לפני כחודשיים התקיימה מסיבת עיתונאים ביוסטון טקסס, ובה הציג ד"ר סקוט סטריפלינג ממצא שלטענתו מוכיח כי האתר הארכיאולוגי בהר עיבל הוא "מזבח יהושע בן נון". בעקבות מסיבת העיתונאים התפרסמו אינספור כתבות וידיעות, כולל בעיתון זה. ובכן, חפרתי בעבר בהר עיבל, ולמיטב הבנתי המקום אינו מזבח, האתר אינו יהודי, הממצאים שנאספו שם לאחרונה הם בגדר גניבת עתיקות, והכתובת שפורסמה לאחרונה היא פייק ניוז.
השתתפתי בחפירות הר עיבל כמנהל שטח בשנת 1984. היה לי ניסיון של למעלה משש שנים כאיש צוות בחפירות ארכיאולוגיות, ובכלל זה ארבע עונות חפירה ב"עיר דוד" אשר בירושלים. באתר הר עיבל מצאנו שני שלבי יישוב ברורים, עם פער זמן משמעותי ביניהם; פער שבו כל סוגי כלי החרס באתר הספיקו להתחלף בסוגים אחרים. בשלב הקדום היה במקום בית מגורים רגיל, עם חצר רגילה וכלי חרס רגילים. בשלב המאוחר נבנה שם מבנה מסיבי מאבנים גסות אשר מולא באופן מכוון בעפר, ואליו הוצמדו שני חדרים גדולים' גדר ועוד כמה מבנים ומתקני אבן שנבנו גם הם בשלב זה.
כאשר הגעתי עם חבריי לאתר החפירה, החופר, ד"ר אדם זרטל, כבר קבע שמדובר במזבח של יהושע בן נון. כך הציג את האתר לארכיאולוגים, ובמיוחד לתושבי ההתנחלויות שביקרו באתר ולאנשי המועצה המקומית שמימנו את החפירה בו. שום ממצא מן החפירה לא יכול היה לשנות את דעתו, שנקבעה מראש על פי השוואה לתיאורים ממזבחות מתקופות המאוחרות באלף שנה ויותר מתקופת האתר.
זרטל נהג לומר ש"אין טעם בחפירה אם אין לאתר ערך מוסף", ומבחינתו הערך המוסף היה הקשר של האתר למסופר בספר יהושע. ואולם, לא נמצאה כל עדות לכך שהמבנה הגדול היה מזבח. אומנם נמצאו בחפירה עצמות רבות של בעלי חיים, אך מרביתם היו במילוי המכוון שבתוך המבנה הגדול. כלומר, הם קדמו לשימוש במבנה. בנוסף, על פי דין וחשבון שהתפרסם בכתב העת הארכיאולוגי של אוניברסיטת תל־אביב, רק 4 אחוזים מן העצמות היו שרופות, ועל כן לא הייתה עדות לפעילות מיוחדת, חורגת ממה שהיינו מצפים למצוא באתר מגורים.
שני השלבים בהר עיבל יוחסו לתקופה המכונה "תקופת הברזל 1", במאות ה־12־13 ובמאה ה־11 לפני הספירה, בהתאם. התרבות החומרית של האתר הייתה במסורת כנענית, ועל פי מיטב הבנתי תושביו היו כנענים. בארכיאולוגיה הישראלית המקראית, וגם אצל חוקרים נוצרים פונדמנטליסטים, השתרשה הדעה שתושבי היישובים בהר שומרון היו "ישראלים" או "פרוטו־ישראלים", אולם אין לכך סימוכין בממצאים הארכיאולוגיים עצמם. זו פרשנות היסטורית מאוחרת.
פרט מעניין המרחיק את הר עיבל מן המסורת המקראית הוא זה: חלק ניכר מעצמות בעלי החיים באתר הם של חיות ניצודות – יחמורים – שלא היו בין החיות הכשרות לקורבן ולמאכל על פי המסורת המקראית. הר עיבל הוא אחד מבין מאות אתרים בני תקופתו בשומרון (והיחיד מביניהם שנחפר). אתרים אלה רחוקים מן היהדות בתרבותם ובזמנם. הרצון לספח אותם למדינת ישראל הוא אידיאולוגי.
יתרה מכך, הממצאים שנאספו לאחרונה הם בבחינת גניבת עתיקות. על פי החוק הישראלי והבינלאומי, כל מדינה מנהלת את אתרי העתיקות שבתחומיה ומגבילה את הגישה אליהם והחפירה בתוכם לבעלי היתר חפירה. אתר הר עיבל נמצא באזור הנתון לשליטה אזרחית של הרשות הפלסטינית, ועל פי סרטונים שהועלו לרשת, העפר שסונן לאחרונה מן האתר נאסף מן האתר באופן לא מורשה ולא חוקי. אם זה המקרה, הרי שכל ממצא העולה מן הסינון הוא ממצא שנגנב מאתר עתיקות ידוע ויש להחזירו לרשויות החוקיות, דהיינו לרשות הפלסטינית, ובוודאי שאין להוציאו מן הארץ. מעורבות צה"ל, הממשל האזרחי, קצין המטה לארכיאולוגיה וחוקרים מאוניברסיטאות ישראליות בטיפול בממצאים אלה הוא לא פחות משערורייה, וסותר את האתיקה הארכיאולוגית המקובלת, אם לא את חוק העתיקות עצמו.
ה"כתובת" שפורסמה לאחרונה היא בגדר "פייק ניוז". על פי הפרסומים, העפר שנאסף מן החפירה עמד חשוף במשך ארבעים שנה והועבר לסינון בשקים גדולים, "באלות". אין כל ביטחון כי מה שהיה בשקים מקורו באתר, וכל אדם המבקש להכשיר ממצאים שמקורם לא ידוע (ואף להכשיר זיופים) יכול לזרוע את העפר או את הבאלות בממצאים כאלה. אלה אינם ממצאים ארכיאולוגיים באתרם, אלא אוסף שיש להגדירו כמקרי. כל ממצא שייאסף ממקום כזה יסומן בכוכבית, המעידה שאין לדעת את מקור הממצא. על כן, פרסום ממצא מן הסינון כאילו ידוע שהוא בא מן האתר ושזמנו ותרבותו ידועים, הוא פרסום מטעה. מה גם שלא נמסר לנו דבר על ממצאים אחרים שנמצאו, כך יש לשער, תוך ניפוי העפר בבאלות – ממצאים שיכולים להעיד, לפחות, על קשר בין העפר לאתר.
נוסף למוצא המפוקפק, גם עדות ממשית לקריאה של הממצאים לא הוצגה בציבור, והקריאה המוצעת לא עברה כל מסננת מדעית מקובלת. חושף הממצא, אדם בשם סקוט סטריפלינג, הוא איש דת נוצרי ללא הכשרה ארכיאולוגית סדירה (את תואר הדוקטור שלו רכש במוסד המכונה "אוניברסיטת וריטס הבינלאומית", ואשר על פעולתה האקדמית איננו יודעים דבר), שקיבל רשות מקצין המטה לארכיאולוגיה ביו"ש לחפור באתרים שונים, אף שאינו עומד בדרישות הסף המקובלות להיתר חפירה בישראל.
על פי הודאתו, סטריפלינג מקדיש את ימיו להראות כי כל פרט במקרא ניתן להוכחה באמצעות חפירה ארכיאולוגית. את הכשרתו רכש באתר תל אל־חמאם אשר בממלכת ירדן, שחופריו האוונגליסטים הגדירו אותו כעיר סדום ופרסמו עליו מחקרים מפוקפקים למכביר (למשל, שהעיר חרבה כתוצאה מפיצוץ קוסמי; פרסום שיצא לאור בכתב עת מדעי אשר מצא לנכון לפרסם לאחרונה מאמר המכחיש את מסקנות המחקר הראשון). אדם כזה, שמטרת חייו היא לרתום את הארכיאולוגיה לאמונתו, חשוד מראש בהטיה מחקרית, ואין לתת אמון בקביעותיו הארכיאולוגיות.
נקודה אחרונה: חפירותיו של אדם זרטל בהר עיבל מעולם לא זכו לפרסום מדעי מלא. טוב יעשו מוקירי האתר אם במקום לכנס מסיבות עיתונאים – יתגייסו לטיפול זהיר, מדעי ומפורט לאתר, ולהעברה מסודרת של כל המידע עליו אל אגף העתיקות הפלסטיני, כדי שיוכל להגן עליו כראוי. האתר הוא מורשת פלסטינית לפחות באותה מידה שהוא מורשת ישראלית, אם לא יותר.
פרופ' רפי גרינברג מלמד ארכיאולוגיה באוניברסיטת תל־אביב וחבר בוועד המנהל של ארגון "עמק שווה"
