דמיינו לרגע ילד קטן החובט באביו בידיו הקטנות, מנסה להינתק מחיבוקו הלופת. אביו מנסה לשמר את חיבוקו, עד שהילד מצליח לבסוף להינתק מאביו. מנגד, דמיינו ילד קטן החובט באביו בידיו הקטנות, מנסה להינתק מחיבוקו הלופת של אביו. אך אביו לא ממתין הרבה, משחרר ואף משלח את הבן, ועושה צעד לאחור.
בפרשיות ספר במדבר מנסה העם להינתק מא־לוהים, מורד במשה נציגו של ה' (קורח), מורד באופק המדיני (מרגלים), מורד בתנאי החיים הניסיים (המתלוננים והמתאווים). העם מורד ומתרחק מהאב, ובכך פותח פתח לעידן החדש, העידן המרוחק. אך גם א־לוהים עושה צעד לאחור. א־לוהים נסוג ומתרחק מהעם. הביטוי הקיצוני ביותר לכך הוא בשנמוך דמותו של משה.
חז"ל תיארו את מעמדו המיוחד של משה בתיאור יחידאי, שלא ניתן לשום ילוד אישה:
מהו "אִישׁ הָאֱ־לֹהִים"? אמר רבי אבין: מחציו ולמטה איש, מחציו ולמעלה הא־לוהים (דברים רבה יא, ד).
היינו, שכביכול היה ממוצע בין הא־לוהים והאדם (סידורו של שבת).
כי הוא שלוחו (של"ה).
המשמעות העמוקה של נוכחות משה בתוך העם היא סוג של נוכחות א־לוהית חיה, המתלבשת במשה האיש: "וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה אֲשֶׁר יְדָעוֹ ה' פָּנִים אֶל פָּנִים" (דברים לד, י). כך תופס אותו העם, שבשל איחורו של משה לרדת מהר סיני, נתפס לחרדה ותובע מאהרן: "קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱ־לֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ" (שמות לב, א). היעדרותו של משה היא היעדרותו כביכול של ה'.
משום כך, גדולה תמיהת הדורות: כיצד ייתכן שהאיש שהוא הביטוי לנוכחות הא־לוהית בעולם, נענש בחומרה כזו על חטא שקשה להבין בדיוק מה היה בו?
ומהי חומרתו הרבה של החטא, שבגינה אומר ה' למשה ואהרן "יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי"? האם הכאת הסלע במקום הדיבור אליו נחשבת חוסר אמונה למי שהניף את ידו וקרע את הים ושקיבל את התורה? או שמא היה זה הכעס שהוא מפנה אל העם המתייסר בצימאונו, "שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים"? האם טעות שכזו מצדיקה את הקביעה הא־לוהית שיש כאן פגיעה באמונתו של משה? והרי משה מדעתו שיבר את הלוחות, שעליהם נאמר "מַעֲשֵׂה אֱ־לֹהִים הֵמָּה", וה' לא גוער בו אלא מסכים לו: "יישר כוחך ששיברת" (שבת פז, א); פורש מאשתו – מעשה חמור ביותר לדעתם של אהרן ומרים, וה' תומך בו ללא עוררין. אז מה כבר אירע כאן? שאלת הדורות, כבר אמרנו.
לא חסין מטעות
עניות תשובתי היא שה' משנמך כאן את דמותו של משה. בשפה פשטנית הייתי אומר שחטאו/טעותו של משה מהווה סוג של תירוץ להנמיך את קומתו ולהחזיר אותו לממדיו האנושיים. כביכול אומר ה': "הוא כמוכם, הוא יכול לטעות ואף להיענש". כמו דור המדבר, הוא לא ייכנס לארץ על שום חוסר אמונתו. "וְעַד אָנָה לֹא יַאֲמִינוּ בִי", נאמר על העם בחטא המרגלים, ועל משה ואהרן נאמר "יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי". כביכול משה, אהרן והעם, באותה מדרגה של אמונה. קשה להבין זאת.
ניתן היה לומר שיש כאן מלחמה בעבודה זרה, וחשש א־לוהי שמשה ייתפס כאליל. אולי לכן "לֹא יָדַע אִישׁ אֶת קְבֻרָתוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה" (דברים לד). אבל אפשר גם לומר שהנמכת קומתו של משה מהווה נסיגה א־לוהית, כביכול, מהאדם, מהעם ובעצם מאיתנו, אנשי העידן החדש. הא־לוהים מסתלק ממשה ובעצם מסתלק מאיתנו. הסתלקותו של ה' ממשה שקולה לחורבן המקדש ולגלות. "כַּאֲשֶׁר עֲזַבְתֶּם אוֹתִי וַתַּעַבְדוּ אֱלֹהֵי נֵכָר בְּאַרְצְכֶם כֵּן תַּעַבְדוּ זָרִים בְּאֶרֶץ לֹא לָכֶם" (ירמיהו ה).
כאותו הורה, כביכול, הרואה שבנו רוצה להינתק ממנו, אך הוא מקדים אותו ועושה צעד לאחור ומתנתק מבנו, כך הקב"ה עושה תנועה לאחור. אם כן, העידן החדש נפתח בתנועה כפולה של התרחקות. העם המורד בה' בשלל נושאים מתרחק מהקב"ה, ומהעבר השני, הקב"ה מתרחק מהעם, כביכול.
בלי מגש של כסף
שורשיה של תנועה זו, של נסיגה א־לוהית, מצויים בחטא העגל. לאחר חטא העגל, נסוג ה' מהנהגה ישירה של העם ושולח במקומו מלאך: "וְשָׁלַחְתִּי לְפָנֶיךָ מַלְאָךְ… כִּי לֹא אֶעֱלֶה בְּקִרְבְּךָ כִּי עַם קְשֵׁה עֹרֶף אַתָּה פֶּן אֲכֶלְךָ בַּדָּרֶךְ" (שמות לג, ג). באותה מידה, אף משה, שלוחו של ה' נסוג: "וּמֹשֶׁה יִקַּח אֶת הָאֹהֶל וְנָטָה לוֹ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה הַרְחֵק מִן הַמַּחֲנֶה" (שמות לג, ז). התחלת ההתחלות של תנועת הנסיגה הא־לוהית, היא בגירושם של אדם וחוה מגן עדן: "כִּי שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ וַתֹּאכַל מִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לֵאמֹר לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ… וַיְגָרֶשׁ אֶת הָאָדָם" (בראשית ג, יז).
נסיגה כפולה זו היא הרחם שבו נוצר האדם החדש. האדם כבר לא יקבל שום דבר על מגש של כסף. על האדם יהיה לבקש את הא־לוהים המסתתר, עליו יהיה לפצח את חידת העולם ולבקש את משמעותו, עליו יהיה לאהוב את הרע ולכבד את הוריו ודרכם לפגוש בה', עליו יהיה לעמול בתורה כדי לגלות את המאור שבה. "כִּי אָדָם לְעָמָל יוּלָּד" (איוב ה).
או כפי שכתב פרנץ רוזנצוויג: "נבוא להשיג את האל והנהו מסתתר. את האדם, את עצמנו, והנהו סגור. את העולם והנהו חידה גלויה. רק ביחסיהם, רק בבריאה, בהתגלות ובגאולה, המה נפתחים".
ואנו נוסיף, כי את אותם "יחסים" בין ה' לעולם ולאדם מוטל עלינו לחשוף.
