השבוע נציין שמונים ואחת שנים ל"מבצע ברברוסה" – הפלישה הגרמנית לרוסיה במהלך מלחמת העולם השנייה, שהביאה לרציחתם של קרוב ל־2.5 מיליון יהודים. עד אז הייתה גרמניה בת בריתה של רוסיה, בעקבות הסכם ריבנטרופ־מולוטוב. ב־22 ביוני 1941 פלשו לתוך בריה"מ כארבעה מיליון חיילים של גרמניה ובעלות בריתה, במתקפה שהפתיעה לחלוטין את ההנהגה הסובייטית ואת הצבא האדום.
עוד לפני ועידת ואנזה בתחילת 1942, שבה התכנסו בכירי המשטר הנאצי לדון בפתרון הסופי, ועוד לפני שתאי הגזים באושוויץ החלו לפעול, כבר נרצחו למעלה ממיליון יהודי בריה"מ. הם נרצחו בעיקר בבורות ירי, כאשר הידועים שבהם הם באבי יאר ופונאר. הרצח ההמוני בבורות בוצע בידי יחידות האייזנצגרופן, שנעו מאחורי כוחות הצבא ודאגו "לטהר" את השטח ולחסל פעילים סובייטים ויהודים. חשוב לציין כי יחידות האייזנצגרופן מנו כשלושת אלפים איש, ולא יכלו לבצע את משימתם ללא עזרת המקומיים. ידוע, למשל, שהמשטרה האוקראינית הייתה מהכוחות הבולטים ששיתפו פעולה ם הנאצים.
כמה ימים לאחר תחילת הפלישה החליטו סטלין והדרגים הסובייטיים לנהוג בשיטת "האדמה החרוכה", ולפנות לעורף כל אזרח שנדרש למלחמה. כך היהודים שהיו מהנדסים, רופאים וחיילים פונו לאחור, ואילו היהודים המסורתיים שנותרו במאות עיירות יהודיות, "שטעטלאך", נרצחו בבורות הירי. יהדות רוסיה המסורתית נמחקה עם הפלישה הנאצית.
תרומתם של יהודי בריה"מ לניצחון על גרמניה הייתה מכרעת. הם לחמו בשורות הצבא האדום באומץ ובתושייה. כחצי מיליון יהודים רוסים התגייסו לצבא האדום ולקחו חלק בלחימה מול הגרמנים. הם לחמו בעוז לא רק למען "אימא רוסיה" אלא בעיקר בשביל אחיהם היהודים, שהשמועות על גורלם בשטחים הכבושים הגיעו אליהם. על עוז רוחם תעיד העובדה שרבים מבין מקבלי העיטור הגבוה ביותר של המלחמה, "גיבור בריה"מ", היו יהודים.
לצד סיפורה הידוע יחסית של לידיה ליטבק, טייסת יהודייה שהפילה 12 מטוסים גרמנים, ישנם מאות לוחמים ולוחמות יהודיים שלא זכו להכרה מספקת. יהודים בלטו במערך הלחימה התומך כמהנדסים, רופאים ועוד. רבים מהם היוו חוד החנית בתעשיות הביטחוניות, אף שהיו אחוז קטן מסך האוכלוסייה הכללית. חברת מיג, המייצרת מטוסי קרב עד היום, נוסדה ב־1939, עם תחילת המלחמה. שמה של החברה הוא ראשי התיבות של שמות מייסדיה – מיקויאן וגורביץ. מיכאיל גורביץ היה מהנדס מטוסים יהודי.
בחודשים שקדמו למבצע ברברוסה, יהודי בשם בוריס ואניקוב, שהיה באותה תקופה סגן שר החימוש, הכין תוכנית מגירה מקיפה למקרה של פלישה, שכללה העברת מאות מפעלים צבאיים מאזור אוקראינה ובלרוס לתוככי בריה"מ. עם גילוי התוכנית הוא נאסר על ידי השלטונות הסובייטים בנימוק של בגידה במדינה, שכן הוא העז לחשוש שצבא גרמניה יפלוש לבריה"מ. ואניקוב נשפט ונגזר עליו עונש מוות.
כיוון שמבצע ברברוסה החל לפני הוצאתו להורג, ואניקוב הוצא מבית הסוהר. בדומה ליוסף התנ"כי הוא הולבש בגדים יפים והובא בפני סטלין. הרודן שאל: "החבר בוריס, התוכנית שהכנת עדיין רלוונטית?" ואניקוב השיב בחיוב, ומיד החל לפעול להעברתם של קרוב ל־200 מפעלים צבאיים לאזור הרי אורל ולשטחים פנימיים בבריה"מ. אותם מפעלים החלו לעבוד, לפעמים במבנים שעדיין לא היה להם גג. חלק גדול מניצחון הרוסים במלחמה נזקף לזכות תוכניתו של ואניקוב.
רבים מהיהודים שנותרו מאחור ולא פונו הצטרפו לשורות הפרטיזנים שפעלו נגד הנאצים. יחידות אלו לא קיבלו אל שורותיהם ילדים וזקנים. יהודים שהחליטו לברוח ולהשאיר את משפחתם מאחור נרצחו לא פעם בידי פרטיזנים מקומיים, ומי שהצליחו להתקבל סבלו רבות מאפליה ואנטישמיות בקרב קבוצות אלו. באביב 1942 הקים טוביה בלסקי, יחד עם פרטיזן יהודי בשם שלום זורין, את גדוד הפרטיזנים הייחודי שלו. הם קיבלו לקבוצותיהם זקנים, נשים, ילדים ומשפחות יהודיות שלמות. קבוצות אלו הצליחו להציל אלפי יהודים, ולקחו חלק פעיל בלוחמה נגד הגרמנים.
חלק משיבת ציון
מלחמת העולם השנייה צרובה בתודעה הרוסית כטראומה גדולה וגם כניצחון מזהיר. אזרחי בריה"מ התגייסו כאחד כדי להביס את הנאצים. המחיר היה כבד: 27 מיליון אזרחים נהרגו במהלך המלחמה. כשתמה המלחמה, רבים מהיהודים שנותרו בבריה"מ היו כאלה שאיבדו את משפחתם וזהותם. רבים בחרו לעסוק במקצועות הרפואה וההנדסה, התרכזו בערים והיו מנותקים מהמסורת. היהדות במשטר הסובייטי היוותה מכשול גדול לקבלת משרה מכובדת. למרות זאת, רבים לא שינו את שמם ולא זנחו את עברם.
עם נפילת מסך הברזל, מאות אלפים נהרו למדינת ישראל. לרבים מהם היו אפשרויות טובות יותר, ולמרות זאת הם בחרו להגיע לכאן; רבים מהם מתוך ציונות ותחושה כי כאן הוא ביתם. רובם המכריע נשארו כאן, על אף יכולת ממשית להגר למדינות במערב אירופה ובצפון אמריקה.
במדינת ישראל, סיפור שואת וגבורת יהודי בריה"מ היה במשך שנים בשולי השיח הציבורי והחינוכי, וכמעט שלא סופר. בשנים הראשונות להקמתה, מדינת ישראל הצעירה הדחיקה את נושא השואה בכללותו. הסיבות לכך ידועות, ונבעו בעיקר מתוך רצון לבנות "יהודי ארצישראלי" חדש, לוחם ואיש אדמה. טראומות השואה לא תרמו לדימוי זה. גם רוב שורדי השואה רצו לבנות חיים חדשים, ומיעטו לעסוק בעבר.
ככל שעסקו בשואה, היא לרוב הוצגה ונלמדה מהזווית של יהודי פולין ומערב אירופה. אפילו תאריך יום השואה נקבע ליום פריצתו של מרד גטו ורשה. לעומת זאת, שואת יהודי בריה"מ כמעט לא סופרה, וזאת משתי סיבות עיקריות: העובדה שרבים מיהודי בריה"מ, שורדי השואה ומי שהיו עדים לה, לא חיו בארץ, עד התפרקות בריה"מ והעלייה הגדולה בשנות התשעים; וכן היותה של בריה"מ מדינה עוינת לישראל, שתמכה וחימשה את צבאות ערב ומנעה ממיליוני היהודים בשטחה לעלות לישראל. בהיעדר גישה לארכיונים בבריה"מ הקומוניסטית, גם ההיסטוריונים התקשו לשרטט את קורותיהם של יהודיה בשואה. מיגור היהדות בידי המשטר הסובייטי ריסק את הקהילות היהודיות בבריה"מ והשכיח את זיכרונותיהן. המשטר אף הכחיד כל אזכור פרטני לשואת היהודים בנפרד מהמלחמה כולה, ונאבק בניסיון לתעד ולהנציח אותה.
אנו במכינה הקדם־צבאית "הראל", מכינה לנוער דובר רוסית, פותחים כל שנה בטקס בהר הרצל, באנדרטה לזכר 200 אלף הלוחמים היהודים שנפלו בצבא האדום בזמן מלחמת העולם השנייה. מבחינתנו זה המקום הנכון להתחיל ממנו את מסע המכינה, מקום שמחבר את עברם הגאה עם מדינת ישראל שהיא ביתם הלאומי. האנדרטה בנויה מאבנים שהובאו מבריה"מ, וכתובה בחלקה באותיות קיריליות. הבחירה למקם אותה דווקא בהר הרצל נועדה לומר לנו שיהודים אלו לחמו ונפלו למען העם היהודי, למען ארץ ישראל. צאצאיהם הם בוודאי חלק מסיפורה של שיבת ציון.
אם נשכיל לספר מחדש את סיפורם של יהודי בריה"מ בשואה ולהפוך אותו לציר מרכזי בהיסטוריה של עם ישראל – הדבר עשוי לפתוח צוהר של הבנה וקבלה לחברה הישראלית של יהדות זו, ולסייע בקבלת נכדיהם וניניהם של יהודים אלו, שגם היום עולים לארץ באלפיהם בכל שנה. גם עבור אותם עולים, הידיעה שהסיפור שלהם הוא סיפורה של ארצם החדשה־ישנה תסייע בגיבוש זהותם היהודית־ציונית, ותעודד אותם לקחת חלק פעיל בבניינה של מדינת ישראל.
ישי חדד הוא מייסד עמותת הראל המפעילה מכינה קדם־צבאית ותוכניות חינוכיות לבני נוער וצעירים עולים דוברי רוסית
