לפני כעשור וחצי, בהיותי תלמיד ישיבה, נקלעתי להתוועדות ליל שבת בביתו של הרב אלימלך בידרמן בבני־ברק. כעשרים צעירים חסידיים הצטופפו סביב הדרשן והקשיבו לדבריו, ששולבו עם ניגונים חסידיים. בידרמן לא ישב בראש השולחן אלא בין הנוכחים, דיבר בלהט ועודד את השירה בידיו. הוא לכד את תשומת הלב בשטף דיבורו הקולח ובהתנהגותו העממית וחסרת הגינונים. בעודו מדבר הוא טפח על שכמו של זה וצבט בלחיו של זה, ובתנועות נמרצות ניסה לעורר את אחד המשתתפים לקחת חלק בשירה. לא העליתי אז בדעתי שבשנים הבאות, האברך השובב ובעל הקסם האישי יצבור פופולריות כה גדולה ויהפוך ל"משפיע" המוכר ביותר בעולם החסידי. באהדה הקונצנזואלית שהוא זוכה לה ובנהירה ההמונית לדרשותיו והתוועדויותיו הוא עוקף בגדול את האדמו"רים הוותיקים והממוסדים.
הרב אלימלך בידרמן (53), ר' מַיילֶך בפי מעריציו, הוא בנו של ר' אלתר בידרמן, שכיהן כאדמו"ר מלֶעלוֹב מבני־ברק, ונכדו של ר' משה מרדכי בידרמן, הרבי הנערץ מלעלוב. שני אחיו משמשים באדמו"רות לעלוב בארה"ב, ובני דודיו הם אדמו"רי לעלוב בירושלים ובבית־שמש. בצעירותו למד בישיבת פוניבז' – פרט חשוב בביוגרפיה שלו, שהקנה לו היכרות גם עם העולם הליטאי. הוא נישא לבתו של הרבי מזוטשקא, וגיסיו משמשים באדמו"רות אף הם. ייחוסו המשפחתי המקיף הפך את הרב בידרמן למועמד טבעי לאדמו"רות, אך הוא בחר לוותר על התואר הזה ולהפוך לדרשן ומשפיע חסידי חוצה גבולות וקהילות.
מעריציו מתארים את צמיחתו הציבורית כהתפתחות ספונטנית, ללא יד מכוונת ומתכננת. לפני כעשרים שנה החל הרב בידרמן לקיים התוועדויות ליל שבת בביתו. הבשורה על המשפיע החסידי שיודע לרתק את שומעיו הלכה ונפוצה בציבור. הרב בידרמן החל לערוך מדי שבת סעודה שלישית בבית כנסת בני־ברקי. התגבשו גם שיעורים שבועיים בירושלים, בבני־ברק ובבית־שמש, שמתקיימים עד היום.
מעגל שומעי לקחו הלך וגדל, ועם הזמן הצטרפו אליו גם בעלי הון מהארץ ומחו"ל. תרומותיהם אפשרו להפוך את הפצת תורתו של הרב בידרמן למנגנון משומן. הוקם קו מיוחד שמרכז את הרצאותיו המוקלטות, המועברות גם בקו ובאתר "קול הלשון", ונוסד מכון "באר האמונה", ובו צוות השוקד על כתיבת ועריכת דבריו והפצתם בציבור. מדי שבוע יוצאת לאור חוברת חדשה של "באר הפרשה" (באר – ראשי תיבות ר' אלימלך בידרמן), ומופצת בפריסה רחבה בבתי הכנסת שבריכוזים החרדיים ולא רק בהם. החוברות, שזוכות לביקוש אדיר, מתורגמות ליידיש, אנגלית וצרפתית ומופצות גם בשפות אלו. לצידן רואה אור סדרת הספרים "באר החיים", על מועדי השנה, שאף היא מבוססת על שיחותיו ודרשותיו.
מלבד השיעורים והאירועים הקבועים, הרב בידרמן מרבה לנדוד בין הריכוזים החרדיים ולערוך שבתות חיזוק. הוא מגיע לירושלים, למודיעין־עילית, לביתר־עילית, לבית־שמש, לשכונת נווה־יעקב, ובעצם לכל מקום שמזמינים אותו אליו. מודעות פשוטות ותמציתיות בבתי הכנסת מבשרות על בואו, ומושכות מאות ואף אלפים להופעותיו. שבת אחת בשנה הוא מקדיש לגיבוש והוקרה לחברי המכון ותורמיו, שמסייעים בהפצת תורתו. אחת לכמה שבועות עושה הרב בידרמן את שבתו במירון, בכל פעם עם קבוצה אחרת של חסידיו מרחבי הארץ. אף שרבים מתומכיו המממנים את פעילותו מתגוררים בנכר, הרב בידרמן אינו נעתר להפצרותיהם ומקפיד שלא לצאת מהארץ. בכך הוא ממשיך את מסורת אבותיו לבית לעלוב – חסידות ארץ־ישראלית ותיקה – שנודעו בחיבת הארץ. במקום זאת מקיים הרב בידרמן שידורים חיים עבור שומעי לקחו שמעבר לים.
אירוע מרכזי נוסף שהרב בידרמן מוביל ולמעשה המציא, הוא הילולת ה"בת עין", הלא הוא ר' אברהם דב מאבריץ', צדיק חסידי שעלה לארץ והתיישב בצפת (נפטר ב־1840). ההילולה, המתקיימת בי"ב כסלו באזור צפת, מושכת גם היא אלפים מהארץ ומחו"ל. בהשפעת הרב בידרמן, שהחל לציין ולחגוג את היום הזה, קהילות חסידיות נוספות מקיימות אף הן בשנים האחרונות אירועי הילולה לזכר ה"בת עין". נראה שההילולה הזו מבטאת את נטייתו של הרב בירדמן ליצור נישה משלו. הוא מצא צדיק חסידי נערץ שקבור בארץ ושאין שושלת עכשווית אחרת שנושאת את שמו, והילולה חדשה יצאה לדרך.
חמימות, הומור וסיפורים
השפעתו של הרב בידרמן מופצת בשני ערוצים מרכזיים: בכתב – החוברות שהזכרנו, שמצויות אגב גם ברשת – ובעל פה, באמצעות האזנה טלפונית לשיעוריו, כאשר באתר "קול הלשון" ניתן גם לצפות בהם.
שני מוטיבים מרכזיים חורזים את דרשותיו של הרב בידרמן: מסר של הרגעה, חיזוק ועין טובה של האדם על עצמו ועל זולתו, ואמונה שהכול משמיים, בדגש על ענייני פרנסה. דבריו מורכבים משרשרת של אימרות ("וורטים") שופעות חמימות עם קורטוב הומור, שהוא מדלג ביניהן באופן אסוציאטיבי ומשלב סיפורים למכביר. בניגוד למשפיעים אחרים הוא אינו מציב רף קשוח של דרישות רוחניות ואינו מעמיק ברזי תורה, אלא מייקר ומשגיב כל מאמץ והשתדלות של האדם, ומציע להתחזק בקבלות קטנות. דגש מיוחד ניתן בדרשותיו לסיפורי אמונה ובטחון, הממחישים את השגחת הבורא על האדם. עם הזמן החלו אנשים להעביר אליו באופן שיטתי "סיפורים מחזקים". לאחר שהוא טורח לאמת אותם מול המקורות, הוא משמיע אותם בדרשותיו.
"הוא לא דורש ממני להתחזק אלא מחזק אותי", מגדיר זאת אחד משומעי לקחו הנלהבים. "אני מקשיבה לשיעורים שלו וזה כדור ההרגעה שלי בימים מורכבים", אומרת אחרת. אכן, דרשותיו של הרב בידרמן זוכות לפופולריות רבה גם בקרב נשים.
דוגמה אופיינית לסוג הוורטים החביב עליו, היא פרשנותו הדרשנית להדרכתם של חז"ל למי שמתקשה לנצח את היצר: "יזכיר לו יום המיתה". בהספדים הנשמעים ביום המיתה, אומר הרב בידרמן, מתמקדים רק בחיובי ובטוב שבאדם. באופן זה צריך האדם להסתכל על עצמו גם בחייו, וזו הדרך לצמצם את השפעת היצר. כך הופך הרב בידרמן את המסר המלנכולי של "יום המיתה" החז"לי, לפסיכולוגיה חיובית ואופטימית.
והנה דוגמה נוספת: בדרשה שנשא הרב בידרמן בעשרת ימי תשובה, הוא השמיע את הסיפור החסידי המפורסם על הרבי מסאסוב שהתעכב מלהגיע לתפילת כל נדרי משום שמצא תינוק בוכה ונעצר להרגיעו. בסיום הסיפור שואל הרב בידרמן את הקהל: "מי היה אותו ילד שהרבי מסאסוב נענע את עריסתו בפרוס היום הקדוש? מה עלה בגורלו?" הוא משתהה מעט להגברת העניין והשיב בחיוך: "כנראה מדובר בבנו שלו". כך, באבחה של שנינות הפך הרב בידרמן סיפור צדיקים הירואי לתיאור אנושי ופשוט של אב המתעכב מללכת לבית הכנסת כדי להרגיע את בנו הבוכה. נדמה שהמסר הוא: א־לוהים נמצא גם במעשים היומיומיים הפשוטים ביותר ובתפקוד הורי שגרתי, כאשר הם נעשים בכוונה טובה.
מעריציו רואים בגישתו החיובית והאוהבת, שמעלה על נס את האדם הפשוט, חזרה לחסידות המקורית, שעל פי המסופר החליפה את תוכחות המגידים בדברי חיזוק מרגיעים, וחתרה לעבודת השם מתוך שגרת היומיום. "לר' מיילך יש חוכמת חיים", אומר לי משתתף קבוע בשיעורים, "גם אם הוא עצמו קצת סגפן, הוא מבין שאחרים רוצים ליהנות מהחיים ומדבר איתם בהתאם".
מירון בבית־שמש
אבל תופעת ר' מיילך בידרמן איננה מתמצית רק בדרשותיו ומסריו. ר' מיילך הוא פרפורמר מחונן וכריזמטי, והופעתו הנלהבת משמשת אטרקציה בפני עצמה. המשתתפים בהתוועדויותיו עומדים על טריבונות (פארנצ'ס) כמקובל בחצרות האדמו"רים, אך הרב בידרמן עצמו אינו יושב בראש. הוא מתהלך על השולחן נטול נעליים, ומוביל את השירה בתנועות ידיים נלהבות. בעיצומה של השירה הוא עשוי לעצור את הקהל בתנועת יד, להשמיע אימרה או סיפור חסידי, ולעבור לשיר אחר. תוך כדי ריקוד על השולחן הוא עשוי לתפוס את השטריימל שלראשו, להניף אותו באוויר ולתפוס אותו שוב. כשהוא מבחין בקהל במי שאינם שרים או רוקדים עם כולם, הוא יפנה אליהם באופן אישי ויסחף אותם.
אירוע ייחודי והמוני בהובלתו התקיים בל"ג בעומר האחרון. המגבלות שהוטלו על העלייה למירון בעקבות האסון אשתקד, גרמו לרבים לחפש מוקד חלופי לחגיגת ההילולה השנתית. טקס הדלקה שקיים הרב בידרמן בבית־שמש – עיר שמתגוררים בה רבים מבני הקהילות הירושלמיות, העולים המסורתיים למירון – משך אליו, ללא מאמצי שיווק מיוחדים, יותר מ־20 אלף איש לפי ההערכות. הסרטונים שתיעדו ממעוף הציפור את הקהל הענק הופצו ברשת והפתיעו רבים.
מצפייה באירוע ניתן להתרשם שהרב בידרמן אינו חש כל מבוכה מול קהל הרבבות ותחת עין המצלמות. הוא נוהג שם כפי שהיה נוהג באולם סגור, ואינו מוותר על השובבות התזזיתית שמאפיינת אותו. כך למשל, בעיצומה של שירת הפיוט "ואמרתם כה לחי" המוקדש לרשב"י, הוא שינה את המילים "ביטל כמה גזרות" ל"יבטל כמה גזרות", בלשון עתיד, והפך את הפזמון לתפילה ואמצעי לשלהוב הקהל. בגרון ניחר הוא חזר וזעק "יבטל", כשקהל האלפים עונה אחריו בשאגה. סביבו על הבמה עומדים משמשיו, מנסים לשוות לאירוע ארשת מאופקת וטקסית, אך הוא אוחז בידיהם ויוצא איתם לריקוד סוער. כשהמיקרופון בידו הוא משלהב את הקהל ומשמיע זעקות עידוד כאחרון הזמרים: "עוילם, עוילם! הילולא דרשב"י!"… את הדלקת המדורה עצמה הוא השאיר לסוף האירוע, אולי כטקטיקה להחזקת המתח ותחושת ההמתנה אצל הקהל.
אצל הרב בידרמן אין כללים, ובכל פעם מחדש הוא מפתיע את קהלו. בחנוכה האחרון למשל, הוא תפס בפרץ של שמחה את החנוכייה על שמונת נרותיה הדולקים, והחל לרקוד איתה בין הנוכחים. גם הזמנים אינם מסודרים; דרשת המונים עשויה להתחיל לקראת חצות ליל, ושירי פסח עשויים להישמע בראש השנה.
חסידיו אינם טורחים לנמק את התנהלותו התזזיתית בהסברים נשגבים. "זה הסגנון שלו", הם אומרים, "מי שמחפש טקסים מסודרים ומערכות של דברי תורה עם קושיות ותירוצים, יש לו מספיק אדמו"רים אחרים". ככלל, בין חסידי הרב בידרמן לא תשמעו סיפורי מופתים על רבם. במקום זאת הם מציינים בהערצה את אהבת ישראל שלו, את הכספים הרבים שהוא מתרים ומחלק לצורכי צדקה, את התמסרותו הגדולה לביקורי חולים ועידוד שבורי לב ואנשים שלא שפר עליהם גורלם. אחד מהם סיפר לי כיצד פינה מזמנו כדי לעזור בארגון חתונה ליתום, ורעהו תיאר איך הכיר את הרב בידרמן בתקופת מחלתו כשהלה התקשר לשאול בשלומו כמה פעמים בשבוע. סיפורים ועדויות מעין אלה חוזרים על עצמם שוב ושוב.
גם ליטאים וחרד"לים
בהכללה, קהלו של הרב בידרמן מורכב בעיקר ממה שאפשר לכנות ציבור חסידי עובד. אלה יהודים טובים מן השורה – אגב, חלקם מתפרנסים היטב ולמעלה מכך – ששואבים חיזוק מדרשותיו והתוועדויותיו. תופעת הרב בידרמן מתכתבת עם תחושת המיצוי של ציבור הולך וגדל מחצרות האדמו"רים הממוסדות והוותיקות. בשנים האחרונות מתפתח זרם "כלל חסידי", של קהל שממשיך לשמר את אורח החיים החסידי שהוא מכיר מילדות, אך מבלי לקבל את מרותם של אדמו"ר או קהילה ריכוזית. רבים מבני הזרם־לא־זרם הזה מצטופפים בהתוועדויותיו של הרב בידרמן.
למעשה ניתן לומר כי הרב בידרמן עצמו מממש את הצד השני של המשוואה: מעין אדמו"ר שמסרב אף הוא לנהוג כאדמו"ר של ממש, ומעדיף לפתח נישה עצמאית. הוא איננו עומד בראש בית כנסת משלו אלא מתפלל בשטיבלך כאחד האדם, ובסיום תפילת יום חול אף מסוגל לבקש בפשטות סיגריה מאחד המתפללים. בשבת הוא משמש כקורא בתורה באופן מזדמן, ולצורך שיעוריו והופעותיו הוא מתארח בבתי כנסת שונים. הוא אינו מכהן בתפקיד רשמי כלשהו ולא מחזיק מוסדות, ומשכך גם אינו מייצר שום מחויבות קהילתית. חסיד של קהילה מסוימת יכול להשתתף באירועים של הרב בידרמן מבלי שהדבר יסבך אותו מול קהילתו.
בשנים האחרונות החל אף הציבור הליטאי לגלות בו עניין. עבורו הוא נושא נאומים בעברית, ושר עימו שירים שהקהל הזה מכיר. ההופעה המוכרת שלו לציבור הליטאי היא בליל שביעי של פסח, בדרשה שהוא נושא בבית הכנסת הבני־ברקי המפורסם איצקוביץ, שלאחריה הוא אומר את שירת הים בנוסח ישיבתי. ככלל, הרב בידרמן יודע להתאים את עצמו לסוגים שונים של קהלים, ולהשתמש במושגים הקרובים ללב השומעים. חוברותיו נפוצות גם ביישובים חרד"ליים, ורבים בציבור זה נוהרים לשיעוריו.
יודעי דבר מספרים שבין מקורבי הרב בידרמן יש מי שמנסים למשוך אותו לכיוון של התמסדות ואדמו"רות. הם חוששים שזמן הבמה שלו אינו נצחי, ושללא ניצול המומנטום להתארגנות ממוסדת – ההזדמנות עלולה לחלוף. עד כה הדף הרב בידרמן את הניסיונות הללו. הוא דחה אפילו הצעה לקיים את תפילות חגי תשרי בראשותו – עניין בסיסי עבור כל אדמו"ר מתחיל, אך הוא כאמור מסרב להיכנס לזירה הזו.
הרב בידרמן יודע לזהות ביקוש אצל הציבור ולהציג מענה הולם. כך הוא זיהה את החלל שנוצר סביב הילולת ל"ג בעומר במירון והציע כאמור אירוע חליפי של הדלקת ענק בבית־שמש. לאחר אותו אירוע מיהרו צייצנים חרדים להפיץ את תמונות ההמונים ולטעון: הנה החרדים יכולים לקיים מעמד של רבבות איש ללא משטרה וללא פרויקטור. תמונותיו של הרב בידרמן המקפץ מול האלפים שימשו מבחינתם אות ניצחון על הממסד הממשלתי.
אפשר כמובן להתווכח עם ההשוואה הזו, אך נראה שבכל מקרה לא רק הממסד הממשלתי נוצח בהדלקה זו, אלא גם הממסד החסידי. קהילות חסידיות משקיעות מאמץ רב וממושך בבניית מוסדות, מנגנונים קהילתיים ויחסי ציבור. אך כאן, איש אחד עם חוברות חיזוק פשוטות ודיבורים בגובה העיניים, נטול גינונים ונעדר כללים, משך אחריו רבבות חוגגים שפיזזו לצלילי התלהבותו הסוחפת.
