אני זוכר את הפעם הראשונה שבה פתחתי את הספר דאו דה ג'ינג, ספר היסוד של ההגות הדאואיסטית. זה היה בשנות העשרה שלי, שזכורות לי כשנים עם המון רעש והמולה, בעיקר בתוך הנפש. ופתאום שקט. מישהו לקח את ידי והוביל אותי במסע אל תוך הנפש, אל העולם, אל ערוּת מסוג חדש. הרגע הזה הכה בי כאשר פסעתי את צעדיי הראשונים ב"דרך עץ החיים", ספרו החדש של הרב דוב ברקוביץ. שפה יהודית, מקראית ומדרשית, בספר שמתחיל בסגנון של הדרכה מדיטטיבית, שפותח את גבולות ההכרה שלנו למרחבים חדשים ושמפנה מקום להקשבה עמוקה.
חיש מהר המסע מוליך את הקורא אל תוך בית המדרש, אל התורה ואל חז"ל, בניתוחי עומק וחידושי תורה באמצעות כלים טקסטואליים, ספרותיים, הלכתיים והגותיים. ומשם שוב אל השפה שמדברת באופן ישיר על האדם ועל מסע חייו וחוזר חלילה. ואל תוך זה משובצים דיאלוגים ודיבור בגוף ראשון על מסעו של המחבר ועל מפגשים משמעותיים שעבר בחייו והולידו את הרעיונות שבספר. פעמים שהמעברים הללו בין סוגות ספרותיות שונות מאתגרים ונחווים כקפיצה לא מוסברת. דומה שהמדיום של ריבוי השפות הולם את המסר או המסע של הספר. זהו מסע בין היבטים שונים בקיומו של האדם – בין אינטליגנציות שונות, בין השכל ללב, בין הגוף והרוח, בין האנושי לטקסטואלי, בין המדרש לחיים, בין אדם לעצמו ולחברו ובין אדם למקום. אינטגרציות שמהוות חלק מבשורת חידוש הנבואה בארץ ישראל והתקווה לבית המקדש השלישי.
בראשית המאה העשרים ניסח הרב קוק את תפיסתו הייחודית ביחס ל"תורת ארץ ישראל", שמבקשת לחשוב באופן חדש ומהפכני על מהותה של תורה ועל דרך לימודה. מאז ועד היום רבים עסקו בפרשנות לדברי הראי"ה, אך מעטים ניסו ליישמה הלכה למעשה. בזהירות אומר שדומני שהספר "דרך עץ החיים" מהווה את הניסוח החד, העכשווי והרלוונטי ביותר לתורת ארץ ישראל של הרב קוק. התמה המרכזית שלו מצויה בהבחנה שבין עץ החיים לעץ הדעת: עץ החיים מזוהה עם החיים עצמם; היותנו בני אדם ברואים בצלם אלוקים בעולם הזה על כל רובדי החיים הכלולים בו – אדם וגופו, איש ואישה, אדם וסביבתו, מורה/רב ותלמידיו, היחס לגשמיות ומשאבי הטבע, לכסף ולרכוש. לעומתו עץ הדעת הוא הסמל לתורה, לשפת החוק וההלכה.
החידוש הגדול והרדיקלי טמון בקביעה שעיקר מטרת האדם בעולם הזה היא האכילה מעץ החיים: "קיום רצון ה' בחיים הוא המטרה, והתורה מהווה אמצעי לשם מימוש רצון הבורא בחיים… התורה היא אמצעי; החיים הם המטרה. זוהי אחת מנקודות המוקד במהפך בפרדיגמה. התורה מהווה מפרט של ברכת החיים, אשר מהווים כלי ביד האדם למימוש ברכתם" (עמ' 29). התורה אפוא אינה תיאולוגיה. כלומר, היא לא למידה על האלוקים, אלא למידה על האופן שבו אלוקים מספר לנו מיהו האדם.
רִיק בחברה הישראלית
על פי דרך זו, גיבור התרבות שהספר מנסה לצייר הוא "אדם תורני יוצר", שהוא שונה בתכלית מזה של המסורת הישיבתית הליטאית. איש זה "איננו איש ספר בהכרח" (עמ' 83), אלא איש של מפגש. מפגש עם הספר, עם החיות שמאחורי המילים. או באופן מדויק יותר – עם מחבר הספר. "צבירת ידע וההתעסקות בספרים אינן מטרות כשלעצמן". מצד שני, גם "חירותו של האדם התורני היוצר אינה עומדת כמטרה בפני עצמה", שהרי החופש והיצירה הם רק הכלים לקבלת ברכת אלוקים הטמונה בחיים. ההתבוננות בתורה מבקשת "להעמיק את דעתו ולפתח את כישוריו". פיתוח הכישורים איננו מגיע מתוך תפיסה אגוצנטרית, אלא מתוך ההבנה שמפגש עמוק ומפרה בין אדם לזולתו מסוגל לצמוח רק מתוך הקשבה של האדם לברכת החיים שאלוקים בירך אותו והיכולת לדייק אותה. גם ההפך נכון – העמקת ברכת החיים שבתוך כל אחד אפשרית רק בתוך חיים של מפגש תמידי. מפגש עם אלוקים, עם תורתו, עם אנשים אחרים ושונים. כך, לפי הספר, דבר "אמיתי" הוא כזה שמוביל ל"אינטימיות והתחברות". במובן הזה, המחבר מנסח באופן קיומי המתפרט לדרכי חיים את שפת הייחודים של תורת הקבלה. מתוך תפיסה זו הוא מבקש להעמיק במעגלים השונים שמרכיבים את חייו של האדם בעולם הזה ולשרטט קווי מתאר לחשיבה מחודשת על אודות האדם, החברה, התורה ותפקיד עם ישראל בעולם.
ואקום משמעותי נוצר בחברה הישראלית, כך טוען המחבר. רבים בציבור אימצו באופן רחב את ערכי ההומניזם הליברלי בניסוח פוסט־מודרני; הציבור החרדי עסוק במגננה על המסורת והקהילה שלו, ללא התמודדות ושיח מעמיק ביחס להוויית החיים החדשה בחברה הישראלית; ומהלך היציאה של הציונות הדתית אל מרחבי ארץ ישראל והאחיזה באדמתה היה למעשה תנועת התכנסות פנימה אל היישובים ואל הישיבות. ואין מי שמציע אלטרנטיבה יהודית לאושיות החיים שמרכיבות את קיומנו על אדמתנו. המחבר אינו שואל כיצד אפשר להסתדר בעולם מודרני בתוך גבולות ההלכה, אלא כיצד התורה וההלכה מאפשרים חיים מרוממים, עמוקים ומדויקים יותר. לא האם החיים יכולים להסתדר עם ההלכה, אלא כיצד הם מגלים וחושפים את יסודות הקדושה. המחבר מבקש להתקדם ממקומנו היום דווקא מתוך שיבה אל אוצרות מסורת ישראל.
בתוך השיח העכשווי בחברה הישראלית שעוסק בוויכוח (חשוב שלעצמו) בין שמרנות לפרוגרסיביות, בין שימור הקיים בכל הכוח ובין שינוי רדיקלי המתכחש ליסודות של חיים ומסורת, הרב ברקוביץ' מציע כיוון אחר. שפה של חזון, שנותנת כיוון: לא רק לשמור על המבנה המשפחתי, אלא להעמיק אותו ולקדש אותו; לא רק לשמר את הקשר הבין־דורי, אלא לדייק את התפקידים ואת דרכי העברת הידע, המסורת, והצמחה מעמיקה של דור ההמשך; במקום לבחור מראש צד בוויכוח האקולוגי על בסיס פוליטיקת זהויות זולה, מציע הספר התבוננות ישירה במשמעות האקולוגית של ההתפתחות התעשייתית והשפעתה על חיינו.
את כל זה, כך מייחל המחבר, אמורה להוביל דווקא הרבנות הראשית, שצריכה להציב אתגר תרבותי לחברה הישראלית. זאת אם תצליח הרבנות לשים לעצמה למטרה "להביא כל אדם ואדם חילוני כדתי ודתי כחילוני … לגלות את קולו האישי ולדבר בו את תורת ה'" (עמ' 105). אך לשם כך מציע המחבר מהפכה של ממש בתפיסת דמות הרב ותפקידו.
קפיטליזם ועקרון העונג
אתייחס בקצרה לשתיים מתוך הסוגיות השונות שהספר מתייחס אליהם. האחת היא שאלת הקפיטליזם, המשבר האקולוגי והעידן הפוסט־טכנולוגי: אחת התמות המרכזיות של ספר דברים היא הקשר ההדוק בין התנהגות האדם להתנהלות הטבע על פי ההשגחה האלוקית – קשר שהעולם המודרני והקדמה הטכנולוגית הצליחו לערער. ברם, דומה כי דווקא העוצמה הטכנולוגית והתעשייתית של ימינו מחזירה לקדמת הבמה שאלות של אתיקה וערכים. היום אנחנו מבינים עד כמה קיום העולם תלוי לא רק בפיתוח יכולות האדם והמכונה, אלא בשימוש נכון במשאבים העומדים לרשותנו. למדע אין כלים לטפל בשאלות פילוסופיות ומוסריות חמורות. כאן זקוק האדם למשמעות, לעולם ערכי שממנו נגזור את האתיקה. גם התרבות הקפיטליסטית מציפה ביתר שאת שאלות אתיות ביחס לשימוש נכון במשאבי הטבע וביחס שבין הקניין הפרטי לדאגה החברתית.
לכל הבעיות הללו מבקש המחבר להציע פתרון, או ליתר דיוק כיווני חשיבה, מתוך עיונים במסכת פאה ומתוך דיני שכנים במסכת בבא בתרא. בניגוד לבינאריות שבין חופש הקניין לסוציאליזם קיצוני, המקורות השונים מציעים תמונה מורכבת שמהלכת בין עקרונות שונים ומשלימים. מצד אחד, ראיית הקניין הפרטי ופיתוח העולם כחלק ממימוש כוחות האדם שנברא בצלם אלוקים וביטוי לברכתו של האדם בעולם. מצד שני, התובנה כי בורא העולם הוא הבעלים המקורי של העולם, תובנה שממנה נגזרת חובה מסוימת של חלוקת משאבים שרואה את הנזקקים וצרכיהם. בין הקצוות האלה נבנית עמדה קיומית שהופכת את ההתנהלות הכלכלית, הקניינית והסביבתית של האדם בעולם לחלק אינטגרלי מהעמדה הדתית שלו ומהאופן שבו הוא חי את חייו נוכח פני ה'. לבחור בחיים פירושו "לחזור לאכול מפירות עץ החיים שאלוקים נטע בבריאה… בכל מקום שנמצא חסדו של הא־ל בברכת החיים, חלה החובה לעיצוב גבולות לאותם כוחות היצירה שבצלם".
כל זה קשור לשינוי תודעתי עמוק שרואה באדמה, בשפע היבול, בקניין הגשמי וברכוש זירה מרכזית של האתגר הקיומי, הרוחני והמוסרי של האדם. ברכות השבח או הנהנין עשויות לבטא את ההכרה הדתית בקשר בין העולם לבוראו, אך הלכות לקט שכחה ופאה והלכות שכנים הם הדרך המעשית לרקום חיים עם הקב"ה בעולם הזה.
סוגיה שניה שאזכיר היא גוף ומקומו של העונג בחיינו: חלקו האחרון של הספר עוסק בנדבך הראשון של קיומנו – הגוף. באופן אינטגרלי למהלך הספר, הגוף הוא לא רק אתגר גשמי שצריך להסתדר איתו בעולם הלכתי; הוא גם לא כלי לעבודת ה' ולא רק אמצעי לנשמה. הגוף עצמו, על תשוקותיו, חשקיו ומאווייו, טומן בחובו ברכה אלוקית, ולכן היכולת לבטא את כל עוצמתו באופן נכון ומדויק, מוסרי ומיטיב, היא עצמה עבודת ה' וחלק ממטרות האדם בעולם. עונג מדויק בתוך קשר זוגי מחויב ושמח הוא לא רק מותרות אלא מטרה בפני עצמה; הוא לא רק שער כניסה לגן עדן אלא מבטא במשהו כאן ועכשיו את החיים בגן עדן שלפני החטא. אם כן, על האדם להנכיח את היצרים והחשקים, את הרצון להנאה ועונג, ולא להתכחש אליהם אלא להבין שנדרשת ממנו עבודה כיצד כל אלו יתבטאו באופן הנכון. באופן שמיטיב עם אחרים ולא פוגע בהם, ובאופן שמצמיח חיים וקשר ואינטימיות ולא להפך.
גם כאן המחבר אינו עסוק רק בשרטוט הגבולות ההלכתיים לחיים גופניים, אלא בפיתוח שפה מינית חיובית של התורה. כזו שיכולה לרדת לפרטי פרטים באופן כן וישיר, בשפה עשירה, ובכל זאת עדינה וצנועה. לפנינו נפרסים סוגים שונים של מגע והנאה גופנית בין איש לאישה, ועמדה ערכית־תורנית ביחס אליהם. הספר חוזר ליסודות הביולוגיים הראשוניים של חיינו – הגבר כנושא זרע ואישה כנושאת ביצית – ונוסך בהם ובחיבור ביניהם עומק ומשמעות. במובן מסוים אפשר לומר כי חיי קודש מלאים, שמכירים בברכה האלוקית הקיימת בעולם הזה ומצליחים לבטא אותה נכון, כמעט מחייבים פיתוח משמעותי של אינטליגנציה גופנית וארוטית. את הדרך הזו מבקש הספר לסלול מחדש, הדרך אל עץ החיים.
לסיכום, הרב ברקוביץ פורס בפני הקורא באומץ ובכנות את מסע חייו בתחומים היסודיים והרגישים של החיים. הוא מציג תפיסת עולם אופטימית ומרנינה ועם זאת תובענית במיוחד, שמאמינה כי ברכת אלוקים טמונה בתוך העולם הזה ממש ומבקשת להתחבר אליה, לחשוף אותה ולחיות אותה באופן מדויק ושמח. ספר זה יהווה אתגר קיומי ערכי ורוחני לא רק עבור תופסי התורה אלא לחברה הישראלית בכללותה, ולכל כל מי שמחפש אחר רוח ומשמעות על פי ערכי התורה.
