כשהייתי נערה צעירה היה לי ברור שכל בחורי הישיבה כותבים שירים. גמרא לא נתנו לנו ללמוד בבית הספר, אך מהמעט שפגשתי במשנה ובגמרא וממה שלמדתי בתנ"ך ובספרות חז"ל, נראה היה לי שזהו עולם כה עשיר ומרחיב נפש עד שברור כי כל העוסק בו יתמלא בהשראה אמנותית בכלל ובהשראה שירית בפרט, מתוך העיסוק הקרוב במילים ומשמעותן.
כשגדלתי הבנתי שהיצירתיות במרחב עולם התורה היא מזן שונה, ובדרך כלל אינה נוטה לכיוונים ספרותיים. בשנים האחרונות עובר עולם התורה התחדשות, ובמקביל לעיסוק המקובל תופס לו ההיבט היצירתי והסדנאי של לימוד התורה מקום חדש. העיסוק בתורה הוא עדיין למדני־הלכתי בעיקרו, אך מהווה גם מקור השראה.
נריה אלון הוא משורר צעיר, בוגר ישיבת שבי חברון, שהחל בכתיבת שירה בהשראת הדף היומי בזמן הסגר הראשון של מגפת הקורונה. שירי ספרו צמודים לדפי מסכת שבת ומתחילים מאמצעה, עד כי אפשר לזהות מתי החלה כתיבתם. בראש כל עמוד יש כמה משפטים מהסוגיה הנלמדת בדף, ושיר שנכתב בעקבותיהם. כספר שלם, הם נקראים כמסע אינטימי כפול של המשורר עם עצמו ועם חוויית הלימוד.
לימוד הגמרא מטבעו אינו אישי, ומתוך כך השירים אינם נוטים לרגשנות. בנוף השירי של היום נוצרת השירה בעיקר מחוויותיו של הכותב, והיא עוסקת במרחב הביוגרפי שלו. שירה העוסקת שלא בעצמי, והמתחוללת מתוך לימוד של טקסטים קדומים ומקודשים – היא דבר נדיר. מבחינה זו, "בהמולה הזו אתה עוצר" הוא משב רוח מרענן. זהו ספר ביכורים ויש בו כמה שירים מגובשים פחות, אך הם מעטים.
השירים נעים במעגלים אסוציאטיביים, שלעיתים קשורים באופן הדוק לנושא הסוגיה ולעיתים מפליגים ממנה אל מחוזות אחרים. שיר הנולד מאיסור הרְבָב על בגדי תלמיד חכם נוגע בייסורי הנפש ובפער שבין החזות החיצונית לפנימית; דיני כתיבה בשבת וכפיפת האותיות בכתיבת סת"ם נכתבים מחדש כהכרח לעצור את הכפיפה של המולת היומיום ולהקשיב; סוגיה העוסקת באיסור להמיר קדושה כבדה בקלה – המרת קדושת ספר תורה לתפילין ומזוזות – הופכת לשיר ארס־פואטי על היראה שמול המילים (מצורף בזה).
הקשב והרגישות העליונה לשפה, למרחב ולדקויות שביניהן עולה מכל שיר בספר, והוא נקרא כפרשנות אינטימית למהלך המתממש ומתחדש תמיד של מתן תורה.
אוֹתִיּוֹת שֶׁפָּרְחוּ / כִּי מְקוֹמָן לֹא עָמַד לָהֶן עוֹד / לֹא נִתַּן לִקְבֹּעַ לְקַרְקֵעַ לְהוֹשִׁיט יָד / וּלְנַשֵּׁק. // אוֹתִיּוֹת שֶׁפָּרְחוּ / מִתְעוֹפְפוֹת לָהֶן אֵי פֹּה / אֵי שָׁם / לֹא יוֹרְדוֹת מֵהָעֵץ. // בַּפַּרְדֵּס שֶׁלּוֹ הִתְהַלַּכְתִּי / בְּפֶה פָּעּור / אֶל מוּל הַמִּלִּים הַגְּדוֹלוֹת שֶׁהוּא הִכְתִּיב לִי / נִסִּיתִי לְמוֹלֵל אֶת הַהֲבָרוֹת, / לְהַעֲבִיר אוֹתָן דֶּרֶךְ אֶצְבְּעוֹתַי. / אֲבָל נִשְׁאֲרוּ הֵן / בְּסוֹדָן.
