"כל איכות חייו של אדם נגזרת מן התחושה שיש לו מקום בעולם"

חג השבועות מעורר לתחייה את עולם הצומח ורווי סמלים מן הטבע. סלי ביכורים, אגודות שיבולים וקוביות חציר נשלפים כתפאורה לחג ומתועדים בצילומי חגיגות עוד מימי קום המדינה, ולא במקרה; הצומח זוכה לעדנה מיוחדת בחג, "חג הקציר" כפי שהוא מכונה בתורה, לזכר הביכורים שהובאו בו למקדש ובהשראת המדרש על הר סיני שהתקשט בירוק.

בעיתוי סמלי זה יוצא לאור הספר "חכמת הצמחים", הצולל אל חכמתם של חמישים ושניים צמחים ארץ־ישראליים, ומהווה מעין תמהיל ייחודי של בוטניקה רוחנית. הספר משלב בין מידע בוטני־מדעי, צילומי טבע מרהיבים, והדרכה רוחנית שמתבססת על ייחודיותו ומאפייניו של כל צמח. עטיפת הספר והעיצוב המוקפד משווים לו מראה של ספר קלאסי עתיק, ועיון בו מעניק חוויה אינטלקטואלית ורגשית גם יחד, שילוב לא מצוי כשמדובר בדיסציפלינה מדעית.

מאחורי היצירה הזו עומדת ענבל לויטה (55), מטפלת ומלווה בתהליכי צמיחה, ותושבת אשחר שבגליל. בעלה, הצלם אלון לויטה, יצר את הצילומים שמלווים את הספר והופכים אותו לפרויקט זוגי מרהיב. אנחנו נפגשות לשוחח על הספר בסטודיו שלה, בית אבן קטן בבית־לחם הגלילית. הבוסתן שסביבנו משמש תפאורה מושלמת לשיחה; הטבע מסתער על הבית ועוטף אותו בקנים ירוקים, בחצר פזורים פרחים שטופי אור, והעצים מעניקים צל נדיב.

"כשהתחלתי לעבוד על הספר מישהי שאלה אותי על איזה מדף בחנות הוא יהיה, ואז עוד לא ידעתי להשיב", מספרת לויטה. "היום אני אומרת שהוא לא או־או, הוא גם וגם. יש מי שיראה בו ספר בוטני, אחרים יראו בו אלבום אמנותי, יהיו כאלה שיתעניינו בעיקר בהדרכה הרוחנית, ואחרים שיחפשו את הפרקטיקה הרפואית. אני מאמינה שלמידה מתקיימת מתוך מפגש עם מגוון, כמו בטבע וכמו בלימוד תורה שיש בה שני קצוות, של פליאה ופירוש. הפליאה מתבססת על ההשתאות, והפירוש מתבסס על ידע וקוגניציה. לנוע בין שני הקטבים הללו זו חווית הלימוד שבונה את השלם".

ללמוד ענווה מהערבה

הספר, שהתחיל כמחקר והפך עם השנים לשיטה כוללת, הוא פרי עבודה של 16 שנות לימוד, התבוננות ומחקר. עוד מילדות חשה לויטה חיבור עמוק אל עולם הטבע. כשבגרה פנתה ללמוד מקרוב ידע מסורתי וחכמות עתיקות בקרב המאורים, ילידי ניו־זילנד. הניצוץ שתדלק את המסע החל בשיחה עם נעמי קהת, חברתה ומי שהייתה שותפתה בראשית תהליך המחקר.

הטבע והצמחים מלמדים אותנו את חכמת המגוון. אפילו היום, כשהרבה מינים נכחדים, אנחנו בין המקומות הראשונים בעולם במגוון המינים. הטבע אומר לנו: "בואו נדבר בהרבה שפות אבל ניתן לכל אחד את מקומו"

"בתרבויות ילידיות בעלי חיים מסוימים, כמו דובים או אריות, משמשים כסמלים ומורי דרך. בתרבות האורבנית שלנו כאן בארץ זה לא קיים. חיות הן לא משהו מוכר ונגיש. בשיחתנו נעמי שאלה למה לפנות אל מקורות תרבותיים זרים, במקום לפנות אל הטבע המקומי ואל המקורות שלנו. היא הציעה שניצור קלפים טיפוליים מבוססי ארץ ישראל – צמחים, בעלי חיים ומקומות המוזכרים במקורות היהודיים. באותו רגע האנטנות שלי התחדדו, וידעתי שנתחיל עם הצמחים".

לויטה אימצה את הרעיון והחליטה לצאת לדרך, מבלי לדעת שזו תהיה הרפתקה של שנים רבות. המסע כלל לימוד, חקירה והעמקה של עולם הצומח הארצישראלי, בדגש על חוכמתו ואיכויותיו הייחודיות. "ביקשנו לגלות את המשמעויות הנסתרות של הצמחים המוזכרים במקורות – מדוע, למשל, דווקא עלה התאנה שימש כסות בגן עדן? למה נבחר דווקא הקיקיון להעניק צל ליונה הנביא? אני מתבוננת בצמחים ממקום של מודל והשראה. הצמח הוא קודם כול מורה, מהות שאפשר ללמוד ממנה. הוא לא משאב ולא אובייקט תועלתני. רבים וגדולים ממני, בהם הרמב"ם ואחרים, כבר כתבו אודות הפרקטיקה והתועלת הרפואית, ובזה אין לי מה לחדש. הבשורה של השיטה היא החוכמה, לא הפרקטיקה. בכל דבר בבריאה יש חוכמה, ואני לקחתי רק מדגם קטן של 52 צמחים. הידע הזה הוא לא שלי. פגשתי אותו ואני רוצה לחלוק את התורה היקרה הזו עם העולם".

התוצאה הסופית הייתה גדולה הרבה יותר ממה שלויטה דמיינה בתחילת הדרך: ספר בהיקף של 520 עמודים, המוקדשים ל־52 צמחים ארצישראליים נבחרים. כל פרק נפתח בצילומי טבע מרהיבים ובמידע בוטני־מדעי, עם התייחסות לאזורי הגידול, המראה, הפריחה והשימושים השונים של הצמח – החל משימושים תזונתיים ורפואיים, ועד קוסמטיקה וצורכי נוי. אחרי הפרק הבוטני מופיעה הדרכה רוחנית שנובעת מתוך איכויותיו הייחודיות של הצמח. כך למשל – הסירה הקוצנית מלמדת מסוגלות; הקיפודן מלמד הרמוניה, הערבה היא מורה לענווה, והקנה המצוי הוא מורה לגמישות. בסופו של כל פרק מופיעה 'שירת העשבים' של כל צמח וצמח.

איך למדת את החכמה של כל צמח?
"דרך הקשבה והתבוננות", עונה לויטה בפשטות. "אפשר ללמוד כל כך הרבה כשמקדישים זמן להתבונן ולהקשיב. לצערי הערכים הללו חסרים מאוד בתרבות שלנו. אנחנו יותר מדברים מאשר מקשיבים, ואנחנו לא מתבוננים כי אין לנו זמן. בעבר, למידה של אמנויות מורכבות התבצעה רק דרך הקשבה והתבוננות. ככה כל שוליה למד. הוא היה מצטרף לאמן או בעל מלאכה, לא היה מדבר, רק מתבונן ומחקה אותו. לא היו מעירים לו או אומרים לו מה לעשות, ובאיזשהו שלב הוא קלט מה עושים. הקשבה והתבוננות זו למידה מחלחלת. צריך לדומם את המנוע ולפנות מקום ללמידה".

בעקבות גורדון

אחד הזיכרונות המכוננים של לויטה על למידה באמצעות התבוננות הוא מימי ילדותה, בקבוצת דגניה. "במסגרת הלימודים נהגנו לבקר בבית גורדון. בין השאר יש שם מוזיאון לטבע, ובו חדר קטן עם פוחלצים. חלק טבעי מהלימוד היה להיכנס לשם עם כרטיסיית שאלות שהמורה נתנה, ולהתבונן בחיות. שכבנו עם הבטן על הרצפה, חבורת ילדים יחפים ומהורהרים, ופשוט הסתכלנו על החיות המפוחלצות. בכרטיסיה היו שאלות, והיינו עונים את התשובה במחברת. זה לא היה שיעור פרונטלי ולא מילולי, אלא שיעור שקרה כולו מתוך התבוננות".

לויטה צמחה בתוך אקלים של אנשי טבע. שני ההורים שלה היו בני ההתיישבות העובדת, ואביה היה מורה לטבע ולחקלאות. הסבים היו בני דור המייסדים, חלוצים שבנו משקים חקלאיים במו ידיהם. "ההתבוננות נטמעה בי כדבר טבעי ואורגני. תחושת הקשר אל הטבע יחד עם אהבה ואחריות כלפיו, היא משהו שינקתי וגדלתי איתו".

נדמה כי ככל שהעולם הטכנולוגי נוגס במציאות, המשיכה אל הטבע הולכת וגדלה. תנועת המטוטלת הזו כבר נוכחת במרחב הציבורי עם זינוק במספר גני היער בארץ (גני ילדים שפועלים ביער במשך השנה כולה), גינות קהילתיות שהולכות ומתרבות, ומוסדות חינוך תיכוניים שמתמקדים בחקלאות ובלימודים סביבתיים.

המורים הקרובים ביותר של לויטה, כפי שציינה, היו הדורות הקודמים במשפחה, אך כשהיא מדברת על המורה הרוחני שהשפיע עליה יותר מכול, אף שנפטר שנים רבות לפני הולדתה, העיניים שלה בורקות. "גורדון היה מורה עצום, ואני מרגישה שהוא כמו אח עבורי. תפיסת העולם שלו, שצמחה מתוך עולמות החסידות והטרנסנדנטיות, כל כך רחבה ועדינה, אנושית ועמוקה. אבל משהו שם נכשל במסירה. הרוח הגבוהה של גורדון לא ידעה איך לרדת לאדמה. גם היום, אחרי כל כך הרבה שנים, מי מכיר את גורדון? לקרוא אותו זו משימה מורכבת. צריך לקרוא כל פסקה כמה פעמים. התורות שלו כל כך גדולות, אבל הקבוצות שלומדות אותו מעטות מאוד. ההגות שלו לא מספיק תפסה והוא עדיין לא זכה בהכרה שמגיעה לו. נתתי לעצמי הבטחה להמשיך במשימה שלו, ולא רק שלו".

באמירה "לא רק שלו" מתכוונת לויטה לאפרים וחנה הראובני, זוג חוקרי בוטניקה שפעלו בארץ בשנות השלושים וחלמו להקים מוזיאון של צמחיית המקרא. הם הזמינו מהצייר שמואל חרובי, בן העלייה השנייה, איורים של כמאה צמחים, ונסעו איתם לגייס כספים בארה"ב. מסע הגיוס לא הצליח, וגם בממסד דחו אותם בטענה שהם לא אקדמיים די הצורך. חלום המוזיאון לא התגשם, אך בנם אפרים וחנה, נגה הראובני, הגשים משהו ממנו כשהקים את שמורת נאות קדומים. גם חוקר החקלאות ברוך צ'יזיק ביקש לעשות עבודת מיפוי לצמחי ארץ ישראל, אך נפטר לפני שהשלים את הערך באות א'.

מקום בעולם

לויטה (54) נולדה בכפר־סבא ונדדה עם משפחתה לכפר הנוער הדסים, לקיבוץ האון ומשם לדגניה. נדודים הפכו לנרטיב מארגן בחייה, ולשאלה פנימית האם יש לה מקום בעולם. כמה חודשים אחרי המעבר לדגניה, כשהיא בת שש והמשפחה עדיין לא מכירה כמעט אף אחד בקיבוץ, נפל אביה כחייל במלחמת יום הכיפורים. האובדן, השכול והבדידות טלטלו את עולמה והפכו בעתיד לחוויה מכוננת.

"גדלתי בצל מלחמת יום כיפור, כשאני שומעת סביבי כל הזמן דיונים למי שייכת האדמה ואינסוף ויכוחי 'זה שלנו', 'זה שלהם', 'זה שלי, לא שלך'. הרגשתי את האיבה וידעתי מה המחירים שלה. שנים אחר כך, בראשית שנות התשעים, הגעתי אל המאורים בניו־זילנד ושהיתי איתם למשך תקופה. כל מה שהרגשתי עד אז קיבל תוקף במשפט בודד ששמעתי מהם: 'אני של האדמה, האדמה לא שלי'. כל החיים שלי חייתי בצל ויכוחים למי שייכת האדמה, ופתאום אני מגיעה לתרבות שאומרת משהו הפוך לחלוטין. פתאום יכולתי לנשום. פגשתי דיאלוג מכבד ושונה כל כך ממה שהכרתי".

המפגש עם המאורים והלמידה האישית הניחו יסודות לתפיסת עולם שלויטה פיתחה עם השנים, ושהתגבשה לפני כשני עשורים לכדי שיטה סדורה בשם "שיטת המקום", שהספר הוא אחד מתוצריה. הספר והשיטה שלובים זה בזה, והתמהיל הייחודי של הספר מדבר את שפתה של השיטה. "שיטת המקום" היא גישה חינוכית־טיפולית הנלמדת מן הטבע, ושחוקרת ומשרישה באדם את חוויית המקום.

"כל איכות חייו של אדם נגזרת מן התחושה שיש לו מקום בעולם", אומרת לויטה. "כשאדם חי בתחושה שיש לו מקום, שייכות וטריטוריה, אין לו תקרות זכוכית. הוא לא מופלה, לא מדוכא ולא גולה. הוא מונח במקומו. ההנחיה שעם ישראל מקבלים ביחס לשבת היא 'אל יצא איש ממקומו'. מקום שווה מנוחה. בשנים האחרונות רואים איך חוויית ה'אין לי מקום' מקצינה, והרבה אנשים מרגישים שאין להם מקום, בין אם הם אנשי שמנת או משכבות מצוקה.

הגישה המערבית ביחס לטבע נחלקת לשניים: או שהטבע הוא משאב שאפשר להשתמש בו, או שהטבע הוא אתגר שצריך לנצח אותו ולהתמודד איתו. שיטת המקום לא מתייחסת לטבע כמשאב או כאתגר אלא כשותף וכמורה

"הארץ שלנו קטנה, אנחנו מחולקים לשבטים ותמיד היו בנו מחלוקות, אבל ההצלחה שלנו להתקיים יחד התבססה תמיד על היכולת להתקיים כמו ארבעת המינים ולומר: אני הדס, או ערבה, ויש כאן אחרים שלא דומים לי, הם ממין אחר, משבט אחר, אבל אנחנו ביחד. כשיש לי תחושת מקום, אז באופן טבעי ואינסטינקטיבי ארצה שגם לך יהיה מקום. אני יכולה להרשות לעצמי להיות נדיבה, סבלנית, קשובה. זו ההזמנה של שיטת המקום, והיא מתרחשת יחד עם הטבע".

חכמת המגוון

בחיבורו המפורסם ביותר, "האדם והטבע", כתב גורדון: "ופקחת ביום ההוא את עיניך, בן אדם, והצצת ישר לתוך עיני הטבע וראית בהן את תמונתך. וידעת, כי אל עצמך שבת, כי בהתעלמך מן הטבע התעלמת מעצמך".

לויטה רואה בציטוט הזה מוטו לכל תפיסת "המקום", ובייחוד בעבודה עם הצמחים המקומיים. "הגישה המערבית ביחס לטבע נחלקת לשניים: או שהטבע הוא משאב שאפשר להשתמש בו, או שהטבע הוא אתגר שצריך לנצח אותו ולהתמודד איתו. שיטת המקום לא מתייחסת לטבע כמשאב או כאתגר אלא כשותף וכמורה. לגורדון זה היה מאוד ברור, וגם לחז"ל. האדם והטבע מחוברים בקשר עמוק. בחשיבה המערבית־יוונית יש הפרדה דיכוטומית שהבדילה בין האדם והטבע. בתרבויות ילידיות, לעומת זאת, יש קשר של אחווה ויחסי גומלין ברורים: אני לא יכולה לפגוע בטבע בלי שזה יפגע בי. התרבויות הללו רואות את האדם כחלק מן הטבע ולא כבעלים שלו. המשאלה של שיטת המקום היא שבכל מקום בעולם, כל תרבות תחזור למקום שלה.

"בימינו הקוסמופוליטיות השתלטה על העולם. פעם באירוויזיון כל מדינה הייתה שרה בשפה שלה ומופיעה בתלבושות לאומיות משלה, והיום כולם שרים באותה שפה ומתלבשים באותם בגדים. אין לי התנגדות לגלובליות: אני רוצה אינטרנט, רוצה קדמה, רוצה חדשנות, אבל אני רוצה לזכור מאיפה באתי ולשאת איתי תחושת זהות, גאוה ושייכות למקום שממנו באתי. להישאר מחוברת למקומי ולא להיטמע. ידיעת המקום היא אוצר של זהות ושייכות".

איך צמחים מחברים את האדם חזרה למקומו?
"בעולם הטבע ישנו המושג מגוון ביולוגי, ובהשראת המונח הזה יצרתי את המונח חכמת המגוון. הטבע והצמחים מלמדים אותנו את חכמת המגוון, מה שמאוד מקביל לאקולוגיה המקומית. מבחינה עולמית, אין קשר בין הגודל של הארץ למגוון הביולוגי שבה. אפילו היום, כשכל כך הרבה מינים נכחדים, אנחנו בין המקומות הראשונים בעולם מבחינת המגוון של המינים השונים על כל מטר מרובע, גם בצמחייה וגם בעלי חיים. החוק האקולוגי אומר שככל שיש יותר מינים בשטח מסוים כך האיזון גדל, אבל החשיבה האנושית עובדת הפוך ושואפת שכולם יחשבו אותו דבר. זה הקומוניזם, וזה גם הקיבוץ. משטיחים את המציאות ומיישרים קו, וקובעים שזו חברה מאוזנת ובריאה.

"היום כולם רואים איזה חולי יצר הקומוניזם. השאלה היא איך אנחנו לומדים מהמגוון שבטבע ומאמצים אותנו לחיינו, איך אני מפתחת חוסן להכיל דעות שונות משלי. הרי אנשים מתים במגרשי חניה מוויכוח על מקום. חווית המצוקה של ה'אין לי מקום' כל כך גדולה, ומפה ועד למלחמת אחים הדרך קצרה. חכמת המגוון אומרת 'בואו נדבר בהרבה שפות אבל ניתן לכל אחד את מקומו'".

בבחירת הצמחים לספר, הוגדרו כמה קריטריונים על פי חכמת המגוון: על פי הקריטריון הראשון והעיקרי נבחרו צמחים שמוזכרים בתנ"ך, במשנה או בתלמוד. הקריטריון השני ביקש לשקף את חכמת המגוון, בדיוק כפי שהוא משתקף בטבע: לייצג את כל בתי הגידול בארץ – המדבר, ההרים ומישור החוף, ואת כל צורות החיים של הצמחים – מטפסים, שיחים, עצי פרי ועצי סרק. בצמחים שיש בהם כמה מינים, כמו האלונים או האירוסים, העיקרון היה לבחור את המצוי ולא את הנדיר. "אירוס הגלבוע, למשל, הוא פרח אריסטוקרטי, ואנשים עולים לגלבוע כדי לראות את הפריחה המיוחדת. לכאורה מתבקש להכליל בספר את האירוס כי זה הכי מרשים, אבל העיקרון אומר אחרת: פשוט, זמין וקרוב. אם צמח נמצא רק במיקום מאוד ייחודי או פורח רק לתקופה של שבועיים, זה לא מייצג. כמו בחיים, אנחנו רוצים את הפשטות ואת הקרבה, את הזמין והמקומי".

איך המקורות היהודיים התחברו לשיטה?
"ההתחלה באה מהתבוננות והקשבה לצמחים, בלי אוריינטציה תרבותית או מדעית. בהמשך הלכתי למקורות וזה הנכיח את מה שמצאתי. התכונות והאיכויות של כל צמח דיברו בעד עצמם, כפי שראיתי במקורות. אחר כך פניתי לרפואה העממית, לא משנה מאיזו מסורת, ומצאתי שזה מדבר על אותן תכונות. ואז אני הולכת לאגדות מהעולם ורואה את אותן אנרגיות. חוכמה זה דבר אינסופי ואני לא רוצה שהספר יהפוך להיות קונקורדנציה, כך שכל אחד יגלה שיש לו מה להוסיף לספר מההתבוננות שלו".

השפע נמצא במנוחה

לויטה רואה קשר הדוק בין האדם, המקום והצריכה שלו. את השנתיים האחרונות של הקורונה היא חוותה כקריאה לשוב אל המקום. "אנחנו לא יכולים לזהם ולחשוב שזה לא יחזור אלינו. הקורונה הביאה לנו את זה בפרצוף ואמרה לנו לחזור אל הפשוט והמקומי. פעם אנשים לא ידעו שיש 'עולם'. הם נולדו ומתו באותו מקום, השטח שלהם היה מצומצם והם הסתמכו על המקורות המקומיים. יש משהו בדיוק הזה שעבד טוב והוכיח את עצמו במשך ההיסטוריה. הצרכים של האדם התמלאו מתוך האפשרויות המקומיות שלו.

"היום אנחנו מזמינים הכול באינטרנט, מאביסים את עצמנו ברכישות זולות ושמחים שהמשלוח מגיע אלינו במהירות מסחררת. הקורונה הציפה את הבקשה להוריד טורים, לחזור הביתה, להסתפק בפחות. תרבות השפע שוטפת אותנו, אבל יהיה רגע שבו המשאבים ייגמרו. יום אחד הברז ייסגר ולא יהיה עוד. זה ייגמר, אין אקסטרות. הייתה פה הזדמנות שהאנושות לא אימצה. נכון שזו הייתה תקופה קשה עם התמודדויות מורכבות, אבל יחד עם זה הייתה גם עליה של זמן איכות משפחתית. אנשים יצאו מהמטריקס של עצמם וגילו שאפשר אחרת. אנחנו חותרים לקראת האלף השביעי, אל השבת. שבת זה מקום. השפע נמצא במנוחה – לא בעוד עשייה ובעוד הישגים ובעוד חומר, אלא דווקא בהרפיה ובחזרה אל המקום. אם אנחנו לא מבינים את ההזדמנות ואת הנכס שיש בעצירה, אנחנו נשחקים".

האם השיבה אל המקום בת השגה בעבור כל אדם?
"זה אולי אוטופי, אבל אפשרי שתהיה חוויית מקום בכל תחומי החיים, ולעיתים אנשים יחושו שהם במקום בתחום מסוים בחיים אבל בזירה אחרת הם עוד לא מונחים במקומם. למשל, אישה יכולה להרגיש שהזוגיות שלה במקום – יש לה בן זוג אוהב, מפרגן, מכבד, מאפשר. אבל בעבודה, לעומת זאת, אין לה תחושת מקום. לא מספיק שיש לי ביטחון עצמי והערכה עצמית ותחושת מסוגלות, לפעמים יש שלבים בחיים שצריך לעבור דרכם, ובאותם מקומות תהיה לנו תחושת גלות או מידור או שקיפות. באחד הקורסים שלי השתתף מנהל בית ספר מוסלמי מהצפון. הוא מיעוט במדינה, והוא מיעוט בקרב הערבים כי הוא מתנגד לסכסוך ומאמין בחיים משותפים. הוא נסע לאושוויץ וספג איומים על חייו. אמרו לו 'למה אתה נוסע? מה יש לך לעשות שם?'. הוא אמר: 'איך אני יכול לדבר על הסבל שלי בלי להכיר את הסבל של השני'. בעיניי הוא הדגים את האפשרות לתת מקום למישהו אחר בלי שזה יאיים על המקום שלו עצמו".

הסכסוך עם הערבים מתבסס כולו על המקום. האם בירור סוגיית המקום יכול לפתור את זה?
"בעיניי זה הפתרון היחיד, כי מבחינה טכנית אין פתרון. המשאבים בארץ מצומצמים, הצפיפות גדולה. אם אני באה מתוך ביטחון עצמי וידיעת זכויותיי, אני לא נלחמת על כלום. זו זכותי המולדת, זה טבעי. כמו שאני לא צריכה לצעוק שאני זקוקה לנשום. בעיניי השאלה הגדולה היא לא עם בני הדודים אלא עם עצמנו. המקדש נחרב לא בגלל אויבים מבחוץ. זה תמיד האתגר שהיה לנו ויהיה לנו, איך אנחנו נותנים מקום אחד לשני. מה שאנחנו זורעים זה מה שאנחנו קוצרים. זה עניין של חינוך ולימוד. זה הלך רוח. אני חושבת שמגיע לי פולחן מלא בהר הבית, ואני חושבת שגם לך מגיע. איך זה עובד? בכבוד הדדי, מתוך חכמת המגוון.

"המקדש היה בית תפילה לכל העמים. כבר בראשיתו הוא הכיר במגוון. העובדה שזה לא עובד היום זה בגלל החוק והממשל. בני אדם תמיד ידעו להסתדר ביניהם באחווה. ברגע שאנחנו מדברים במושגים של שליטה במקום, מושגי שייכות, אנחנו מפסידים הכול. שייכות היא זהות. ואם יש לי שאלה על הזהות שלי, אין לי ביטחון ואני צועקת. כעם אנחנו מאוד צועקים, גם אקוסטית וגם התנהגותית. אנחנו לא רגועים, אנחנו לא בטוחים שמגיע לנו להיות פה. המציאות רק מנכיחה כמה הבשורה של המקום נחוצה ודחופה, כי המצב לא הולך להשתנות, רק להחריף".

מקום הוא עמדה נפשית שאינה תלויה כלל בתנאים הפיזיים, מחדדת לויטה. "שלוש פעמים בשנה כל העם עלה לירושלים, וירושלים של אז הייתה קטנה בהרבה. כל העם עלה לרגל – עם ילדיו, צאנו ורכושו, וצריך להשקות את כל העם בסביבה מדברית, ואם באים מרחוק לא נשארים ליומיים אלא לתקופה ממושכת יותר, ומעולם לא אמר צר לי המקום להלין בירושלים. למה? לא כי היה מקום פיזי אלא הייתה תודעה של מקום. זה הלך רוח. אנחנו גדלנו שלושה ילדים בבית של 30 מ"ר. היום יש בתים של 300 מ"ר עם ילד אחד – האם הם עושים מקום לאחרים? לא בהכרח. אולי אפילו ההפך. הבתים נסגרו מאחורי שערים אלקטרוניים וזמזמים. החצרות הפתוחות נעלמו ואיתה גם האחווה".

רוח קלה נושבת בחוץ והקנים נעים בתנועה אחידה. אני מנסה להתבונן בהם יותר מכרגיל: שמה לב לזקיפות של הצמח, למפרקים שלו, לצבע, לרישומים העדינים המוטבעים בו. צריך זמן בשביל להתבונן. "לא צריך משאבים חיצוניים בשביל הקשבה והתבוננות", מסכמת לויטה. "ברגע שאנחנו מסכימים לרדת מהעץ של תדמיות, נגלה שאנחנו הרבה יותר דומים וקרובים. צמחים שונים חיים אלו לצד אלו והאדמה מכילה מגוון רחב ושונה. היא מכנה משותף לשבטים השונים. אנחנו צריכים ללמוד ממנה".