מחג הקציר למתן תורה: משמעות שמו של שבועות

מן המפורסמות הוא שבקידוש ליל חג השבועות ובתפילות החג מזכירים "חג השבועות הזה, זמן מתן תורתנו". את הקושי שבאזכור זה ניסח כבר רבי חיים פלטיאל (צרפת־גרמניה, המאה ה־13):

למה אנו אומרים בשבועות 'זמן מתן תורתנו' ושבקינן [ונוטשים את עניין] להבאת בכורים דכתיב בקרא [שכתוב במפורש בתורה], שהיה לנו לומר 'זמן הבאת בכורינו', ואמרינן [ואנו אומרים] 'זמן מתן תורתנו' דלא כתיב [שאינו כתוב בתורה] (פירושי התורה לר' חיים פלטיאל, ירושלים תשמ"א).

דבריו של רבי חיים פלטיאל מטרימים דיונים רבים בעיון ובמחקר של ימינו בקשר לחג השבועות. אכן חג השבועות משך אליו שאלות רבות לא רק לגבי שמו וזמנו אלא גם לגבי מהותו. כפי שהעירו רבים, מלכתחילה מדגישה התורה את הקשר החקלאי של חג השבועות כחג הקציר, ומצמידה זאת לחגי האביב (פסח) והאסיף (סוכות): "וְחַג הַקָּצִיר בִּכּוּרֵי מַעֲשֶׂיךָ אֲשֶׁר תִּזְרַע בַּשָּׂדֶה" (שמות כג, טז). וגם זאת נאמר: "וְחַג שָׁבֻעֹת תַּעֲשֶׂה לְךָ בִּכּוּרֵי קְצִיר חִטִּים" (שם לד, כב; והשווה דברים טז, י).

יתרה מזו, בפסוקים המצוטטים אף אין התייחסות למועדו של ה"חַג". אמנם הפסוקים "וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה… עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה'" (ויקרא כג, טו-טז) מציינים פרק זמן מסוים הנמשך "שבע שבתות" (שבעה שבועות) או "חֲמִשִּׁים יוֹם", שבסיומם חל החג, אך צריך להודות שגם במקרה זה אין הדברים קובעים את תאריכו המדויק של החג. כך גם בספר במדבר: "וּבְיוֹם הַבִּכּוּרִים בְּהַקְרִיבְכֶם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה' בְּשָׁבֻעֹתֵיכֶם מִקְרָא קֹדֶש".

זאת ועוד, המושג "מתן תורה" אינו מקראי. במקורות הידועים לנו, המושג עולה לראשונה במשנה מסכת תענית:

…וכן הוא אומר "צְאֶינָה וּרְאֶינָה בְּנוֹת צִיּוֹן בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בָּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לּוֹ אִמּוֹ בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ" (שיר השירים ג, יא). ביום חתונתו – זו מתן תורה.

התלמוד הירושלמי בדיונו במשנה, וכן פרשני המשנה, גורסים שהזיהוי של "ביום חתונתו" עם מתן תורה מכוון דווקא ליום הכיפורים, כלומר בעשרה בתשרי ולא בשישה בסיוון. על פי המסורת, ביום זה ניתנו הלוחות השניים.

דרשה זו של מסכת תענית, הקושרת בין "יום חתונתו" למתן תורה, היא ככל הנראה המקור הקדום ל"תיקון ליל שבועות", כפי שהוא מובא בצורת סיפור על רבי שמעון בר יוחאי ב"הקדמת ספר הזוהר" (ח, עמ' א; בתרגום מארמית לעברית):

רבי שמעון היה יושב ועוסק בתורה בלילה שבו ה'כלה' (התורה) מתחברת בבעלה 'הקדוש ברוך הוא'. שכן למדנו שאותם חברים שהם בני ההיכל של הכלה צריכים – באותו לילה שהכלה מכינה את עצמה להיות ביום המחרת בתוך החופה יחד עם בעלה – להיות עימה כל הלילה ולשמוח איתה בקישוטים שהיא מתקשטת בהם, לעסוק בתורה, (ו)מתורה לנביאים ומנביאים לכתובים, ובמדרשי הפסוקים ובסודות החוכמה… והיה רבי שמעון, וכל שאר החברים, שמחים. ואמר להם רבי שמעון: בניי, אשרי חלקכם, כיוון שלמחרת היום לא תיכנס הכלה לחופה אלא יחד אתכם…..

דברים אלו צריכים כמובן דיון בפני עצמו.

בעקבות קריאת התורה

עוד צריך לציין שאין התורה מזכירה מצוה לקיים אירוע כלשהו הקשור למתן תורה או כזכר לו, שכן כל מה שנאמר הוא שהדבר קרה "בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שמות יט, א). בעליל לא נקבע היום המדויק בחודש שניתנה בו התורה. ידועה אף המחלוקת בין חכמים לרבי יוסי בעניין היום בחודש סיוון שניתנה בו התורה (שבת פו, ב). לפי חכמים, בשישה בחודש ניתנה התורה, ואילו לדעת רבי יוסי היה זה בשבעה בו. לדעת רבא, שתי הדעות מסכימות על כך שהתורה ניתנה ביום השבת.

ברקע נשמעים גם דברי התוספתא בעניין מועד חג השבועות, ה"עצרת", שמתברר כי אף הוא לא היה קבוע:

עצרת פעמים שחל להיות בחמשה ובששה ובשבעה [בסיון] לא פחות ולא יותר. ר' יהודה אומר חל להיות בחמשה סימן רע לעולם, בששה סימן בינוני, בשבעה סימן יפה לעולם… (ערכין ט, א).

הקביעה ש"בשבעה סימן יפה לעולם" תואמת את דעתו של רבי יוסי בעניין מועדו של מתן תורה, בעוד שדעתם של חכמים בעניין נחשבת דווקא כ"סימן בינוני". יש מקום לסברה שקביעתו של רבי יוסי קשורה למילים "ּביום השביעי" בפסוק "וַיִּשְׁכֹּן כְּבוֹד ה' עַל הַר סִינַי וַיְכַסֵּהוּ הֶעָנָן שֵׁשֶׁת יָמִים וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִתּוֹךְ הֶעָנָן" (שמות כד, טז).

עולה אפוא השאלה, היכן נמצאת העדות הראשונה על חג השבועות כחג של "זמן מתן תורתנו"? שני מקורות במשנה ובתלמוד הבבלי העוסקים בקריאת התורה בשבועות יכולים לתת תשובה אפשרית בעניין זה. נאמר במשנה מסכת מגילה (ג, ה): "בעצרת [בשבועות קוראים בתורה את הפסוקים המתחילים במלים] 'שִבְעָה שָׁבֻעֹת [תִּסְפָּר לָךְ]'" (דברים טז, ט ואילך). כלומר, לפי המשנה קריאת התורה בשבועות עוסקת בפן החקלאי של החג. אך כבר בתוספתא מגילה ג, ה (וכן בתלמוד ירושלמי מסכת מגילה פרק ג, הלכה ו) מוסיפים, ככל הנראה בהשפעת דברים שנקבעו לאחר זמן בבבל (ראה בבלי מגילה לא, עמ' א): "ויש אומ[רין]: "בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי [לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שמות יט, א ואילך; פרשת יתרו). יש אפוא מקום להנחה, שדברי ה"יש אומרין" כבר משקפים את המעבר לקביעת מהות שונה, לא חקלאית, לחג.

מסתבר אפוא שבמאה השנים הראשונות לאחר חורבן בית שני ועד לחתימת המשנה שמרו עדיין על קריאת התורה הנוגעת להבאת הביכורים. רק לאחר מכן, כפי הנראה בגולה בבבל שנהג בה יום טוב שני של גלויות, עולה העניין של הקריאה בתורה בפרשה הנוגעת למתן עשרת הדברות בסיני.

לשונו של התלמוד הבבלי במסכת מגילה (לא, א) חושפת את מורכבותו של השינוי, אך בה בעת חשובה לענייננו: "והאידנא דאיכא תרי יומי עבדינן כתרוייהו, ואיפכא". כלומר, ועכשיו בגולה שיש שני ימים של חג אנו "עושים" את שניהם – קוראים הן בספר דברים, כפי שמציינת זאת המשנה, והן בספר שמות, ובנוסף לכך הופכים את סדר הקריאה. במילים אחרות, מעמד סיני/מתן תורה נקרא ביום הראשון של יום טוב, ועניין הביכורים ביום השני שהוא יום טוב שני גלויות. מסתבר אפוא שאגב בירור הנושא של הקריאה בתורה עולה הקדימות שניתנת בשבועות לנושא של מעמד סיני ולמתן תורה.

בזכות העמימות

כל הדיונים הקשורים למועדו של חג השבועות ולאופיו לא היו יכולים להתקיים אלמלא העמימות, או הנחת העבודה שקיימת באופן בסיסי רב־משמעות במושגים שהתורה משתמשת בהם. במחקר של השנים האחרונות הועלתה הסברה שחשיפתם של מרכיבי עמימות או רב־משמעות בטקסט היא מרכיב חשוב בהצדקת גישה פרשנית פתוחה לטקסטים של כתבי קודש. יתרה מזו, היא תורמת לא במעט להנחה, שהטקסט עצמו כולל במכוּון אמירות המזמינות יצירת מרחבים פרשניים ועילות לגישה יצירתית וחדשנית לכתוּב. דוגמה מעניינת לאופן שבו עמימות או רב־משמעותיות מתפקדת במקרא היא, דרך משל, גרסת הכתובים בפרשת ואתחנן בעניין מועדו של מתן תורה. היא אפילו מתעלמת לחלוטין מהדברים הנאמרים בשמות יט, א: "בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם". זאת אף זאת, בסיקורי המאורעות הקשורים ביציאת מצרים ובהליכה במדבר, כפי שהם מובאים בתהילים ע"ח וק"ה, אין למעשה התייחסות ישירה לעצם העניין של מעמד סיני.

בהמשך לשאלה של זמנו, ובעיקר אופיו, של "המועד" החל בחודש השלישי, קיימת עדות נוספת שרק מעצימה את מרכיב העמימות. מסופר על אירוע בימיו של אסא מלך יהודה:

וַיִּקָּבְצוּ יְרוּשָׁלִַם בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי לִשְׁנַת חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה לְמַלְכוּת אָסָא. וַיִּזְבְּחוּ לַה' בַּיּוֹם הַהוּא… וַיָּבֹאוּ בַבְּרִית לִדְרוֹשׁ אֶת ה' אֱ־לֹהֵי אֲבוֹתֵיהֶם בְּכָל לְבָבָם וּבְכָל נַפְשָׁם. וְכֹל אֲשֶׁר לֹא יִדְרֹשׁ לַה' אֱ־לֹהֵי יִשְׂרָאֵל יוּמָת לְמִן קָטֹן וְעַד גָּדוֹל לְמֵאִישׁ וְעַד אִשָּׁה. וַיִּשָּׁבְעוּ לַה' בְּקוֹל גָּדוֹל וּבִתְרוּעָה וּבַחֲצֹצְרוֹת וּבְשׁוֹפָרוֹת. וַיִּשְׂמְחוּ כָל יְהוּדָה עַל הַשְּׁבוּעָה כִּי בְכָל לְבָבָם נִשְׁבָּעוּ וּבְכָל רְצוֹנָם בִּקְשֻׁהוּ וַיִּמָּצֵא לָהֶם וַיָּנַח ה' לָהֶם מִסָּבִיב (דברי הימים ב טו, י -טו).

קטע זה הוא בעל חשיבות רבה שכן הוא מכיל עדות ראשונה על קיום של אירוע מיוחד ורב משתתפים "בחודש השלישי", ועיקרו חידוש הברית בין העם ובין "ה' א־לוהי ישראל". אמנם לא ברור מהו "החודש השלישי לשנת החמש עשרה למלכות אסא", ועולה השאלה האם כבר משתקפת כאן הדעה שניתן לה ביטוי במשנה (ראש השנה א, א) ולפיה "באחד בניסן ראש השנה למלכים", ולפיכך "החודש השלישי" הוא בכל מקרה סיוון, ובכך נוצר הקשר לברית שבהר סיני (שמות כד). רבי דוד צבי הופמן נדרש לעניין זה בפירושו לוויקרא כג: "אין, איפוא, להטיל ספק בדבר, שאסיפה זו בחודש השלישי חלה בזמן חג השבועות". אם מקבלים את דבריו של רד"צ הופמן, הרי שהאירוע החדש בימי אסא מלך יהודה אמנם חל בחג השבועות, אך שוב ללא ציון היום בחודש.

סיוע מסוים למסקנתו של רד"צ הופמן מצוי ב"ספר היובלים" שנכתב בעברית לפני חורבן בית שני, ושרידים ממנו אף נמצאו בין כתבי המגילות הגנוזות בקומראן שבצפון מדבר יהודה. "ספר היובלים" (א, 1) מקשר בין ציון הזמן בשמות יט, א ובין המסופר בשמות פרק כד, ומספר כאילו לפי תומו: "ויהי בשנה הראשונה לצאת בני ישראל ממצרים בחודש השלישי בששה עשר (!) לחודש הזה דיבר א־לוהים אל משה לאמור: עלה אלי ההרה ואתנה לך את שני לוחות האבן התורה והמצווה אשר כתבתי להורותם…" (הציטוט ממהדורת כנה ורמן). יושם לב שלפי ספר היובלים מועדו של מתן תורה היה בשישה־עשר בחודש השלישי, ואולי אף לאחריו.

יתרה מזו, לדעת מחבר הספר הרי יש לחוג בתאריך הנזכר את חידוש מעמד הברית בין האל ובין עם ישראל, כפי שהוא מתואר בשמות כד: "… כי יהיו עושים את חג השבועות בחודש הזה אחת בשנה לחדש את הברית בכול שנה ושנה" (ז, 17). זאת גם זאת: אומנם חידושה הטקסי של ברית זו אמור להיות, לדעת ספר היובלים, "בחודש זה" (השלישי, ומן הסתם גם בט"ז בו), אך אופיו של החג הוא כפול: "כי חג שבועות הוא וחג הביכורים הוא, כפל חג לשני מינים החג הזה" (ז, 21-20).

לא ניכנס כאן לפרטי החישובים של הלוח כפי שהם מפורטים בספר היובלים, אך נדגיש שוב את מה שניתן לתארו כאפשרות פרשנית, דרשנית או יצירתית, הנובעת מגורם העמימות המקראית ביחס למועדו של חג השבועות, אופיו ומהותו. יש מי שיפרש את הדברים כאילו ביקשה התורה לציין את העל־זמניות של מתן תורה. אך, כפי שראינו, יש גם פנים אחרות ומעניינות לעניין.