המפתח להבנת נפגעי הנפש וכינונה של החברה מצוי בערבות הדדית

כל גילוי מדעי חדש קורא לעולם ההלכה והאתיקה להתייחס אליו ולקבוע את מעמדו ואת השלכותיו. הדבר נכון בכל תחום ובכל הקשר, בין אם מדובר בהמצאת החשמל ובין אם בקביעת קו התאריך הבינלאומי. גם כשאנו עוסקים בתחומי גוף האדם ונפשו נחשפות בפנינו תגליות חדשות, ועולה הצורך לנסח את המשמעויות השונות של התופעות.

כך לגבי קביעת המוות המוחי־נשימתי; כך לגבי תוחלת חייו של תינוק שנולד בחודש השמיני; כך לגבי ההפריה החוץ־גופית; כך לגבי גילוי ה־DNA, וכך אנו עושים גם ביחס לפסיכיאטריה והתחומים המקיפים אותה. משעה שהתברר כי גם הנפש עצמה קשורה למושגי חולי ובריאות, ושחלקם הגדול של אלה אינו תלוי בבחירתו החופשית של האדם, שכן מדובר בתופעות הקשורות בביולוגיה, גנטיקה, כימיה וכדומה, אנו קרואים לתת את הדעת לתחומים הרחבים האלה, ולגבש את הנורמות ההלכתיות, האתיות והאנושיות כלפיהן.

יש הפועלים להטמיע את ההכרה במשמעות הגדולה גם על ידי שינוי השם – מבריאות הנפש לבריאות המוח – וזאת כדי להדגיש את העובדה כי ביסודו של דבר אנו עוסקים בתחום שבשורשו הוא ביולוגי. חשוב להדגיש כי גם יחס זה אינו קובע שהמענה למצוקה המוחית נעוץ רק בכימיה ובמוצרים רפואיים, ואינו מפקיע את מקומו של הטיפול, הייעוץ הנפשי, הקרבה האנושית ודומיהם, כמו גם העיסוק בפילוסופיה ובתיאולוגיה של המציאות הזו כחלק בלתי נפרד מדרכי הטיפול.

מקורות תורניים דלים

כגודל המשימה, כך המחסומים העומדים בפניה. ראשית, למי שלא חווה את התופעות הפסיכיאטריות השונות קשה מאוד להבין את שמתחולל בנפשו של האדם. הוא רגיל לחיות בעולם של בחירה חופשית, של התמודדות, של קבלת הכרעות, של "צא מזה" וכדומה. נדרש מהפך תודעתי כדי להבין שלא אלה הכלים שנפגעי הנפש יכולים להשתמש בהם. דברי אלקנה לחנה העקרה, "הֲלוֹא אָנֹכִי טוֹב לָךְ מֵעֲשָׂרָה בָּנִים", מעידים על חסר יכולתו להבין את המצוקה האיומה שהיא הייתה שרויה בה:

"הָיְתָה לִּי דִמְעָתִי לֶחֶם יוֹמָם" – מכאן אתה למד שהצרה משבעת לאדם, ואינו מבקש לאכול. וכן אלקנה אומר "חַנָּה לָמֶה תִבְכִּי וְלָמֶה לֹא תֹאכְלִי", מכאן שהבכייה מאכילה (ילקוט שמעוני שמואל־א, עז)

הפגיעות הנפשיות אינן נראות לעין, והן מוסתרות בעולמו הפנימי של האדם. הקושי גובר בשל העובדה שפעמים רבות תופעות נפשיות התובעות טיפול דומות מדי לתהליכים חיוביים העוברים על האדם, ולעתים הן גם דומות מדי לצדדים חיוביים: הפרעה כפייתית (OCD) עשויה להיתפס כהקפדה במצוות או בניקיון, מאניה – כעוצמות נפשיות של שמחה, וחרדות – כאחריות וזהירות. האבחנה המדויקת והתוויית הדרך לעסוק בה הן קושי מובנה בעולם ההתמודדות הנפשית.

שנית, כמו בסוגיות רבות שהעולם המתפתח מזמן לנו, מקורות היסוד התורניים הם דלים מאוד. אמנם כבר בתנ"ך אנו מוצאים את הרוח הרעה, את העולם המשברי של מי שאינה יכולה ללדת וכדומה, אולם אין אנו יכולים להשתמש באלה כדי לקבוע את יחסנו. חז"ל הכירו תופעות נפשיות מרובות, הגדירו מצבי קיצון כמו "שוטה", לדעת הרמב"ם גם "פתי", זקן ששכח תלמודו וכדומה, וקבעו יסודות הלכתיים כלפיהם. אך אלה אינם נותנים מענה לקשת רחבה של תופעות כמו OCD, הפרעה דו־קוטבית, סכיזופרניה, דיכאון על פניו השונים, ועוד.

מול העיסוק הנרחב בתחומי רפואה פיזיים רבים והגדרות הלכתיות המלוות אותם – ההתייחסות לתופעות נפשיות כמעט אינה קיימת. לא זו בלבד, אלא שהשפה ההלכתית המקובלת רואה בבחירה החופשית של האדם "עיקר גדול" ו"עמוד התורה והמצוה" (רמב"ם, הלכות תשובה), ומשום כך ההכרה בתסמונות נפשיות מצומצמת מאוד. דוגמה טובה לכך היא דברי חז"ל "אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות", שנתבארו בדרך כלל כקריאה לעבודה מוסרית עמוקה יותר, ולא כהסבר לחטא עצמו.

הפסיקה המקובלת בנושאים אלה יונקת בעיקר מהקרבה בין התופעות הפסיכיאטריות לסכנת האובדנות. כאן מזומנים כלים המוכרים בעולמה של ההלכה, שכן אפילו ספק פיקוח נפש דוחה דברים הרבה. ואכן, בספרות השו"ת ובמאמרי הלכה־ורפואה אנו מוצאים הדגשה של הסיכון הפיזי הקיים בתופעות הנפשיות. ואולם, לא תמיד דיני פיקוח נפש מספיקים. פעמים רבות אין בכוחם לעסוק בתסמונות נפשיות רחבות המצויות בעולמם של נשים וגברים שאינם נמצאים בסכנת אובדנות. לא זו בלבד, אלא שלעיתים נראה הדבר כהפרזה חריגה ולא משכנעת בסכנת האובדנות, והדבר גורם לירידת האמון ביושרתה של ההלכה.

אט אט הולכת וגוברת הקביעה ההלכתית כי המושג "חולה שיש בו סכנה" אינו עוסק בסכנה לעצם קיומם של החיים בלבד, כי אם גם לסכנת ההידרדרות הנפשית לתהום ולמצוקות האופפות את האדם ואינן נותנות לו מנוח. אלה עלולות להוביל אותו לתנועות נפשיות עוצמתיות: שיתוק פנימי, רצון להכאבה פיזית כדי לחוש את עצם הקיום, בריחה וניתוק מכל פעילות אישית או חברתית, משבר זוגי, התמוטטות הטיפול בילדים ועוד. משעה שאנו רואים את המציאות הנפשית באופן כזה – הצורך והחיוניות להקל על המשא הכבד מהווים בסיס להיתרים שונים. וכאשר צמודים אליהם גם מהלך של העצמה, טיפול ואיסוף הכוחות, יש בהם כדי לפתוח שער מסוים לאורה שתיכנס. התנועה הכפולה של הרפיית התביעות ושותפות במצוקות, יחד עם ניסיונות עידוד והגדלת היכולת לחיות עם המשא הכבד – הן הדרך הרוחנית הנראית כמכוונת ביותר.

וחי אחיך עמך

ואולם, המשימה העיקרית העומדת בפנינו אינה הסוגיה ההלכתית, כי אם המערכתית הכללית. המתמודדים בסוגיות בריאות הנפש ובני משפחותיהם מוצאים עצמם במצבים קשים בהרבה מאשר שאלות הלכתיות ממוקדות. מדובר בתהליכים הנוגעים לכל מערכת החיים. הבדידות הולכת וגוברת – הן בשל רגשות בושה, אשמה, אחריות, רצון למנוע מבוכה וכדומה, והן בשל העובדה שפעמים רבות יש צורך להשתעבד לנפגע־הנפש, עד שלא ניתן לעוזבו ולהתפנות לקשרים החברתיים. מנגד, החברים הקרובים מתרחקים אט אט, ונוהגים כאילו מדובר במחלה מדבקת המחייבת הירתעות מנזקים העלולים להיגרם. כשלכל אלה מצטרפת הסטיגמה הקשה המופנית כלפי מתמודדי הנפש, מדובר בהתמוטטות של ממש. האחריות לפרק את המעגלים האלה היא חלק בלתי נפרד מחובתנו האנושית והמוסרית.

בעיקר אמורים הדברים כלפי הסטיגמות המוטעות שהחברה מטפחת. אלו כוללות פחדים הנובעים מפגיעות פוטנציאליות שעלולות להתרחש, ומחשש שמא המציאות הנפשית אכן תהפוך לאובדנית, והמפגש יהיה טראומתי מאוד. ובעיקר – נוח תמיד למסגר את השונה ואת האחר, ולהוציא אותו ממסגרת ה"אנחנו". הפחדים הולכים ומשתרעים לתחומי השידוכים, ופסילה מוחלטת מלכתחילה מתרחשת גם כאשר מדובר באנשים מופלאים, מטופלים ובני זוג פוטנציאליים.

גם מבחינה מוסדית מוצאות המשפחות את עצמן במציאות משפילה. בתי הספר ומוסדות החינוך דוחים את מתמודדי הנפש; אגודות השירות הלאומי ומקומות השירות נרתעים מלצרף מי שיש בעברה מה שהם רואים ככתם; מדרשות, ישיבות ומכינות קדם־צבאיות נרתעות מלקבל; על אף העובדה שכל המומחים קובעים שהמקום הטוב ביותר למתמודדים הוא בקהילה – אין רפואה קהילתית ראויה, תמיכה קהילתית, ומוסדות פוסט־אשפוזיים בקהילה; גם כאשר מתבגרים ומגיעים לעולם התעסוקה, לראיונות, לקורות החיים, לרקע הרפואי – צומחת חומה הבולמת את הקבלה.

המשימה הרוחנית המוטלת עלינו אפוא אינה מתמצית רק בשאלות הלכתיות ובניסוח מפתח הלכתי ממוקד, כי אם בקיום רחב ועמוק של "וחי אחיך עמך". זוהי קריאה גדולה לחברה הישראלית בכללה, ולעולם הציוני־דתי בתוכה. בעולמם של הנביאים, הנדְחים החברתיים היו הגר, היתום והאלמנה, והתורה והנביאים האריכו והטמיעו את ההכרה כי התביעה הא־לוהית מאתנו היא לראות את כל מרכיבי החברה, להבין את מצוקתם וכאבם, ולעשות את שביכולתנו לאסוף את השברים ולסייע.

הגר, היתום והאלמנה בימינו כוללים היקף הרבה יותר נרחב, ובתוכם נפגעי הגוף ונפגעי הנפש, החותרים לבריאותם הגופנית והנפשית. הערבות ההדדית של כולנו היא המפתח לכינונה של חברה ההולכת בדרכי התורה והאנושיות, והיא חלק בלתי נפרד מהחובה ההלכתית והמוסרית המוטלת עלינו.