ברשימה הקודמת ראינו כיצד סארטר, האתאיסט, האמין בחופש המוחלט של האדם ובכך שאין לו שום ייעוד קבוע מראש שאליו הוא אמור לשאוף. האדם, או האנושות, חופשיים לקבוע את ייעודם בעצמם. הסוג הזה של האתאיזם עומד בניגוד מוחלט לקוטב השני של האתאיזם, זה המגיע מכיוון המטריאליזם, השולל את קיומה של הבחירה החופשית וטוען שהאדם איננו אלא סוג של מכונה או מחשב, ללא אפשרות אמיתית של בחירה. על עניין זה עמד מרטין בובר, ולכן יכול היה להזדהות במידה מסוימת עם סארטר למרות האתאיזם שלו. נרחיב כעת עוד קצת על העניין הזה.
במוקד הקיום האנושי מצויה השאלה המוסרית: מהי הדרך הנכונה שצריך האדם לבחור? האם בכלל קיימת דרך כזו, או שכל דרך שיבחר האדם עשויה להיות "נכונה" במידה שווה? שאלה מהותית זו קשורה באופן הדוק לשאלת החופש של האדם. אחת התזות העיקריות של האקזיסטנציאליזם מתמקדת, כאמור, במושג החופש, שעמד במרכז הגותו של סארטר. אולם להגדרת ה"חופש" של האדם ישנם כמה ממדים, שאפשר להעמידם על שלשה:
1. חופש שמשמעותו כי האדם משוחרר וחופשי מהסיבתיות השוררת בעולם הפיזיקלי. זוהי עמדה המנוגדת בתכלית להשקפות המאמינות בדטרמיניזם, ומתיימרות להסביר את התנהגות האדם כחלק בלתי נפרד מהעולם הפיזיקלי הפועל לפי חוקי טבע דטרמיניסטיים, וממילא אין לאדם חופש. לדעתי, עמדה זו כבר איננה מדעית אלא פילוסופית, שכן היא חורגת מהמדע הממשי לכיוון של רעיון אידיאלי המאמין בכך שבהינתן כל המידע הדרוש ומכלול החוקים, ניתן לכאורה לדעת את מצבו של העולם כולו בכל רגע נתון בעבר, בהווה ובעתיד.
2. החופש האנושי הוא גם חופש מעולם האידיאות והאידיאלים המוסריים. על כך הרחבנו ברשימה הקודמת. האקזיסטנציאליזם, כפי שבא לידי ביטוי למשל אצל סארטר, אינו מקבל את מציאותם של אידיאלים מחייבים חיצוניים לאדם, וגם לא את קיומה של "אידיאה" אנושית, מושגים ששלטו בפילוסופיה שקדמה לאקזיסטנציאליזם.
3. החופש האנושי הוא גם חופש ממושג "המהות" האנושית, שאותה אנו חייבים לממש כדי להיות עצמנו במלוא מובן המילה. גישה זו, המדברת על מהות אנושית, נכחה בפילוסופיות שונות במהלך הדורות. ראינו למשל אצל הרמב"ם שמיקד זאת בצד השכלי, ובשאיפה להגיע לידי השכלה והבנה נכונה של העולם והאלוהות.
הרצון קודם לתבונה
האקזיסטנציאליזם האתאיסטי מחק את הקשרים שבין האדם לשלושת העולמות הללו. מחיקה זו מיועדת, בעיקרו של דבר, להוביל את האדם למצב של חופש מוחלט. אולם כך גם מובילים את האדם לעולם שאין בו שום נקודת אחיזה, שום מעמד להניח עליו את רגלינו. העולם איננו אלא תהום האין.
כאן נכנסת לתמונה הפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית הדתית. בשאלת החופש מצויה אחת הנקודות המכריעות במאבק בין האקזיסטנציאליזם האתאיסטי ובין האקזיסטנציאליזם המאמין, אך גם נקודת השקה מסוימת. ההגות הדתית לדורותיה האמינה שהאדם חי בעולם הפיזי, אך בניגוד לשאר העולם, יש בתוכו משהו מהכול־יכולת האלוהית, וזה החופש. אך לא זו בלבד; יש באדם גם משהו נוסף הדומה לכול־יכולת האלוהית, והוא הוולונטריזם. לכך קרא פרנץ רוזנצוויג ה"מטא־אתי" – זו התובנה שהאדם יכול לפעול על פי רצונו ולא בהכרח על פי החלטה תבונית. הרצון עומד מעל התבונה. יש באדם חופש פנימי לפעול ולהחליט לפני היות התבונה. בכך יש נקודת השקה עם האקזיסטנציאליזם האתאיסטי.
המושג הזה של חירות מצוי בעימות מתמיד עם מושג האמת. אולם באיזה מובן האדם חופשי? לפי סארטר, האדם חופשי בכול, ללא גבולות. כנגדו יוצא מרטין בובר ומציג את השגתו בעניין. בובר נלחם כדי להוכיח שאפילו אחרי המהפך האקזיסטנציאליסטי יש משמעות ל"טוב" כערך מוחלט, ולא שהאדם יכול להגדירו כרצונו. גם בובר מסכים שעולם האידיאות, שנבנה על ידי פילוסופיות קודמות, כמו קאנט למשל, איננו קיים עוד. אולם עדיין ישנו מוסר מוחלט, שלפי בובר הוא נולד מהמפגש עם א־לוהים. לא מהציווי, אלא מהמפגש. כמו שאהבה יכולה להיוולד ממפגש בין איש ואישה. גם ללא עולם האידיאות, וללא האקסיומה שקיים עולם ערכים אידאלי כשלעצמו, קיים המפגש עם א־לוהים, וממנו נולדת ההבחנה בין טוב ורע.
כאן מצוי בובר במצר שבין קירקגור לסארטר. סרן קירקגור, מראשוני האקזיסטנציאליסטים, היה איש דת נוצרי מאמין, וטען שהדת עומדת מעל המוסר ולפיכך הציווי הדתי יכול לבטל את הציווי המוסרי (עקדת יצחק, למשל). מנגד עומדת גישתו של סארטר שיכולה להוביל לביטולו של המוסר מהכיוון המנוגד – האתאיזם והחופש המוחלט של האדם. בובר נמצא בנקודת האמצע, שלפיה המוסר נולד דווקא במפגש עם אלוהים.
למה לא היית זושא
"החור השחור" בגישה האקזיסטנציאליסטית הוא מקומו של האחר. דבר זה הפך לחידה. הפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית שמה דגש אבסולוטי על הקיומיות של האני ועל החופש המוחלט שלו, וזה לכאורה לא משאיר קיום פילוסופי לאחר. כפי שראינו, העיבוד של בובר ממתן את התפיסה הזו ומכניס גם את הרעיון של הדיאלוג עם א־לוהים. באופן דומה, בובר מדבר על הדיאלוג עם האחר ובכך מחזיר את מעמדו של האחר בפילוסופיה זו.
לסיום נחזור להגדרה השלישית של החופש על פי האקזיסטנציאליזם: החופש ממהות אנושית כל שהיא. ראינו את הרמב"ם שמדבר על התכלית שאליה האדם צריך לשאוף. בעניין זה ממשיך הרמב"ם את השיטה האריסטוטלית הקלאסית, ובכך הוא מחבר את רעיון תכלית האדם בעולם הדתי עם העולם הפילוסופי. לכל המין האנושי קיימת תכלית אחת, וזו הדרך היחידה למימוש הפוטנציאל האנושי. לכך כאמור התנגד האקזיסטנציאליזם, וטען שאין מהות כזו ולא תכלית כזו. יש רק בחירה שרירותית של האדם הנובעת מהקיומיות שלו, קיומיות העומדת לפני הכול. אין עדיפות כלשהי לדרך זו או לדרך אחרת.
כאן מעמיד בובר שוב דרך אמצע. אולי אין תכלית כלל־אנושית כפי שחושב הרמב"ם. אך למרות זאת ישנו שביל אינדיווידואלי לכל אדם. לכל אחד יש תכלית שעליו לממש, ושאף אחד אחר לא יוכל לממש במקומו. בכך ממשיך בובר את הכיוון החסידי, כפי שבא לידי ביטוי יפה באמרתו המקסימה והידועה של ר' זושא מאניפולי. ר' זושא אמר שאחרי מותו לא ישאלו אותו בשמיים "זושא, למה לא היית משה רבנו", אלא "זושא, למה לא היית זושא".
