הוצאת המצורעים מן המחנה קשה. גם למגרשים

לאחר מפקד בני ישראל וארגון מחנה בני ישראל לשבטיו, התקבל מחנה שבמרכזו המשכן, סביבו הלוויים, ומסביבם ארבעה מקבצי שבטים, אחד מכל רוח, כשבכל מקבץ שלושה שבטים. שלושה "מחנות" נוצרו אפוא: המשכן – מחנה שכינה; עוטף אותו המחנה השני – מחנה לוויה; והמחנה השלישי, מחנה ישראל.

כעת עוברת התורה לארגון הרוחני של עם ישראל, ומתגלה שישנן קבוצות שאין להן מקום במחנה. הדחויה מכולן היא קבוצת המצורעים, המשולחת מכל שלושת המחנות.

הציווי על שילוח המצורעים קצר וברור:

צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וִישַׁלְּחוּ מִן הַמַּחֲנֶה כָּל צָרוּעַ וְכָל זָב וְכֹל טָמֵא לָנָפֶשׁ. מִזָּכָר עַד נְקֵבָה תְּשַׁלֵּחוּ אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה תְּשַׁלְּחוּם וְלֹא יְטַמְּאוּ אֶת מַחֲנֵיהֶם אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָם (ה, ב-ג).

לאחר ציווי זה מופיעה תוספת נדירה ביותר, המופיעה בתורה רק שבע פעמים. התורה עמוסה בציוויים, ואין היא טורחת בדרך כלל לציין אם וכיצד ביצעו אותם. כאן, באופן חריג, היא מדווחת על מימוש הציווי:

וַיַּעֲשׂוּ כֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיְשַׁלְּחוּ אוֹתָם אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֶל מֹשֶׁה כֵּן עָשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (ה, ד).

שימו לב לדגש החוזר וניתן כאן על ביצוע הצו: "ויעשו כן… וישלחו אותם… כן עשו". אני רואה בכך ביטוי לקושי העצום שבניתוק המצורעים ממשפחותיהם, בתיהם וחייהם, וזאת מעבר לסבל העולה מן הצרעת עצמה.

ריחוק חברתי

למקרא דברים אלה נזכרתי בשורות המצמררות של ויקטוריה היסלופ בספרה "האי של סופיה". הספר, שזכה לתהודה עולמית, מתאר את קורותיו של האי ספינלונגה, מול החוף הצפוני של האי כרתים, ששימש כמושבת המצורעים המרכזית של יוון משנת 1903 עד שנת 1957:

אילו סיפורים אוצרים בקרבם קירותיה של העיר הזאת? הרי בוודאי היו עדים לסבל גדול. לחלות בצרעת ולהיכלא על גוש הסלע הזה, אין ספק שזה היה אחד הקלפים הגרועים ביותר שהחיים היו עלולים לחלק בעת ההיא.

כמה קשה היא בפרשתנו הוצאת המצורעים מן המחנה. כמה הדבר היה קשה למגרשים, וכל שכן למגורשים. אך לא רק הקושי הזה עמד לנגד עיניי. הרי לא היה זה רק גירוש פיזי אלא הרחקה חברתית ומנטלית, שהרי כך קראנו בפרשת תזריע:

וְהַצָּרוּעַ אֲשֶׁר בּוֹ הַנֶּגַע בְּגָדָיו יִהְיוּ פְרֻמִים וְרֹאשׁוֹ יִהְיֶה פָרוּעַ וְעַל שָׂפָם יַעְטֶה וְטָמֵא טָמֵא יִקְרָא. כָּל יְמֵי אֲשֶׁר הַנֶּגַע בּוֹ יִטְמָא טָמֵא הוּא בָּדָד יֵשֵׁב מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ (ויקרא יג, מה).

בגדיו של המגורש קרועים, שערו מגודל ולא עשוי, שפמו לא מגולח ("כאבל"; רש"י), ואם לא די בכך, הרי שהוא מרחיק מאיתו את המנסים להתקרב אליו, "וטמא טמא יקרא", על מנת שיפרשו האנשים ממנו (רש"י). מוזנח, אבל, בודד, ומתבודד – מצורע.

המצורע מצטרף אל המשפחה הלא־מלבבת של בעלי המום, המחללים במומם את המקדש:

דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר אִישׁ מִזַּרְעֲךָ לְדֹרֹתָם אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ מוּם לֹא יִקְרַב לְהַקְרִיב לֶחֶם אֱ־לֹהָיו… אַךְ אֶל הַפָּרֹכֶת לֹא יָבֹא וְאֶל הַמִּזְבֵּחַ לֹא יִגַּשׁ כִּי מוּם בּוֹ וְלֹא יְחַלֵּל אֶת מִקְדָּשַׁי כִּי אֲנִי ה' מְקַדְּשָׁם (ויקרא כא).

כהמשך לכך, על המצורעים נאמר בפרשתנו שיש לשלח אותם על מנת ש"לֹא יְטַמְּאוּ אֶת מַחֲנֵיהֶם אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָם". בעל המום מחלל את המקדש, והמצורע מטמא את המחנה. בעל המום משולח מהפרוכת והמצורע מגורש מהמחנה. כל אלה מייצרים למעשה נזק רוחני לסביבתם. כמה קשה לחיות עם תודעה כזו, במיוחד שאינך אשם בה.

לא חיכו להוראות

לאור כל זאת, מופלאים בעיניי דברי המדרש (ספרי זוטא):

"כן עשו בני ישראל" – הן מעצמן עשו, לא הוצרכו שיעשיאום משה ואהרן.

אני מדמיין כיצד הדבר קרה. המצורעים לא חיכו שמישהו יאמר להם לעזוב את בתיהם ואת שכונת המגורים שלהם. הם פשוט קמים, אורזים את החפצים המעטים שלהם ויוצאים אל הגלות, מחוץ למחנה. הם לא מגורשים; הם הולכים מרצונם החופשי.

אבל למה? האם הם היו עובדי ה' המקבלים את מצוותיו בהכנעה? בוודאי שזו אפשרות. אך ה"משך חכמה" בדבריו העמוקים מציע לנו אפשרות אחרת:

המצורעים קבלו זה בשמחה להתכפר מעונם, מזבח כפרה, אם כן לא היה כמקיים אזהרה… ולא היו המשלחים צריכים לריב עמהם.

ומגדיל לפרש האלשיך הקדוש:

כי כאשר דבר ה' אל משה, טרם יספיק לאומרו להם. עשו כן בני ישראל מסברא, באומרם כי לא על חינם עשאם דגלים ממין מחנות מלאכי מרכבתו, אם לא לשכון בתוכם.

המצורעים פורשים מהמחנה עוד לפני ששמעו את הצו. הם הולכים מסברתם, דעתם החופשית, משום קדושת המחנה. מדהים.

בהפרש של תרבויות ושנים, כותבת היסלופ:

"מה דעתך על האי (ספינולנגה)?", שאל. "הופתעתי ממנו", השיבה. "ציפיתי שיהיה שם עצוב נורא, ובאמת עצוב שם, אבל יש גם הרבה מעבר לזה. רואים שהאנשים שגרו שם לא רק ישבו וריחמו על עצמם".

המצורעים של המדרש מודעים למצבם, מישירים אליו מבט, ובוחרים להמשיך לחיות, לתקן ולהתכפר. לא בהכחשה, לא בהדחקה אלא בבחירה שיש עימה חירות של ממש. במקום להיאבק במוגבלות שלהם ולהתכחש לה, הם בוחרים לממש את כוחות הנפש ולהעצים אותם דווקא מתוך המוגבלות.