממוזג ולא כל כך מזיעים עבור הלחם, והנשים כבר לא חייבות ללדת בעצב, כי יש אמצעי אלחוש. כפי שלא מכבים את המזגן ולא נמנעים מאפידורל, כך אין טעם להנדס מחדש את החברה הנשית המודרנית כדי להתאימה בכוח לקללת "והוא ימשול בך".
חלק מהרבנים טוענים שהפמיניזם מהנדס את הנשים, אבל גם הם מנסים להנדס אותן לכיוון השני, כשהשינוי התודעתי כבר כאן שנים רבות והוא בלתי הפיך.
גם לטרמינולוגיה הפמיניסטית של ביטול המילה "בעל" יש חלק בקיום הייעוד לעתיד לבוא, ככתוב:
"וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא נְאֻם ה' תִּקְרְאִי אִישִׁי וְלֹא תִקְרְאִי לִי עוֹד בַּעְלִי". גם היחסים בין עם ישראל לקדוש ברוך הוא, שהם כיחסי איש ואישה, יתעלו לדרגה שוויונית יותר, שבה עם ישראל יעשה מרצון ומאהבה את מצוות ה' ולא בצורה של "אימת בעלה עליה".
