שורשי החילון: מנהיגות לא יכולה להישען על אותות ומופתים

על פניו, ניצחונו של משה על קרח ועדתו היה מושלם. קרח ועדתו, דתן ואבירם, נבלעו חיים באדמה, במיתה משונה ביותר. העם המבועת שצפה במאורע נָס לקולות הזעקה של האנשים, מחשש שמא יקרה לו מה שקרה להם: "פֶּן תִּבְלָעֵנוּ הָאָרֶץ". מאתיים וחמישים "נְשִׂיאֵי עֵדָה קְרִאֵי מוֹעֵד אַנְשֵׁי שֵׁם", שהצטרפו לקריאת התיגר על מנהיגותו של משה, נשרפו חיים. מה עוד יכול היה משה לבקש?

בקשתו שהקוראים עליו תיגר לא ימותו ככל אדם נענתה במלואה. מנהיגותו של משה הובטחה לכאורה. אך ניצחונו של משה שורד פחות מ־24 שעות: "וַיִּלֹּנוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמָּחֳרָת עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן לֵאמֹר אַתֶּם הֲמִתֶּם אֶת עַם ה'". ללא שיהוי, מתחילה מגפה בעם המורד. ואלמלא אהרן שרץ לתוך הקהל עם הקטורת בידו, היא הייתה קוטלת אנשים רבים יותר.

אבל גם בכך לא די. מיד אחר כך מצווה ה' לקחת "שְׁנֵים עָשָׂר מַטּוֹת", ולכתוב עליהם את שמות שנים עשר הנשיאים ואת שמו של אהרן: "אִישׁ אֶת שְׁמוֹ תִּכְתֹּב עַל מַטֵּהוּ", והנה הנס מתרחש: "וַיֹּצֵא פֶרַח וַיָּצֵץ צִיץ וַיִּגְמֹל שְׁקֵדִים". רק מטהו של אהרן פורח.

מדוע צריך עוד אות, אחרי כל ההוכחות האלימות הברורות? גם הציווי לשמור את המטה הפורח מעיד על חוסר היציבות המפעפעת מתחת לפני הקרקע: "לְמִשְׁמֶרֶת לְאוֹת לִבְנֵי מֶרִי". מי הם אותם "בני מרי" עתידיים?

איום מבית

כשאנו קוראים בחדשות על מנהיג שניצל מהתנקשות, אנו מגיבים תחילה ואומרים "כמה הוא מוגן, כמה הוא שמור". אך במחשבה שנייה אנו אומרים: "כמה הוא לא מוגן, כמה הוא מאוים", שהרי כוחות זדוניים ונחושים מבקשים את נפשו.

האדמה רועדת מתחת רגליו של משה. הניצחונות הרבים מבססים את שלטונו, אך לא משתיקים את "בני המרי". הם שם, הם רבים, והם ממתינים להזדמנות. אך לא רק כוחות חיצוניים מאיימים על מנהיגותו של משה. גם הכוחות הקרובים אליו ביותר מאיימים עליו: "וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה עַל אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח… וַיֹּאמְרוּ הֲרַק אַךְ בְּמֹשֶׁה דִּבֶּר ה' הֲלֹא גַּם בָּנוּ דִבֵּר" (יב, א-ב). מתוך ליבת המנהיגות המשפחתית הקרובה ביותר של משה מתפתח סוג של ערעור על מנהיגותו, ספק מרד. גם כאן: "וַיִּחַר אַף ה' בָּם וַיֵּלַךְ. וְהֶעָנָן סָר מֵעַל הָאֹהֶל וְהִנֵּה מִרְיָם מְצֹרַעַת כַּשָׁלֶג". העונש המיידי משול למוות: "אַל נָא תְהִי כַּמֵּת אֲשֶׁר בְּצֵאתוֹ מֵרֶחֶם אִמּוֹ וַיֵּאָכֵל חֲצִי בְשָׂרוֹ".

ספר במדבר הוא קו פרשת מים בין שני עידנים: מעידן של קרבה א־לוהית צמודה, כענן היורד על האוהל, להתרחקות א־לוהית – מעין עידן "חילוני" יותר, מרוחק, שבו האדם נדמה בעיניו כשולט על גורלו. האדם יכול לבחור ברע והאדמה לא תבלע אותו, האש לא תשרוף אותו, וצרעת לא תמית את בשרו. הוא יכול לחטוא ולחיות.

ירמיהו (יב, א) שואל על כך את שאלת הדורות: "מַדּוּעַ דֶּרֶךְ רְשָׁעִים צָלֵחָה, שָׁלוּ [לשון שלווה] כָּל בֹּגְדֵי בָגֶד?". העידן החילוני החל אז, לא לפני מאתיים שנה. שורשיו נטועים עמוק במדבר.

המעבר מהמדבר אל הידרדרותו של העם לאחר כניסתו לארץ הוא מהיר מאוד. מיד אחרי מות יהושע נאמר: "וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הָרַע בְּעֵינֵי ה' וַיִּשְׁכְּחוּ אֶת ה' אֱ־לֹוהֵיהֶם וַיַּעַבְדוּ אֶת הַבְּעָלִים וְאֶת הָאֲשֵׁרוֹת. וַיִּחַר אַף ה' בְּיִשְׂרָאֵל וַיִּמְכְּרֵם בְּיַד כּוּשַׁן רִשְׁעָתַיִם מֶלֶךְ אֲרַם נַהֲרָיִם" (שופטים ג, ז-ח).

העונש לא ברור דיו, ומאפשר לעם להמשיך ולחטוא. זה עונש שבקלות יכול להתפרש כמציאות מדינית טבעית לחלוטין. לכן, לאחר תקופת שקט בת ארבעים שנה מאז מות השופט, יחזרו בני ישראל לסורם הרע: "וַיֹּסִפוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי ה'".

מעבר לא חלק

בעידן של שלטון "אנושי" והתרחקותו של האל, גם המנהיגות צריכה להשתנות. היא לא יכולה להישען על אותות ומופתים ולא על כושר נבואה מופלא. הנביא כבר לא יהיה מלך. כך יש להבין את הדחת שמואל והבקשה למלך: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל שְׁמוּאֵל שְׁמַע בְּקוֹל הָעָם לְכֹל אֲשֶׁר יֹאמְרוּ אֵלֶיךָ כִּי לֹא אֹתְךָ מָאָסוּ כִּי אֹתִי מָאֲסוּ מִמְּלֹךְ עֲלֵיהֶם" (שמואל א ח, ז).

שורש המאיסה בה' מתחיל במדבר. קורח ועדתו המורדים במשה עושים זאת בשם ה' כביכול, אך מואסים בה' ובהתערבותו בעניינים הארציים ובחיי בני האדם: "הַשָּׁמַיִם שָׁמַיִם לַה' וְהָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי אָדָם" (תהילים קטז ז).

המעבר בין העידנים, האלוהי והארצי, אינו מתרחש בצורה חלקה. יש כאן מרד עבדים מדמם וסוער. הרחקתו של האל מהכתבת המדיניות (פרשת המרגלים) נעשית בסערה. הרחקתו של האל מעיצוב המנהיגות האנושית הנבואית (פרשת קרח) נעשית במרד גלוי. בקשת איכות חיים נורמלית (פרשת בהעלותך) על ידי המתלוננים והמתאווים שקצה נפשם בלחם הקלוקל (המן הניסי) נעשית באמצעות מרד.

שורשיו של המרד בשחר הציוויליזציה האנושית: "וַיִּנָּחֶם ה' כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם בָּאָרֶץ וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ" (בראשית ו, ו). ללא כחל ושרק, דור אחרי דור, מנער האדם את היד האלוהית המונחת על כתפו וחפץ בעצמאות. זרעי החילון נעוצים עמוק בטבע האנושי. ומאידך, זהו שורשה של תורה שבעל פה. "תורה שבעל פה מונחת בעצם אופיה של האומה", כותב הרב קוק (אורות התורה א, ב).

תורה שבעל פה היא אותה בחירה של האדם באמונה הטבועה בו. על האדם להתמודד עם "יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו" שבתוכו – לא באמצעות אותות וניסים, לא באדמה הפוערת את פיה, ולא בנחשים שרפים ואש מכלה. עליו לבחור בטוב כבן חורין הבוחר באלוהיו.

פרשתקרח