"גנדהי ולא גנדי", מקפיד עלי ד"ר שמעון לב בפגישתנו בחורף האחרון במומביי. מעולם לא נפגשנו או דיברנו קודם לכן, ואני עדיין תחת הרושם של המפגש המוזר. וכך בערך היו הדברים: שהיתי בחורף האחרון בהודו והייתי בקשר עם אנאי ג'וגלקר סביב למידת נושא מדיניות הדיור החדשה בהודו. אנאי הוא איש הקונסוליה שלנו במומביי. בשלב מסוים התחלתי לקבל ממנו השגות על האופן שבו מוצג הימין ההודי בעיתון "הארץ". ההתכתבות הפכה ליותר ויותר מעניינת וקבענו להיפגש כשאהיה במומביי. קבענו זמן ומקום מפגש, ואז התברר מה היה שם כל הזמן. אנאי ניהל התכתבות בנושא הימין ההודי איתי ועם ד"ר שמעון לב, ובגלל קרבת השם הוא חשב שאנחנו אותו אדם, שמשתמש בשתי כתובות דוא"ל שונות. כמובן, הוא קבע עם שנינו פגישה באותו מקום וזמן, ואחרי התנצלות קלה ראה עצמו כשליח ההשגחה ממש. כך פגשתי את לב.
פשע להשפיל הערבים הגאים
שמעון לב גילה לפני כמה שנים אוצר; בדירה חיפאית התחבאה תכתובת מרתקת בין המהאטמה גנדהי לבין ידידו היהודי הרמן קלנבאך, ומכאן קָצרה הדרך של ד"ר לב להישאב למחקר על גנדהי והיהודים. הוא כתב עבודת מחקר לתואר שני ושלישי, וכעת הוציא לאור ספר חדש: "נהירין לנו שבילין דהודו", שהוא בו זמנית ספר על היחס של התנועה הלאומית ההודית לאחותה היהודית – נושא ששמעון לב ואחרים כבר כתבו עליו בעבר ־ ולא פחות חשוב בעיניי, הוא מנסה לפצח מה חשבו יהודים וציונים על גנדהי ועל הודו.
גנדהי צרוב בתודעה הישראלית כאנטי ציוני מובהק. משפט המחץ שאותו מצטטים מתנגדי הציונות (וגם מתנגדי גנדהי) הוא מתוך מאמר שכתב המהאטמה אחרי ליל הבדולח: "פלשתינה שייכת לערבים באותו אופן שאנגליה שייכת לאנגלים או צרפת לצרפתים. אין זה צודק או אנושי לכפות את היהודים על הערבים… זה פשע נגד האנושות להשפיל את הערבים הגאים כדי להחזיר את פלשתינה ליהודים".
שמעון לב מגלה לנו בספרו תמונה עגולה יותר של גנדהי. לאחר רומן בעייתי של גנדהי עם תנועת הח'ליפות הפאן־מוסלמית בתום מלחמת העולם הראשונה, נמנע גנדהי מהתבטאות בנושאי ארץ ישראל במשך עשור. את היהודים הוא ראה כמנודים המוחלטים של ההיסטוריה, ואת סבלם הוא ראה כגדול יותר מהמנודים ההודים, שאיש לא מבקש את נפשם כל עוד הם נמנעים מלהתמרד נגד סדר הקאסטות ההודי. זאת גם הייתה דרך אלגנטית לתקוף את הנאורות הנוצרית המזויפת, שמטיפה להודו על שיטת הקאסטות, וטובחת במקביל בקאסטה המנודה שלה – היהודים.
ולא רק גנדהי התעניין ביהודים; סואמי ויווקננדה, מגדולי המורים הרוחניים בהודו, ראה בהודים וביהודים את מחוללי הציוויליזציה החשובים בעולם. שני העמים הם בעלי טקסטים קדומים, עסוקים בחוקי כשרות וטהרה, ושני העמים נמנעים ממיסיונריות, שויווקננדה היה אלרגי אליה. היהודים חיזקו את תפיסתו שעמי המזרח רוחניים יותר מאשר המערב שטוף החומריות. גם מייסד החוקה ההודית ומנהיג המנודים בהודו, ד"ר אמבדקר, עסק בשאלה היהודית, אבל הגיע למסקנה הפוכה מגנדהי. סיפור הבריאה המקראי מספר שכולנו מאותו שורש, אחים, ואילו בטקסט ההודי "פורושה סוקטה" – הברהמינים נולדו מפיו של פורושה, הדמות הקוסמית שממנה נברא האדם, וקאסטת השודרה הנחותה נולדה מרגלי הפורושה. לכן אליבא דאמבדקר יש תקווה למצבם של היהודים בחברה הנוצרית, אבל למנודים של הודו אין תקווה אם לא יפרשו מההינדואיזם.
על הרצפה עם בן אב"י
אבל בעוד היהודים עניינו הוגים ומורים הודים, מתוך ניסיונם לפענח את הודו עצמה, הרי במקרה ההפוך זו לעיתים הייתה ממש אהבה לשמה. לב מציג סקיצות יפות על היהודים שכמהה נפשם לאסיה. גרשם שלום שיחק כבר בגיל צעיר את דמות ההודי במחזה מבדח שכתבה אמו, והפילוסוף הוגו ברגמן וראש הממשלה דוד בן גוריון היו כרוכים אחר שירתו־תורתו של המורה הבנגלי אורובינדו. לב מצטט את ברגמן: “זה היה מזון המחשבה שלנו, דוד (בן גוריון) ואני קראנו את שרי אורובינדו על מנת למצוא קצת אור בימינו הקשים". אליעזר מרדכי בימשטיין, הידוע יותר כמקס תיאון, היה המורה הרוחני של מירה אלפסה, ממשיכתו של אורובינדו, ומי שכל כך נטמעה בתרבות הגורואית ההודית, עד שרק מעטים בתת היבשת יודעים שהיא הייתה יהודייה; ליאופולד וייס עלה לארץ, התאסלם, ובשמו החדש, מוחמד אסד, היה מהאבות המייסדים של פקיסטן. בנו טלאל הוא מחוקרי החילוניות החשובים בעולם, וכמובן מרטין בובר שהתעניין בטאו, בבודהיזם ובהינדואיזם.
הפרקים הסוחפים ביותר בספר עוסקים ביחסם של יהודים מהארץ ומהתפוצות לשני הענקים ההודים גנדהי וטאגור. היחס לגנדהי היה מסובך. א"ד גורדון וגנדהי לא היו בקשר, למרות ששניהם תלמידי טולסטוי מובהקים, ושניהם התייחסו בחשדנות רבה לנצרות. איש ברית שלום יהושע התלמי, הידוע בשם עטו ר' בנימין, העריץ את גנדהי, וניסה ללא הצלחה לייבא את רעיונותיו למציאות היהודית־פלשתינית בישראל. איתמר בן אב"י נסע לראיין אותו באירופה ולפי עדותו "לבי הכה בי גלים מהתרגשות שידעתיה רק פעם אחת לפני כך, בימי ראיוני הראשון עם מוסוליני". גנדהי לא היה איש של כיסאות וכאשר התבקשו העיתונאים האירופאים לשבת על הרצפה, בן אב"י נענה לבקשה המוזרה בשמחה. "גם אנחנו היינו כמובן בכורעים", כתב בן אב"י, "ותודה לך ארצנו על שאימנתנו בכך מימי ילדותנו“.
גנדהי ביקש מבן אב"י שיקפיד בעיתונו לכתוב גנדהי ולא גאנדי, ואת הבקשה הזאת נוטר שמעון לב בכל כתביו. גנדהי לא היה פשוט לעיכול. ההתנגדות לכל צורה של אלימות והאהדה הרבה שלה זכה בקרב היונים שביונים בקרב התנועה הציונית עוררו חשדנות ואפילו עוינות. אבא אחימאיר העריץ את גבורתו של גנדהי, אבל בז לגלותיות של השקפותיו. מאמרו מ–1938, שבו קרא ליהודים לאמץ את עקרון האי אלימות מול הרצחנות של גרמניה הנאצית, לא נסלח לגנדהי ביישוב העברי. וגם לא לתומכיו. הרב עדין שטיינלץ הצעיר האשים את אחד מתומכיו הישראלים של גנדהי שהוא שותף בהפיכת היהודים לסבון, ונענה שדרכו של גנדהי לא הייתה שונה מדרכו של צייטלין. בן גוריון תלה תמונה של גנדהי בחדרו. את הנחישות הגנדהיאנית לקח ואת קליפת האי־האלימות זרק. ובכלל, מהספר של לב עולה שבן גוריון היה מסויג סביב סוגיית המאבק ההודי לעצמאות. לא ידעתי, הופתעתי.
אמור לי מי חבריך היהודים
טאגור זה סיפור אחר. את טאגור אהבנו. פרישמן תרגם את טאגור ללשון מקראית נפלאה, ואף העז לכתוב שטאגור עולה על ביאליק, וחטף על זה. טאגור תורגם באינטנסיביות לעברית כבר בשלב מוקדם של התנועה הציונית, והתרגומים של טאגור נמשכו אחרי שישראל זכתה בעצמאות. המשוררת והמתרגמת פועה שלו־תורן תרגמה את ספריו החל משנות השישים והרגישה כי "טאגור עומד מאחוריה ומוליך את ידה בשעת מלאכת התרגום". טאגור היה עבור סופרים ומשוררים בארץ ישראל "הנביא ההודי המודרני", "העושה במלאכת הקודש", שיריו היו "הוד שבמלכות", כדברי נתן אגמון. בניגוד לגנדהי, טאגור נהנה מאהדה מסוימת גם במחנה הפוליטי הימני בישראל המנדטורית. יוסף קלוזנר למשל כינה אותו "נביא", ויעקב רוזנהיים, נשיא אגודת ישראל, טען שכתבי טאגור מבטאים קשר לרוח היהודית האמיתית.
כמובן ששמו הפרטי רבינדרנאת פשוט הזמין את הקיצור המתבקש – רבי טאגור. ואכן עבור יהודייה מופלאה אחת הוא היה ממש רב. אשת החינוך וחלוצת התרמילאות הישראלית שלומית פלאום חיה ולימדה באשראם של טאגור בהודו. טאגור היה לפלאום מורה וידיד, ודרכה בין השאר גילה העולם את אהדתו של טאגור ליהודים ולמפעל הציוני.
משהו על יחסם לציונות של גנדהי, מרטין לותר קינג וטאגור: כשקוראים בספרו של שמעון לב בעין ציונית מתגנב כאב ללב. כאשר פלאום באה לשנטיניקטאן, הדבר הראשון שעשתה היה לקשט את בית הקש הצנוע שלה בתמונות הרצל והתנ"ך. טאגור לא ראה בציונות איזה רעיון מופשט, אלא תורה שמשקה במים חיים תלמידה מסורה שלו. במידה מסוימת ניתן לומר אותו הדבר על מרטין לותר קינג הציוני, והדמות הקרובה אליו, הרב א"י השל. כשבודקים מי היו הדמויות היהודיות שסבבו את גנדהי בתקופה הקריטית שבה הוא התעצב והתגבש פוליטית, אנחנו רואים דמויות קוסמופוליטיות כמו לואיס ריץ', הנרי פולק, סוניה שלזין ואפילו הרמן קלנבאך המוקדם, שרובם הגיע מחוגי האגודה התיאוסופית.
קשה לנתק את ההשגבה שעשה גנדהי לגלות היהודית מהיהודים הקונקרטיים שהוא היה מוקף בהם, יהודים שהרעיון הלאומי היהודי היה זר לנפשם. ברור שיש משהו לא הוגן בהאשמת יהודים בהשקפות הפרו/אנטי ציוניות של גדולי עולם מאומות העולם, ובכל זאת, יש בי קול עיקש שאומר שלאותם יהודים שתיווכו לטאגור, גנדהי ולותר קינג את השאלה היהודית, הייתה השפעה על תפיסת הזכות של היהודים לריבונות מדינית בעיניהם.
הפרק על טאגור מסתיים בהצגה. קורצ'אק וילדי גטו ורשה הציגו את מחזהו של טאגור, "הדואר", על הנער אמאל המצפה למותו הבלתי נמנע. שמעון לב מסיים את פרק טאגור בספרו בכמה עמודים קורעי לב.
שמעון לב הוציא ספר מקיף, ולמרבה השמחה הספר הזה יצא קודם כול בעברית לקהל הישראלי. ד"ר לב עושה צדק עם משה שרת ואליהו אילת כמובילי המאמצים האדירים להקים גשר בין התנועה הציונית לתנועה הלאומית ההודית ועומד יפה על המתחים בין התנועה הלאומית הפלשתינית לבין תנועת התחייה הלאומית המוסלמית בהודו. הספר ממחיש בצורה משכנעת את האלרגיה של גנדהי ומנהיגים הודים אחרים להצהרת בלפור, ואיך אותה הצהרה, שהייתה בסיס ללגיטימציה של התנועה הציונית בעולם, שימשה בהודו להכפשת הציונות והצגתה ככלי שרת אימפריאליסטי. הניסיון ההודי של גנדהי ונהרו לקלוט פליטים יהודים בשואה זוכה לפרק חשוב ויפה, ואת הימין ההודי ואהדתו לפשיזם דן שמעון לב לכף חובה, בלי הנהרה מספקת לניסיון הגדול שהודו עמדה בפניו.
אחרי פצע של אלף שנות כיבוש נוצרי ומוסלמי בהודו, פתאום עולה לגדולה בלב אירופה משטר ששם את הארים כגזע העליון; ומיהם הארים, שאלו את עצמם כמה מנהיגים ברהמינים, אם לא אנחנו ההודים? הימין ההודי לא עמד בניסיון, אבל לא היה זה ניסיון קל. הספר החדש של שמעון לב גדוש בכל טוב. "נהירין לנו שבילין דהודו" ביקש לתפוס מרובה – ותפס.
נהירין לנו שבילין דהודו, המפגש בין העולם היהודי־ציוני להודו ותרבותה על רקע צמיחת התנועות הלאומיות, שמעון לב, גמא, 2018, 437 עמ'
