בשנים האחרונות מקבל המושג "שמרנות" פנים חדשות בשיח הישראלי. בעקבות הפעילות הנמרצת והמגוונת שמעודדת "קרן תקווה" – כתב העת "השילוח", ספרי "שיבולת", ועוד – הפכה ההגות השמרנית בגרסתה האמריקאית לשפה המרכזית של הימין הציוני. המוקד של הגות זו הוא בנושאים פוליטיים וכלכליים, אך היא חודרת במקביל גם לשיח הפנימי של הציבור הדתי: בהשפעתה מאופיינת הדתיות כשמרנית ביסודה, ואנשים תופסים את הדתיות שלהם ומצדיקים אותה במונחים ובטיעונים הלקוחים מהשיח השמרני.
על פניו, החיבור הזה נראה מתבקש. מובן שיש ממד שמרני משמעותי בקיום הדתי, המתבטא באורחות החיים, בנטיות הנפש ובעולם המושגים. ועם זאת, לדעתי החיבור האקטואלי בין דתיות לשמרנות חוטא בשניים: מחד, הוא מצמצם את תחומיה של הדתיות וקוצץ את כנפיה, שכן מרכיבים יסודיים בקיום הדתי הולכים לאיבוד במפגש עם השמרנות; מאידך, הוא חוסם את הדרך בפני הבנה שונה ומעמיקה יותר של הממד השמרני שבדתיות. במלים אחרות: דתיות אינה שמרנות, וגם השמרנות הדתית מבוססת על יסודות אחרים.
ההגות השמרנית מדגישה את מגבלות הקיום האנושי, ומסיקה מכך שיש לשמור על הסדרים הקיימים ולהימנע משינויים מהפכניים ומשאיפות דרמטיות. כך למשל תיאר אלון שלו את שלושת הנחות היסוד של החשיבה השמרנית ("על השמרנות: הדרך לטוב האפשרי", השילוח 14): ראשית, המציאות האנושית מורכבת מאין כמוה, ואיש אינו יכול להתיימר להבין אותה ולנהל אותה במלואה. לא קשה למצוא המחשות היסטוריות לסכנה הטמונה ביומרות כאלו, מן המהפכה הצרפתית ועד הקומוניזם. שנית, הטבע האנושי הוא קשיח, ולפחות בטווח הקצר אינו ניתן לשינוי מהותי. לכן עלינו להתאים את שאיפותינו למגבלות המצב הקיים, ולא לדמיין שביכולתנו ליצור אדם חדש.
משתי ההנחות הללו נובע כי עלינו להימנע משאיפות מרחיקות לכת ויוזמות מהפכניות; במקום זאת מציעה לנו השמרנות לשים את מבטחנו במוסדות התרבותיים ובמסורות שירשנו מאבותינו. השמרנות מניחה שמוסדות אלו מכילים ידע וניסיון שהצטברו במשך הדורות, וכתוצאה מכך הם יודעים יותר מאיתנו. לכן עלינו לתת בהם אמון גם כשאינם מובנים לנו, ולהניח להם להתפתח באופן הדרגתי וזהיר.
קל לראות מדוע עמדות אלו מזוהות פעמים רבות כדתיות באופיין. גם הדתיות, לפחות בגוונים מסוימים שלה, מדגישה את המוגבלות האנושית: "כִּי הָאֱ־לֹהִים בַּשָּׁמַיִם וְאַתָּה עַל הָאָרֶץ עַל כֵּן יִהְיוּ דְבָרֶיךָ מְעַטִּים" (קהלת ה, א). הדתיות גם מבוססת תמיד על נאמנות למסורת, הנתפסת כמכילה ידע ותבונה עדיפים משלנו. על כך יש להוסיף שבהקשר הנוכחי גישה זו זוכה לפופולריות רבה בציבור הדתי כיוון שהיא מציעה מענה לאיום הפרוגרסיבי על מעגלי הזהות המסורתיים, ומספקת נימוקים משכנעים להגנתם.
ועם זאת, ישנו פער משמעותי בין התפיסה השמרנית ובין השפה הדתית. אחת הדרכים לעמוד על כך היא להתבונן במקומו של האינסוף בקיום הדתי.
האר"י תיאר את בריאת העולם כצמצום של האינסוף הא־לוהי – מַעבר מאחדות חסרת גבולות והבחנות, לעולם סופי שקיומו מבוסס על ריבוי, ניגודים והיררכיות. העוקץ בתיאור זה הוא שלא מדובר בתהליך חד־כיווני; שני המצבים ממשיכים להתקיים בו זמנית, ובכך יוצרים מתח פנימי בתוך תמונת העולם הדתית והקיום שהיא מעצבת. האחדות האינסופית וחסרת ההבחנות מונחת בתשתיתה של תמונת עולם זו, והקיום האנושי בעולם המוגבל נדרש להעניק לה מקום.
מה פירוש הדבר? נתבונן למשל בפולמוס שניהל ר' חיים מוולוז'ין כנגד החסידות. בספרו "נפש החיים" טען ר' חיים כי החסידות מפרקת את תשתיות הקיום היהודי ומערערת על ההבחנות העומדות ביסודו, כיוון שהיא מעניקה מקום מופרז לנוכחותה של האינסופיות האלוהית. ההלכה, והקיום היהודי בכלל, אינם גזורים במידותיו של האינסוף; הם מתאימים רק לעולם שאחרי הצמצום, עולם שקיומו מחייב שמירה קפדנית על הגבולות וההבחנות המעניקים לו את משמעותו.
לפי ר' חיים, להיות דתי פירושו לחיות בעולם שאחרי הצמצום, לקבל את ההכרח לאחוז בזהות מסוימת ולשמור על גבולותיה. בכך דומה עמדתו לאופן שבו תופסת השמרנות את הקיום הדתי. אך הדמיון מבליט גם את ההבדל, שכן ר' חיים אינו מתכחש לקיומו של הקוטב האינסופי בקיום הדתי; הוא מכיר בו כפרספקטיבה גבוהה יותר, ואף מבקש להעניק לו ביטוי יומיומי בהקשרים מסוימים – בעיקר בעבודת התפילה. לכן עמדתו של ר' חיים היא דוגמה למקום היסודי של העמידה מול האינסוף בקיום הדתי: גם עמדות שמרניות נדרשות להצדיק את עצמן בפניו, ולתפוס את עצמן כ"צמצום שלא כפשוטו".
השמרנות, לעומת זאת, אינה נותנת מקום למורכבות הזו. הדתיות הנוצרת מתוך המפגש עם ההגות השמרנית מסתגרת בעולם שאחרי הצמצום, ומתכחשת לקוטב הרדיקלי של הקיום הדתי. זוהי דתיות המקטינה את האדם ושוללת ממנו את זיקתו העמוקה לאינסוף. במקום החתירה המתמדת הלאה, והשאיפה להבין את אינסוף הגוונים של הנוכחות האלוהית המשתקפים בצורות קיום אחרות, או לפחות להכיר בקיומם – השמרנות תובעת מאיתנו להצטמצם לתחומי הזהות שנמסרה לנו. היא משרטטת בפנינו עולם מוגבל וקצוץ כנפיים, ואז טוענת שגם אותו איננו מסוגלים להבין. המסורות והמוסדות המעצבים את חיינו יישארו תמיד אטומים בפנינו, ולעולם לא נוכל להבין עד הסוף כיצד הם פועלים עלינו.
לצד זאת, ההצדקה השמרנית לאחיזה במסורת חסרה את האמונה הדתית במוחלטותה; השמרנות טוענת שעל האדם לאחוז בדרכי אבותיו "לא משום שהן בהכרח תמיד אמיתיות יותר, אלא משום שאין לאדם מן השורה כלים מספיקים לשפוט את דרכי אבותיו באופן מוחלט" (חיים נבון, השילוח 11). השיח השמרני גדוש בפיכחון ריאליסטי, המצדיק את האחיזה בקיים בטענה שלא יכול להיות אחרת, ושמי שמבטיח יותר סופו לאכזב ואף להביא אסון. אך גם אם פיכחון כזה הכרחי בתחום הפוליטי, הוא חוטא לתחום הדתי, שממדים אוטופיים ואופקים אינסופיים תופסים בו מקום מהותי.
החיבור שבין דתיות לשמרנות אינו מחמיץ רק את הממד הרדיקלי שבדתיות; הוא גם מציג תמונה שטחית וחד־צדדית של הממד השמרני שבה. השמרנות מגינה אומנם על הקיום הדתי, אך היא עושה זאת באמצעות נימוקים שאינם דתיים באופיים, ובכך מרוקנת אותו מתוכנו.
השתייכות מתוך חירות
אין ספק שאנו זקוקים היום להגנה על גבולות הזהות, ולביסוס והנהרה של האופי השמרני של הקיום הדתי. אך המענה לכך אינו חייב להיות כרוך בקבלת הצמצום של העמדה השמרנית. אפשר וראוי לנסח שמרנות אלטרנטיבית; קריאת כיוון לשמרנות כזו אפשר למצוא בתורת הרב שג"ר, שבימים אלה מציינים חמש־עשרה שנים להסתלקותו. דמותו ותורתו של הרב שג"ר הן דוגמה מובהקת לשמרנות דתית המתקיימת לצד פתיחות רדיקלית ועמידה מתמדת לנוכח האינסוף. הקיום המקביל של שני הצדדים הללו, אשר אינם מאזנים זה את זה אלא נובעים מאותם יסודות, הוא בעיניי אחד החידושים המשמעותיים של תורת הרב שג"ר.
ניסוח קולע של חידוש זה מופיע בספר "לוחות ושברי לוחות" (עמ' 43־44). הרב שג"ר מזכיר את טענתו של ר' חיים מוולוז'ין, שלפיה אי אפשר לחיות בממד האינסופי וחסר ההבחנות, ואז טוען כי כיום נפתחים בפנינו אופקים אחרים, שכן "החידוש בפוסטמודרניזם נעוץ בהפיכת פרספקטיבה אלוקית זו לפרספקטיבה האנושית". הרב שג"ר קושר את העמידה הדתית מול האינסוף לתפיסות רלטביסטיות הכופרות בקיומם של ערכים מוחלטים ותובעות לאפשר לכל אדם לעצב את חייו במנותק מכל מסגרת של זהות ומסורת. הרב שג"ר רואה בכך לא רק איום על הזהות הדתית אלא גם זיכוך שלה, שכן תפיסות כאלו פותחות בפנינו אופקים אינסופיים, שכפי שראינו אף הם חלק מהקיום הדתי.
טענתו של הרב שג"ר היא שאופקים אלו אינם מובילים בהכרח לפירוק הזהות הדתית הקונקרטית, אלא עשויים להוליך להתמקמות אחרת ביחס אליה. הם מאפשרים לבסס את הדתיות לא על השתייכות הנתונה מראש למסורת ולזהות שהיא מעצבת, אלא על קבלת עול מלכות שמיים, על הכרעה המתקיימת מתוך חירות מוחלטת. במקום לדחות את התביעה לחירות כפיתוי אשלייתי, הרב שג"ר רואה אותה כאפשרות ממשית ואף כמקדמה הכרחית לממד הדתי של הזהות – שכן היא שומרת על הזיקה שבין הזהות הקונקרטית ובין האינסוף שמעבר לה. רק כאשר הבחירה בעצמי מתקיימת מתוך חירות היא יכולה להיות גם בחירה בקב"ה, שכן החירות ממקמת את הזהות הסופית בתוך המרחב האינסופי.
את האמירות הגדולות הללו אפשר להמחיש דרך הדיון על מעמדה של המשפחה, התופס מקום מרכזי בפולמוסים האקטואליים בין שמרנים לפרוגרסיבים. השיח בנושא נע בדרך כלל בין שתי תפיסות מנוגדות: הפרוגרסיבים מציגים את המשפחה כמוסד המגביל את חירות הפרט, והשמרנים טוענים שהזיקה של האדם למשפחתו היא משאב הכרחי לגיבוש זהות ומשמעות. בקצרה – או שהחירות מפרקת את המשפחה, או שהמשפחה מצמצמת את אופקי החירות.
בהקשר זה, הגישה שמציע הרב שג"ר תתנסח כבחירה במשפחה מתוך חירות. ההכרעה לחיות במסגרת המשפחה המסורתית אינה חייבת להתבסס על ראייתה כאפשרות הבלעדית או כתמצית ה"נורמליות". היא יכולה גם להיות בחירה המתקיימת לצד אפשרויות אחרות, ותפיסתה ככזו היא שתעניק לה את העומק הדתי שבה:
גם הצמצום, בריאת עולם מסוים, עשוי לבטא באופן נסתר את המוחלטות האינסופית שהכריעה על זהותה. תנועה זו היא המבחינה בין כלא לבית. קירות הבית אינם גבולות הרובצים עלי, כולאים ומגבילים אותי, אלא הם זהותי העצמית, מקום האינטימיות שלי, הברית. הם אינם הופכים אותי לסופי אלא הם אני, אנוכי מי שאנוכי, סופי אינסופי… אם נצליח לראות דווקא בלוקליות, בבחירה, ביטוי של האינסופיות, יסור ממנה אופייה המגביל (נהלך ברג"ש, עמ' 286)
הרב שג"ר משתמש במונח החסידי־קבלי "צמצום שלא כפשוטו", כדי לפרק את הניגוד בין חירות למשפחתיות. אין צורך לצמצם את אופקי החירות כדי להצדיק את הזיקה העמוקה של היחיד למשפחתו, שכן זהות עצמית וביתיות אינן מנוגדות לתביעת החירות האינסופית אלא להפך – מתבססות עליה ותלויות בה. כדי שהבית לא יהיה כלא עליו להיות מיוסד על כריתת ברית, על הכרעה חופשית הקודמת לכל צידוק ושייכות. רק הכרעה כזו יכולה להתגבר על הסתירה שבין סופיות לאינסופיות. כדי שהצמצום לא יהיה כפשוטו, כדי שהסופיות תכיל בתוכה את האינסוף, חייבת הזיקה אל המשפחה, כמו אל הזהות הדתית בכלל, להכיל את הרפיפות והמקריות של הבחירה. "קירות הבית… אינם הופכים אותי לסופי" כיוון שזיקתי אליהם אינה נובעת מהעובדה שנולדתי לתוכם ואיני יכול אחרת, אלא מכך שבחרתי בהם מתוך חירות. זיקתי אליהם אינה עובדה אלא הכרעה.
הרב שג"ר מציע עמדה דתית שונה מזו שעולה מהשיח השמרני: עמדה זו חורגת מגבולות הצמצום גם בעצם ההכרעה לקבל אותם. היא מכילה את נוכחות האינסוף בתוך מגבלות הקיום האנושי, ובכך היא הופכת אותו לדתי. במקום דתיות של צמצום כפשוטו מציע הרב שג"ר דתיות של ברית, המאפשרת לשמור על הזהות בלי להתכחש לאופקים שמעבר לה.
השמרנות מזהה את הדתיות עם ההכרה של האדם במוגבלותו, אשר מביאה אותו להתכנס בתחומי זהותו הנתונה ולכפוף את עצמו לסמכותם של מוסדותיה. היא רואה את הנאמנות הדתית למסורת ולגבולות הזהות כוויתור על האופקים האינסופיים של החירות, הנתפסים כחורגים מגבולות הקיום האנושי. אך כפי שראינו, זהו אינו תיאור הולם של הקיום הדתי, שאפילו בגרסה השמרנית של ר' חיים מוולוז'ין שומר על זיקה עמוקה לאופק האלוהי האינסופי.
כדי להבין את הדתיות יש צורך בנקודת מבט מורכבת יותר מזו שמציעה ההגות השמרנית, נקודת מבט שתאפשר לנו גם להבין בצורה שונה את הממדים השמרניים של הקיום הדתי. במקום לטעון שאין לנו מנוס אלא להיות שמרנים "כי זה כל האדם", מציע לנו הרב שג"ר לבחור בזהות שלנו ולכרות איתה ברית, בחירה שאינה מבטאת דחייה של אופקי החירות אלא אימוץ שלהם. אפשר להיות שמרנים מהמקום האינסופי שלנו, מתוך שחרור ולא מתוך נסיגה; רק שמרנות כזו ראויה להיקרא שמרנות דתית.
ד"ר איתן אברמוביץ הוא עורך כתב העת המקוון "צירופים חדשים" מבית ישיבת שיח יצחק. זוהי גרסה מקוצרת של מאמר שהתפרסם במסגרת גיליון על שמרנות ודתיות
