ברשימה הקודמת ראינו כיצד לקח סארטר עיקרון מהמסורת הפילוסופית, עיקרון שהשתמשו בו ביחס לא־ל, אך הוא ייחס אותו לאדם. העיקרון הוא: "ישות שמציאותה קודמת למהותה". הרמב"ם, למשל, הגדיר באופן כזה את הא־ל. הכוונה ב"מהות" היא הרעיון העומד מאחורי ישות מסוימת, רעיון שיכול להישאר תיאורטי ולעמוד בפני עצמו גם אם איננו ממומש. למשל, אנו יכולים לחשוב על מכונה שאולי לא ניתן לממשה במציאות. אולם ביחס לא־ל, הדבר היחיד שאפשר לומר עליו באופן חיובי הוא שהוא קיים. איננו יכולים להגדירו כמו שאנו מגדירים דברים אחרים.
סארטר, האתאיסט, החליף את הא־ל באדם. נקודת המוצא של הפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית שלו היא מציאותו של האדם הפרטי, שלא כמו בפילוסופיות הקלאסיות שהגדירו קודם כול מהו האדם כ"מהות". לפי סארטר, קודם כול האדם קיים, זו נקודת המוצא. על כל השאר אפשר להתווכח.
להגדרה זו יש השלכות שונות, אחת מהן חשובה מאוד. ניקח למשל את המושג היפה "מימוש עצמי", שהיום מדברים עליו רבות. אני טוען שכבר הרמב"ם האמין במושג של מימוש עצמי, וכמובן גם סארטר, אולם ביניהם יש הבדל תהומי. עבור הרמב"ם, לאדם יש "מהות", והמימוש העצמי הוא הוצאת מהות זו מן הכוח אל הפועל. מהי מהות האדם לפי הרמב"ם? האדם הוא "חי משכיל" או "חי מדבר", כלומר בעל שכל, ועליו להביא את שכלו לידי ביטוי באופן המקסימלי האפשרי. לכן, על האדם לשאוף להגיע לאמיתות ביחס לעולם וביחס לא־ל. על פי הרמב"ם, זוהי דרך ארוכה שהשלב האחרון שלה הוא הגעה לחוויה של טרנסצנדנציה – חוויה רוחנית גבוהה.
בניגוד לרמב"ם, בדורות האחרונים התפתח עולם מושגים אחר לחלוטין. דיברו על רעיונות של "הגשמה", קרי מימוש עקרונות גדולים, חברתיים ולאומיים. במסגרת זו, ההגשמה העצמית של האדם הפכה להיות חלק ממכלול, חלק מהגשמה כוללת יותר של רעיונות אלו.
גם סארטר מדבר על מימוש עצמי, אולם נקודת המוצא שלו היא ה"מציאות" של האדם. לשיטתו, כל אדם קובע בעצמו את מהותו. בניגוד לגישות חסידיות, אין לאדם פוטנציאל פנימי שהוא צריך להגשים. סארטר מגדיר באופן זה את החופש המוחלט של האדם לבחור את הדרך שבה הוא רוצה ללכת. כל הדרכים שוות, ואין הגדרה מראש של דרך טובה ורעה. שום דרך איננה נובעת באופן הכרחי מה"מהות" של האדם, דבר שאינו קיים לפי סארטר.
בתיאוריה זו, החופש הוא האלמנט היסודי של האדם. כאן משיק סארטר לרעיונות דתיים של חופש הבחירה, שמקבלים אצלו תחייה חדשה לאחר שנדחו על ידי המדע, הפילוסופיה והפסיכולוגיה המודרניים, הכופרים בחופש הבחירה של האדם. על רעיון חשוב ומעניין זה בתורתו של סארטר עמד מרטין בובר.
אולם מעבר לעצם הרעיון של החופש שיש לאדם, עיקרון זה של סארטר ביחס לחוסר המהות היסודית של האדם, עומד בסתירה עקרונית לרעיון הדתי ולמשמעות קיומו של הא־ל. כשסארטר מצהיר על האתאיזם שלו ואומר שאין א־לוהים, זוהי יותר אמירה אקזיסטנציאליסטית מאשר אמירה פילוסופית. המשמעות העמוקה באמירה זו שאין א־לוהים היא שאין ערכים אבסולוטיים. האמונה בא־לוהים משמעה שיש טוב ורע הקודמים לאדם, ושיש לאדם מהות שא־לוהים הטביע בו. מהות זו משמעותה שהאדם צריך לבחור בטוב. לעומת זאת, על פי סארטר אין כלל מהות כזו ואין ערכים מוחלטים כאלו. יש רק מה שהאדם בוחר.
סכסוך בתוך המשפחה
בעת החדשה ניטש מאבק איתנים בין ההשכלה והדת, אולם כשעומדים אנו בפני סארטר והאקזיסטנציאליזם מבינים אנו שמאבק זה איננו אלא סכסוך משפחתי. המשכילים, הדאיסטים (מאמיני הדת האוניברסלית הרציונליסטית) ולפניהם כוהני הדת אשר שרפו זה את זה, הם עדיין בני אותה משפחה. לכולם משותף העיקרון שלאדם יש מהות בסיסית שעליו לממש – בין אם זו המהות הדתית או המהות ההשכלתית. הרמב"ם, כאמור, האמין בא־לוהי התבונה ואיחד בין הדברים. לשיטתו, התבונה היא תוארו של הא־ל.
סארטר כפר בעיקרון זה. התיאור שלו הוא של אדם הנזרק לתהום. לא קיים עבורו חבל שיוכל להיאחז בו, ודגם שיסייע לו בהכרעותיו. לא א־לוהים, ולא "שמי החכמה והשכל". האדם, לפי סארטר, יגיע לקיום של ממש רק כאשר יגיע למטרה אשר הציב לעצמו. אולם סארטר גם מודה שבסופו של דבר לא כל בחירה שעושה האדם היא בחירה חופשית אמיתית. זאת מאחר שבשלב מסוים האדם כבר עשה את הבחירה ההוליסטית והמשמעותית שלו, ומאז היא משפיעה על דברים רבים שיעשה בעתיד. זו יכולה גם להיות בחירה של האנושות או של קבוצה, המשפיעה על האדם הפרטי שהוא חלק ממנה.
כנגד הסובייקטיביות האבסולוטית של סארטר ניצב מרטין בובר ומעמיד את התזה שלו. האדם נפגש לא רק עם אדם אחר, פגישה שמשמעותה סובייקטיביות אחת מול סובייקטיביות אחרת, אלא עומד גם בפני מפגש מתמיד עם ישות שהיא מעבר לסובייקטיביות. זהו המפגש עם א־לוהים. לא מדובר כאן במפגש מיסטי כמו שמתארת הקבלה, שבו עצמיות האדם מתבטלת ומתאחדת עם האינסוף. לפי בובר, מפגש זה איננו חוויה מיסטית אלא חוויה של דיאלוג; זהו מפגש עם מערכת ערכים אובייקטיבית, שמגדירה לנו מהי דרך טובה ומהי דרך רעה. והחוויה הזו איננה ייחודית לנביא, אלא יכולה להיות מנת חלקם של כל בני אדם. זה לא קיים באקזיסטנציאליזם של סארטר.
