סיפורו של הרב שהכשיר את הקרקע להיתר המכירה שהנפיק הראי"ה קוק

היתר המכירה, המאפשר את עיבוד הקרקע בשנת השמיטה ואת המסחר ביבוליה, מוכר לרוב כהיתרו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק, מעת ששימש כרבה של יפו והנפיק היתר לעבודה בשמיטת תר"ע. ואולם, להיתרו של הרב קוק קדמו שלוש שמיטות שבהן נידונה סוגיית השמיטה במושבות. במאמר זה ננסה לעמוד בקצרה על פעלו בנושא זה של הרב נפתלי הרץ הלוי. הרב הלוי שימש כרבה של יפו בין השנים תרמ"ז־תרס"ב, ועמל רבות לסייע לחקלאי המושבות בשתי השמיטות שקדמו לשמיטת תר"ע. בי"ד בסיוון השנה, חל יום פטירתו ה־120.

הרב נפתלי הרץ הלוי, תלמיד חכם ומקובל, נולד בביאליסטוק בשנת תרי"ג, עלה ארצה בשנת תרמ"ד והתיישב בירושלים. הוא נמנה על מקורביו של הרב יהושע ליב דיסקין, ושימש כראש ישיבה בשכונת מאה שערים. בקיץ תרמ"ז החל לשמש כרב ביפו, שהחלה הופכת למרכז יהודי דומיננטי בארץ. מינוי נתמך על ידי ראשי הרבנים האשכנזים בירושלים, הרב יהושע ליב דיסקין והרב שמואל סלנט, ועל ידי פרנסי הקהילה האשכנזית ביפו.

תחת חסותו המוצלחת של הרב הלוי אורגנו ענייניה הדתיים של הקהילה, ובמקביל הוא החל לטפל גם בסוגיות הלכתיות הנוגעות למושבות הסמוכות ליפו. בשנת תרנ"א הוקם ביפו ועד מאוחד, שכלל את האשכנזים והספרדים כאחד. הרב הלוי נבחר כנשיא הוועד, דבר שהעצים את מעמדו כרב ביפו. השפעתו גברה בתקופה זו גם במושבות, בפרט לאחר שפקידות הברון החליטה, בשנת תרנ"א, להפקיד בידיו את ההשגחה על היקב שהוקם בראשון־לציון. הגושפנקה שנתנו הרבנים הירושלמיים סלנט ודיסקין לכשרות של הרב הלוי, הייתה גורם מכריע בהחלטתה של הפקידות.

ערב שמיטת תרמ"ט התקיים פולמוס פומבי בנושא העבודה בשנת השמיטה הקרבה. שני היתרים בולטים ניתנו באותה עת. האחד של הרב יצחק אלחנן ספקטור מקובנה, שניתן לבקשת פקידות הברון רוטשילד. הרב ספקטור התיר עשיית מלאכות שיסודן מן התורה (זריעה, קצירה, זמירה ובצירה) על ידי גויים, ומלאכות שיסודן מדברי חכמים אף על ידי יהודים – וזאת לאחר מכירת הקרקע לגוי לשנתיים.

ההיתר השני ניתן על ידי הרבנים שמואל מוהליבר, יהושע טרונק מקוטנא ושמואל זנוויל קלפפיש מוורשה, לבקשת נציגות חובבי ציון. היתר זה היה מקל יותר, ואִפשר בשעת הצורך אף עשיית מלאכות שיסודן מן התורה ליהודים עניים, לאחר מכירת הקרקע לגוי. פקידות הברון אימצה ככלל את היתרו של הרב ספקטור, אולם רבני ירושלים האשכנזים, הרבנים סלנט ודיסקין, התנגדו לכך.

שתי הטענות ההלכתיות העיקריות שהעלו המתנגדים היו: א. אין ערך למכירת קרקע שאינה רשומה בטאבו. ב. אסור למכור קרקע לגוי משום איסור "לא תחנם". עוד טענו שאין צורך בהיתרים אלו לקיומן ופיתוחן של המושבות. מנגד, המתירים סברו שדי במכירה בבית דין לפי דיני ישראל, וכי אין איסור "לא תחנם" בפעולה המיועדת לפיתוח ההתיישבות ומסיבות נוספות. במישור המציאותי, הם עמדו על כך שההיתרים נצרכים לקיום המושבות.

הרב הלוי, שהיה באותה עת בראשית כהונתו כרב ביפו, אימץ את גישת רבני ירושלים האשכנזים ופעל לפיה. עם זאת, הוא ניסה לתת פתרונות מקילים מסוימים בענפי המטע.

מתייעץ עם רבני ירושלים

הדיון לקראת שנת השמיטה תרנ"ו ובמהלכה היה שונה באופן בולט מן העיסוק בסוגיה זו בשמיטה הקודמת. בניגוד לשמיטה הקודמת, שבה המסחר בתוצרת המושבות היה מועט, הרי שעתה היווה יצוא היין הענף הכלכלי המרכזי במושבות, והיקב בראשון־לציון תפקד במלוא כוחו. כן התעוררו שאלות משמעותיות בנוגע לכמה עבודות חקלאיות נדרשות במטעים. כאמור, בשלב זה כבר שימש הרב הלוי כרב היקב בראשון־לציון מטעם הפקידות, והפקידות פנתה אליו למתן מענה בסוגיית השמיטה.

במידה רבה עמד הרב הלוי בפני דילמה קשה: היה ברור לו שיש עתה צורך במתן היתר למסחר ביין, ואף לעבודות נצרכות במטעים ובפרט בענף הגפן, אולם הוא התנגד להיתרים שניתנו בשמיטה הקודמת. מבחינתו, סמכות ההכרעה בנושא הייתה של רבני ירושלים האשכנזים. במיוחד הוא עמד בקשר עם הרב דיסקין, ובהסכמתו גיבש היתר לעשיית פעולות נדרשות במטעים ועיקרן: הרכבות וזמירות נחוצות וכן מסחר ביין, וזאת לאחר שתתבצע מכירה של האילנות לגוי "על מנת לעוקרן" יחד עם "עפר יניקתם" בלבד, וזאת בהתבסס על הדין המתיר למכור לגויים "אילן על מנת לקוץ", ואין בזה איסור "לא תחנם".

באופן זה סבר הרב הלוי לפתור את שתי הבעיות המרכזיות שמצא בפעולת המכירה שננקטה ערב שמיטת תרמ"ט: מכירת עצים איננה דורשת רישום בטאבו, ואין איסור "לא תחנם" במכירת עצים לגויים. את עבודות המזרע חשב הרב הלוי לאסור כליל, הן בשל הבעייתיות ההלכתית והן בשל העובדה שהעיסוק במזרע, במושבות באזור יפו, היה ממילא מועט באופן יחסי.

חרף הסכמתו העקרונית של הרב דיסקין למתווה זה, נתקל המתווה בקשיים. שכן גם היתר זה העלה שאלות שונות, ובפרט שמדובר היה בהערמה גלויה, שהרי אין כוונה כלל לעקור את האילנות, אלא להפך. ואכן, בתחילה לא נתמך ההיתר על ידי הרב סלנט או רבנים נוספים, אלא רק על ידי הרב דיסקין. אחר כך התברר שדווקא הרב דיסקין מגביל את אפשרות השיווק של היין, מנימוקים של קדושת שביעית. בסופו של דבר, אחרי טרחה מרובה מצד הרב הלוי, אושר המתווה על ידי הרבנים סלנט ודיסקין.

מנגד, הופעלו לחצים רבים על הרב הלוי מצד גורמים במושבות להרחיב את היתרו הן בנוגע לעבודות המזרע והן בנוגע להיתר עבודת יהודים במטעים. בעקבות פניות אלו חזר ודן הרב הלוי עם הרבנים בירושלים, והצליח להשיג הקלות נוספות. ראשית, ניתן היתר למעשה להחכרת אדמות המזרע לערבים (באמצעות הבלעת שנת השמיטה בשנים הסמוכות). ההיתר ניתן אמנם בתחילה דווקא למושבה חדרה, בשל מצבה המיוחד והקשה, אך למעשה הורחב לכלל המושבות.

באשר לעבודות הכרוכות במטעים, סבר הרב הלוי להקל יותר על ידי פרוצדורה חדשה של מכירת אדמת המטעים בעומק מטר, דבר שאִפשר מבחינתו השלמת נטיעות חסרות ופעולות נדרשות נוספות. כן הוא נתן הקלות נוספות בעל פה, אך עדיין הגביל את אפשרות עשיית מלאכות הזמירה וההרכבה על ידי יהודים.

ההגבלות הנזכרות עוררו ביקורת מרובה מצד כמה גורמים במושבות ובהנהגתן, שהדגישו את הצורך בהגברת העיסוק במזרע ובגידול גינות ירק, שכן ערב שמיטת תרנ"ו תוכננה התיישבות משמעותית שתתבסס על מזרע בדרום (קסטינה – מטעם חובבי ציון) ובצפון (מטולה – מטעם הברון רוטשילד), והתיישבות בקנה מידה גדול במיוחד בעבר הירדן. היישובים שם השיגו מהרב ספקטור ומהרב מוהליבר היתרים מרחיבים מהיתרו של הרב הלוי גם לשמיטה זו.

בעיני רבים מחובבי ציון, ההתנגדות למתן היתר לעבודת יהודים במזרע נתפסה כאיום על עתיד ההתיישבות, לא רק בשמיטה זו אלא גם לשמיטות הבאות. העובדה שרבנים מן השורה הראשונה התירו את העבודה בצורה פשוטה יותר, בעוד הרב הלוי נאלץ לשוב וללחוץ על רבני ירושלים האשכנזים להתיר עוד ועוד, נכרכה בביקורתם בכלל של גורמים בחובבי ציון על ההנהגה הרבנית בירושלים וביפו. מכל מקום, עבודתו ללא לאות של הרב הלוי, הביאה בסופו של דבר להישג לא מבוטל: היתר לעשיית עבודות נדרשות ולשיווק התוצרת העיקרית של המושבות, בגיבוי רבני ירושלים האשכנזים. הדבר מנע התעוררות של פולמוס קולני, כמו בשמיטה הקודמת.

האדר"ת מצטרף

בין שמיטת תרנ"ו לשמיטת תרס"ג חלו תמורות משמעותיות בהנהגת ההתיישבות. השינוי הבולט ביותר היה העברת מושבות הברון רוטשילד לניהולה של יק"א (החברה להתיישבות היהודים). מעבר זה היה כרוך בפעולות התייעלות חריפות, שהיו כרוכות בצמצום העוסקים בענף הגפן, בפיטורי פועלים, ובניסיון לבסס התיישבות על שטחי פלחה נרחבים. כבשמיטה הקודמת, גם ערב שמיטה זו היה הרב הלוי הדמות הדומיננטית בגיבוש המדיניות ההלכתית בנושא השמיטה.

הצרכים להיתר בשמיטה זו היו ברורים גם עתה לרב הלוי, לא פחות מן השמיטה הקודמת ולמעשה אף יותר. ככלל פעל הרב הלוי לאשרר את המתווה שבו נקט ערב השמיטה הקודמת, אלא שהפעם נתקל בקשיים מרובים יותר, בפרט בשל פטירתו של הרב דיסקין (בחורף תרנ"ח), אשר נתן כאמור גיבוי משמעותי להיתר של שנת תרנ"ו. לקשיים אלו תרמה גם המתיחות שהתגלעה באותה עת בין חסידים לפרושים, ובמסגרתה הושמץ הכשרו של הרב הלוי ליין שביקב ראשון־לציון, בפרט מצד גורמים חסידיים – טענות שהופרכו שוב ושוב על ידי הרב הלוי ועל ידי הרב סלנט.

מי שסייע הפעם בידו של הרב הלוי היה הרב אליהו דוד רבינוביץ־תאומים (האדר"ת), שהתמנה בשנת תרס"א כמשנהו של הרב שמואל סלנט הישיש. בהיותו בחו"ל התנגד האדר"ת למתן ההיתרים, אולם בהיותו בארץ התחוור לו הצורך הקריטי של ההתיישבות בהיתרים, הן בנוגע למטעים והן בנוגע לענף המזרע. האדר"ת נדהם לגלות שחרף צרכים אלו קיימת התנגדות עזה מצד רבנים בירושלים, מחוגו של מהרי"ל דיסקין המנוח, לנקיטת היתרים שננקטו בשמיטה הקודמת על ידי הרב דיסקין עצמו.

מבחינת הפרוצדורה, סבר הרב הלוי לנקוט בדרך שבה נקט בשמיטה הקודמת – מכירת העצים לעקירה. האדר"ת מצידו השתכנע שעדיף לבצע מכירה של הקרקע לשנתיים, כפי שנקט הרב יצחק אלחנן ספקטור בשתי השמיטות הקודמות, אולם בשל העובדה שהרב סלנט סירב לעסוק בנושא ובשל ההתנגדות הקולנית בירושלים, חשש להכריע בעניין. במהלך אביב תרס"ב המשיך הרב הלוי לנסות לגבש מתווה אופטימלי יותר. בשל הטענות שהועלו על הערמה בולטת הקיימת במתווה הקיים, הציע הרב הלוי לשכלל מכירה זו בהוספת תנאי בשטר הקובע שאם לא תתבצע עקירת העצים תימכר הקרקע עצמה. באופן זה, סבר הרב הלוי, תתקיים מכירת הקרקע עצמה, אולם משום שנוספה כתנאי בלבד, לא יחול עליה איסור "לא תחנם".

בשלב זה תשו כוחותיו של הרב הלוי, שהיה ידוע חולי מנעוריו. ביום חמסין, בעת שהמתין בראשון־לציון בשמש הקופחת לעגלה שתיקחהו ליפו לאחר ביקורו בכרמים, התעלף ואושפז בירושלים. כעבור כמה ימים נפטר, בי"ד בסיוון תרס"ב, והובא למנוחות בהר הזיתים בשנתו החמישים. וכך תיארה אשתו, הרבנית חיה צביה הלוי, במכתב לפקיד הבכיר של יק"א בארץ, כמה חודשים לאחר פטירתו:

אדוני יודע כי היה אישי הרב ירא את ה' ושומר את משמרת כהונת רב ביפו ובהמושבות בכל תמצית כחו הרפה, ובכל דבר קטן שנפל בהמושבות היה מעמיד עצמו בסכנה והיה עמל בכל כחו האחרון להפרחתן, ובשנה זו האחרונה לימי צבאו על האדמה, אשר בכל יום ראה את המות לפניו מרפיון גוו והתגברות מחלתו, עמל יום ולילה ממש בלי מנוח למען יצא דבר היתר העבודה בשביעית לאור עפ"י הסכמת הרבנים בארץ ובחו"ל, ולא אשקר אם אומר לפני אדוני כי העבודה היתרה הצעידתו לפתחי קברו.

את ביצוע המכירה הטיל האדר"ת, בהסכמת הרב סלנט, על הרב יוסף צבי הלוי, חתנו של הרב נפתלי הרץ הלוי, ששימש כדיין ביפו. הוא ערך את שטר ההיתר על פי הנוסח המשוכלל שגיבש חותנו בערוב ימיו.

עמלו של הרב נפתלי הרץ הלוי הוא שעמד ביסוד יכולתו של הרב קוק לגבש היתר בשמיטה הבאה. באחד ממכתביו, מקיץ תרס"ט, הדגיש הרב קוק כי צעד בנושא זה בעקבות חותנו האדר"ת, אשר –

עבד עובדא והסכים, ע"י הרב המנוח ר' נפתלי הירץ ז"ל שהיה רב פה עה"ק, אז על סדרי ההיתר… וכתב לי אז בשם הרב רנ"ה ז"ל הנ"ל, שהיה איש צדיק וישר וגדול בתורה ומקושר מאד להגאון ר' יהושע ליב מבריסק זצ"ל, שכן הסכים על ידו בשביעית שלפני פנינו הגאון הרב יהושע ליב הנ"ל ז"ל, אחרי רואו את גודל הלחץ והאי אפשריות שיש בזה. וכן נעשה בשופי בשמיטות שעברו, אמנם בכל פעם הי' בהסכמה שהיא רק הוראת שעה. ובצפייתנו הננו מצפים לישועת ד' על עמו ונחלתו, שלא נצטרך לבא לידי מדה זו להפקיע מאתנו חובת קדושת שביעית ולהכנס בהיתר נדחק שכמותו.

המכתבים הגנוזים שנחשפו

בשנת תשע"ז יצרתי קשר עם ד"ר אלי שלוין מקיבוץ סעד, בחיפוש אחרי כתבים של הרב הלוי בעניין השמיטה, לצורך ספרי העוסק בנושא. אלי, נינו של הרב נפתלי הרץ הלוי ונכד בנו, הרב יוסף הלוי, שניהל את הכשרות ביקב בראשון־לציון, סיפר לי על מזוודה שנמצאה לפני כשני עשורים ובה נשמרו כתבים של הרב נפתלי הרץ הלוי, שתיקיות ממנה התגלגלו בזמנו לידיו. אלי ציין באוזניי כי מסר את הכתבים לבסוף לספרייה הלאומית וחלק מהם אף פורסמו, אך לצערו ולצערי לא מצא בכתבים מסמכים הנוגעים לשמיטה.

שלוש שנים מאוחר יותר, חודשים ספורים לפני מסירת ספרי על שמיטות תרנ"ו־תרס"ג לדפוס, נכונה לי הפתעה. אלי עדכן אותי כי בסעודת ליל שבת, שבה אירח קרובי משפחה, נודע לו כי נותרו במזוודה שתי תיקיות. בימים הבאים הוא עיין בהם ומצא שהן מכילות אוצר: עשרות מכתבים אל הרב נפתלי הרץ הלוי וממנו, שרבים מהם עוסקים בנושא השמיטה ובהיתר המכירה.

זכיתי לשקע בספרי מסמכים רבים מאוסף זה, וברוך שמסר עולמו לשומרים. אגב, אותה סעודת ליל שבת שבה נודע מחדש על הכתבים, התקיימה בליל י"ד בסיוון תש"פ, יום פטירתו של הרב נפתלי הרץ הלוי זצ"ל. #

הרב ד"ר בועז הוטרר הוא מחבר הספר "ובשנה השביעית: שנת השמיטה בהתיישבות החקלאית היהודית בארץ ישראל", בהוצאת מכון הר ברכה