תלמידת חכמים שלמדה שנים רבות במדרשה סיפרה לי שאיננה מסוגלת ללמוד בחברותא עם בעלה. על פי תיאורה, כאשר במהלך לימודם המשותף התעוררה אי־הסכמה כלשהי סביב התוכן הנלמד, מבלי משים הוא היה מרים את קולו וצועק. כאשר היא התרעמה ואמרה לו "למה אתה צועק עלי?", הוא לא הבין מה היא רוצה. באחת ההזדמנויות ראתה שכך הוא לומד גם עם החברים שלו, והבינה שזהו סגנון הלימוד שהוא רגיל אליו. מאז היא לא לומדת איתו, רק עם החברות מהמדרשה. איתן יש לה ויכוחים ואי־הסכמות, אבל לא צעקות.
הלימוד בחברותא נתפס בעיני רבים כשיח שיש בו ויכוחים עם "אש בעיניים" – שיח הדומה להשחזת חיצים, למאבק מוחות. הגמרא מתארת את הלומדים כאויבים:
"לֹא יֵבֹשׁוּ כִּי יְדַבְּרוּ אֶת אוֹיְבִים בַּשָּׁעַר" – מאי את אויבים בשער? אמר רבי חייא בר אבא: אפילו האב ובנו, הרב ותלמידו, שעוסקין בתורה בשער אחד, נעשים אויבים זה את זה ואינם זזים משם עד שנעשים אוהבים זה את זה (קידושין ל, ע"ב).
ההתנצחויות במהלך הלימוד אינן מקלקלות לרוב את היחסים ההדוקים והאינטימיים בין הלומדים, בשל ההקשר החברתי־תרבותי של הלימוד. החברותא נתפסת מראש על ידי המשתתפים כסביבה ארגומנטטיבית, שבה הווכחנות רצויה ואף נדרשת כדי להעמיק בתכנים. המטרה המשותפת לשני הלומדים היא ליבון והבנת החומר הנלמד, ועל כן הוויכוח אינו יוצר בדרך כלל פגיעה ברמה האישית. אדרבה, הוויכוחים לרוב מקרבים את הלומדים זה לזה, כדברי רש"י שם: "מלחמה שעל ידי ספר – אהבה יש בסופה".
עם כניסת נשים לעולם לימוד הגמרא, הועתקה צורת הלימוד בחברותא, הנהוגה בישיבות, למדרשות. אך במדרשות (וגם בישיבות) אין המלצות כיצד כדאי ללמוד בחברותא ומהם המאפיינים של סוג למידה כזה, וחבל שכך. הנחיה וידע על תהליכי למידה משותפת היו עשויים להועיל ולסייע למפגש הלימודי המתרחש בחברותא.
כאמור, החברותא עשויה להיות סביבת למידה וכחנית וליצור לעיתים ריחוק ורגשות שליליים. היא יוצרת סביבה שיחתית שאינה אופיינית לשיחות יומיום ככלל, ואף לסביבת למידה רגילה. מחקרים העוסקים בחקר שיחות יומיומיות מלמדים שבשיחות כאלה אנו מבטאים לרוב העדפה להסכמה. כלומר, אנו מסמנים מראש לבן שיחנו, במבעים לשוניים שונים, שאנו מעדיפים שהוא יסכים איתנו.
כך לדוגמה, אם אנו אומרים על תמונה או ציור כלשהו "התמונה יפה", אנו מצפים שחברנו יענה "כן, היא באמת יפה". במקרים שהחבר לשיח אינו מסכים, התגובה לא תנוסח בדרך כלל באופן של ניגוד בוטה ("התמונה אינה יפה"), אלא באי־הסכמה חלקית, מרוככת ומעודנת (למשל, "היא יפה, אבל יש יפות ממנה"). ההעדפה להסכמה היא נטייה חוצת מגדרים, אולם בשיחות של נשים נמצא שקיים רצון רב יותר לשותפות וציפייה לתמיכה ולהזדהות, ופחות רצון לווכחנות.
לאור זאת מעניין לשאול: מה קורה בחברותות של נשים, כאשר מחד גיסא השיחות המגדריות היומיומיות מאופיינות ברצון להימנע מעימותים ובציפייה לשותפות ולהבנה, ומאידך גיסא לימוד הגמרא המשותף מתאפיין מאז ומעולם באי־הסכמות ובוויכוחים?
סוג של זוגיות
בתפיסה העקרונית של תפקיד הוויכוח בלימוד נראה שאין הבדל בין גברים לנשים. לומדות רבות בחברותא מצהירות שהן אכן מעדיפות לימוד הכולל אי־הסכמות, וחשות חוסר או הפסד כאשר הכול מתנהל על מי מנוחות ואין בשיחה אי־הסכמות כלל. ייתכן שהרצון הזה מבוסס על הדימוי של הלימוד הישיבתי בחברותא, או על תיאורי השחזת החיצים המובאים בגמרא. האם כך קורה גם בפועל? האם השאיפה עולה בקנה אחד עם המציאות?
באופן כללי אפשר לומר שאכן ישנם ויכוחים ואי־הסכמות בחברותות נשים, ואולם, ויכוחים ואי־הסכמות נפוצים יותר בחברותות שבהן לשתי הלומדות יש ידע וניסיון זהה בלימוד (לא משנה אם רב או מעט, אבל זהה), והן רואות עצמן שוות ערך זו לזו מול הטקסט הנלמד. אך במקרים שבהם אחת הלומדות רואה עצמה כבעלת ידע פחות מזו של חברתה, לא יהיו כמעט ויכוחים בלימוד. הלומדת שחשה שהיא יודעת פחות, לא תחלוק על חברתה. אם היא תנסה בכל זאת להתווכח, בדרך כלל המחלוקת תתפוגג מיד, כיון שחברתה "היודעת יותר" בעיניה תעצור את הוויכוח, בהתבסס על הידע העדיף שלה ועל יכולת הפרשנות שלה את הטקסט. במובן זה הידע הוא כוח, ומי שמרגישה יודעת מרשה לעצמה להתווכח. הידע במקרה זה משמעותי ומשפיע יותר על השיחה, למרות מאפייני המגדר.
אף שוויכוחים מתקיימים גם בין חברותות נשים, הם חייבים להיעשות במתינות ובאהבה, אחרת הלומדות לא ירצו להמשיך ללמוד יחד. שיחות וכחניות מאוד מאתגרות אולי את הלומדות מבחינה לימודית, אבל במבט לאחור הן אינן רצויות על ידן. הנה דוגמה אחת: במהלך המחקר שערכתי בנושא, נכחתי פעם בשיחה וכחנית במיוחד במדרשה, שהטונים בה עלו מאוד. זה היה אירוע מעט חריג, כיוון שעד אז כל אי־ההסכמות שראיתי נעשו במתינות ובזהירות.
חשבתי לתומי שאין לימוד מסעיר ומיוחד מזה. אך כאשר שוחחתי לאחר הלימוד עם כל אחת מהלומדות בנפרד, שתיהן אמרו שהן לא היו שבעות רצון מהשיחה, וגמרו אומר ביניהן שלא לחזור על סגנון זה בשנית. כיוון שהקלטתי את השיחה הלימודית, חזרתי לבדוק מה התרחש שם שלא מצא חן בעיני הלומדות. מצאתי שהיו בשיחה מבעים רבים של שלילה: "לא", "לא נכון", "את לא צודקת". היו גם מבעים אירוניים, כמו חזרה על דברי בת השיח בטון מעט מלגלג, וגם משפטים שעשויים לפגוע ונאמרו כנראה מבלי משים, כמו: "את מפרשת באופן הזה כי את לא מבינה".
נשים שסיפרו על אי־הסכמות שהיו לשביעות רצונן בלימוד בחברותא, הדגישו שחילוקי הדעות נעשו בסגנון שיחתי רך ולא בוטה, מנומק ומלווה בהוכחות מן הטקסט ובטון נעים לאוזן. בהתאם לידוע על שיחות של נשים בכלל, נראה כי למרות שאי ההסכמות בחברותא קיימות ורצויות – כדי שהלומדות תהיינה שבעות רצון מהם, הוויכוחים צריכים לכלול מבעים שיעידו גם על הסכמה עם דברי בת השיח ועל הכרה והערכה לטיעונים שמעלה כל אחת.
המילים המעדנות והמרככות, החיזוקים וההכרה בדברי החברה, מאפשרים לאי־ההסכמות ולוויכוחים להתקבל על ידי הלומדות. שיחות הכוללות מבעי שלילה רבים ללא הנמקה, נתפסות אצל הלומדות כאגרסיביות, כוויכוח לשם וויכוח וכהתנהגות יהירה. הלומדות רוצות להתווכח, רוצות שלא להסכים, אבל בלי צעקות, בסגנון רך יותר, בסובלנות ובאהבה.
ונקודה מעניינת נוספת: ויכוחים ואי־הסכמות, גם כשהם מתנהלים באהבה על ידי הלומדות, נסובים כמעט תמיד על התכנים הנלמדים ולא על דרך התנהלות הלימוד. כלומר, אין כמעט ויכוחים גלויים על "סדר היום", כגון מה לומדים, איזה פרשן קוראים, עד היכן קוראים או היכן מפסיקים. הוויכוחים הם בעיקר על פרשנות תוכן הטקסט. נראה כי קיימת מעין הסכמה לא כתובה שהוויכוח לגיטימי רק סביב תוכני הלימוד עצמם. כאשר עולה שאלה לגבי אופן ההתנהלות, נניח כשכל אחת רוצה ללמוד משהו אחר, בדרך כלל שתי ההצעות נשקלות על ידי הלומדות וההסכמה מושגת במהרה בדרך של פשרה כלשהי.
נראה שללומדות חשוב לשמור על יחסי החברות ביניהן, ועל כן כמעט אין בנמצא אי־הסכמות לגבי אופי ההתנהלות וסדר היום, העשויות לפגוע בחברוּת. הלומדות מחשיבות מאוד את היחסים הנוצרים בחברותא, ואף יש המדמות את היחסים הללו לסוג של זוגיות. כמו בזוגיות, ללומדות חשוב לשמור על יחסי החברות ולוודא שאי ההסכמות ייגעו רק בתכנים ולא בהתנהלות הכללית.
אם כן, נשים בלימודן מתווכחות ולא מסכימות על פרשנות הטקסט ותוכנו, ובדיוק כמו הלימוד המתואר בגמרא, הן עשויות להשחיז את החיצים ולנהל מלחמה על התכנים הנלמדים. אולם בשונה מן המתואר בגמרא, האהבה והסובלנות צריכות להימצא גם בעת השחזת החיצים ובמהלך המלחמה שעל ידי הספר, ולא להגיע רק בסופה. אני משערת בזהירות שכך גם בחברותות של גברים.
ד"ר אסתי תאומים בן-מנחם, היא ראש המסלול העל-יסודי במכללת אפרתה ומדריכה ארצית לעברית, אוריינות ושפה במשרד החינוך. עבודת הדוקטורט שלה עסקה במאפייני שיחה ולימוד בחברותות נשים
