אחת שלא מוותרת כדי שלנערים דתיים מתמודדי נפש יהיה מקום בעולם

מְבֻקָּשׁ מָקוֹם שָׁקֵט עָלָיו תֻּנַּח הַנֶּפֶשׁ. /לְכַמָּה רְגָעִים בִּלְבַד. /מְבֻקָּשׁ מָקוֹם שֶׁיְּשַׁמֵּשׁ מִדְרָךְ לְכַף הָרֶגֶל. /לְכַמָּה רְגָעִים בִּלְבַד. /מְבֻקָּשׁ עָצִיץ, עָלֶה, גִּבְעוֹל, אוֹ שִׂיחַ, שֶׁלֹּא יָקוּם / וְיִתְקַפֵּל כְּשֶׁהִיא תָּבוֹא. לְכַמָּה רְגָעִים בִּלְבַד. /מְבֻקָּשׁ דִּבּוּר אֶחָד, נָקִי, נָעִים וְחַם שֶׁיְּשַׁמֵּשׁ סַפְסָל /מִקְלָט, לְמִישֶׁהִי, קְרוֹבָה שֶׁלִּי, יַלְדָּה־יוֹנָה, נַפְשִׁי שֶׁלִּי /אֲשֶׁר יָצְאָה מִן הַתֵּבָה, לְכַמָּה רְגָעִים, בִּשְׁעוֹת הַבֹּקֶר, / וְלֹא מָצְאָה מֵאָז מָנוֹחַ לְרַגְלָהּ (אדמיאל קוסמן)

"עברתי כמה אשפוזים עם הילדה שלי, הגעתי למצב שאני בדרך לצאת החוצה מהעולם הדתי כי אין לי מקום. כמה אדם יכול לסבול? כמעט התחלתי לחלל שבת. הרגשתי שאני לא יכולה לחיות בעולם הזה. בלי העולם הדתי, בלי התורה, אין לי מקום בעולם. לפני כמה חודשים הבנתי שאין ברירה, שאני חייבת לעשות משהו. שבלתי אפשרי שלא יהיה לבת שלי מקום".

הקש ששבר את גבה של ורד מזומן־אביעד (44), אם לארבעה מפדואל, היה עוד דלת שנטרקה בפניה במגרש הביתי שלה – הציונות הדתית. אחרי שלא הסכימו להחזיר את בתה למערך השירות הלאומי בעקבות אשפוז פסיכיאטרי, אף שהייתה כבר מאוזנת ובריאה, בת נוספת קיבלה סירוב מאותה סיבה, ממדרשה שביקשה ללמוד בה.

"הבת שלי הייתה אמורה ללכת למדרשה ידועה, רציתי להיות בסדר אז נסעתי עד לבקעה כדי להגיד להם מה הבעיה, להכין אותם, להכין את הקרקע בשבילה, אבל אז, בגלל שהייתי גלויה וכנה איתם, החליטו שהם לא רוצים אותה", מספרת ורד.

"במקרה אחר, כשהבת השנייה רצתה לחזור לשירות הלאומי, במקום לתת לה יד וללוות אותה, התחושה הייתה שרק מנסים להערים עליה עוד ועוד קשיים ועוד ועוד ועדות. ורק תדברי איתה, ותיפגשי עם העו"סית. חלאס, עזבו את הילדה. היא רק רוצה לחזור לחיים שלה. היא עשתה שירות לאומי במחלקת ילדים בבית חולים. האחות הראשית לא פעם ביקשה ממנה להישאר מעבר למה שהייתה צריכה, אבל פתאום כשהילדה לא מרגישה טוב והייתה צריכה לטפל בעצמה, הקערה התהפכה על פיה. פתאום עשו לנו את המוות. כשהייתה מאושפזת במעייני הישועה התנהגה כאילו היא עדיין במסגרת השירות הלאומי. דאגה ועזרה לכולם. אמרתי לה שחייבים להכיר לה בתקופה הזו כתקופת שירות. אנשים שעוברים אשפוזים הם לא משוגעים. הבנות שלי בריאות כמו הרבה אנשים אחרים שלא מתמודדים עם אפיזודות נפשיות".

ורד לא ויתרה. הדחיות שספגו בנותיה שברו את רוחה, אבל גם יצרו אצלה נחישות חדשה והביאו אותה ליזום ולהוביל את הקמת קואליציית הארגונים הדתיים לתחום בריאות הנפש. אט אט, ובעזרת שותפים ושותפות לדרך – בהן ח"כ מיכל וולדיגר וח"כ עידית סילמן – הרעיון הפך למציאות. לאחרונה התקיים בכנסת המפגש הראשון של הקואליציה, המאגדת שורה של ארגונים ומוסדות הפועלים בתחום בריאות הנפש בציבור הדתי, בשאיפה לחולל שינויים נדרשים.

"כל החיים גדלתי בעולם הדתי. ביסודי, ברעננה, ברשת אמי"ת, ברשת צביה, שנתיים של שירות לאומי בנוה מיכאל", אמרה מזומן־אביעד למתכנסים בחדר ועדת הבריאות של הכנסת, והסבירה מדוע כל זה רלוונטי לתמונה שהיא מבקשת לצייר. "אתם, הציונות הדתית, זה הבית שלי. כשהבת שלי חלתה אמרו לי שיש קבוצת תמיכה של עמותת אנוש, אבל זה לא מעניין אותי. אני לא קשורה לשם. זו לא התרבות ולא השפה שלי ולא עונה לי על הצורך. אני רוצה מקום כאן בבית שלי.

"זה בכלל לא היה ברור שאקים קואליציה של ארגונים דתיים, כי לא היה לי ברור שאצליח להישאר דתייה", הוסיפה ורד בגילוי לב. "אבל אולי היום אני צריכה להגיד תודה על הדלת הזו שנטרקה לי על הפנים, כי בזכותה אנחנו כאן, יושבים סביב השולחן – ולא סתם שולחן אלא בכנסת ישראל – ולא מתביישים".

ורד אביעד: להשאיר ילדה בת 12.5 לבד בבית חולים זו חוויה קשה מאוד. בבית חולים רגיל אתה יכול להישאר. כשזה בית חולים לבריאות הנפש, אתה צריך ללכת. הזמנים הכי קשים היו בשבתות. מיד גירשו אותי, תמיד נשארתי. אבל איזה שבת יש בבית חולים? יושבים עולם על הספה מול בובספוג ופטריק, איך אפשר בכלל לדעת ששבת היום?

בשיחה שקיימנו אחרי הדיון שיתפה אותי ורד בכאב המפלח שטלטל גם את עולמה האמוני והדתי, ובבחירתה לאחוז בו למרות הכול. "לו הייתי מרימה ידיים הייתי מזמן בועטת בהכול בעיטה גדולה ומפוארת. אבל אני לא. אני קצת בועטת וקצת משתגעת כי אני באמת לא מבינה איך אדם שלא עשה רע לזבוב סובל עוד ועוד. אני עדה לסבל הזה ומזדהה וקמה בכל בוקר בשלוש בלילה ובוכה. אבל אני לא זזה כמעט פסיק בהלכה. אז אולי אין לי ביטחון בה', והאמונה שלי בקרייסס לפעמים, אבל אני לא יוצאת וסוגרת את הדלת אחריי. אני קמה בנץ בשבת והולכת לחפש אותו בבית הכנסת. בזמן התפילה לחולים אני מעבירה פתק לעזרת גברים. משם יוצאת לפעמים בבכי הביתה, כי אני מוצפת ולא בא לי שיראו אותי. שלא אצטרך להסביר".

ואם יש בליבכם שמץ של ספק, אספר לכם שאת מפגש הפתיחה של קואליציית הארגונים לבריאות הנפש פתחה אביעד עם כיסוי ראש לראשה ושמלה, ובירכה בכוונה גדולה: "ברוך אתה השם אלוקינו מלך העולם שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה".

מקידוש ועד כפכפים

ורד מזומן־אביעד, ביום־יום חוקרת מחשבת ישראל העוסקת בחינוך, התחילה בקטן – אם אפשר לכמת מה שהיא עושה. בכל פעם שהיא נתקלה בחוסר, שם בחצר האחורית והעזובה, במחלקה הסגורה, היא פעלה למלא אותו. הדבר הראשון שעליו לא יכלה לשתוק היה נושא תפילות השבת. "להשאיר ילדה בת 12.5 לבד בבית חולים זו חוויה קשה מאוד. בבית חולים רגיל זה לא קורה, אתה יכול להישאר. אבל כשזה בית חולים לבריאות הנפש, אתה צריך להשאיר אותו וללכת. הזמנים הכי קשים היו בשבתות. תמיד גירשו אותי, תמיד נשארתי. אומרים לי 'גברת, אין אפשרות', ואני לא מוותרת. חיפשתי איך ונשארתי שבתות. אמרתי לעצמי שאם הילדה שלי שם, גם אני אהיה שם. אבל איזה שבת יש בבית חולים? טלוויזיה דלוקה, וזה עצוב ועלוב כל כך. יושבים כולם על הספה מול בובספוג ופטריק, גם הבחור החרדי, כי אין איך להיות שם דתיים. איך אפשר בכלל לדעת ששבת היום?"

אין תפילות בשבת בבית החולים גהה? ורד פעלה למען מיסוד תפילה וקבלת שבת מוזיקלית, שאליהן מגיעים מתנדבים מחוץ לבית החולים. במקום בוב ספוג, לכה דודי. אבל תפילת שבת בלי קידוש? אין לזה טעם וריח, אז גם קידושים היא ארגנה. וכשראתה מטופלים מעשנים בשרשרת, מכלים בשעמומם שתי קופסאות סיגריות בשבת, גייסה כסף וקנתה משחקי קופסה וספרים לשלוש מחלקות סגורות. בגיוס כספים נוסף השיגה למחלקת ילדים ונוער של גהה שולחנות פינג־פונג ומשחקי חוץ. גם כורסאות מעוצבות ורודות היא השיגה, שיהיה נעים ויפה.

ולא רק את הרוח הקמלה היא ראתה, אלא גם את הגוף. שוב היא גייסה כספים והביאה 140 ערכות טיפוח לכל החולות והחולים בגהה. וכשגילתה שבקיץ הישראלי המיוזע אין כפכפים לחולים במרפאה לבריאות הנפש ב'זיו', היא גייסה את הסכום הדרוש. "היו להם רק נעליים סגורות מהחורף. קנינו כפכפים לכולם", היא מספרת. גם ספרית שתסדר את השיער למטופלות ולמטופלים היא גייסה. "קיבלתי מבית החולים רשימה. השגתי דבר אחר דבר. זה מדבק", היא מספרת. "ככל שנכנסים עוד ועוד אנשים למחלקות הסגורות, מעגלי החסד גדלים".

במחלקות קראו לה "הפיה", אבל מבחינתה היא בסך הכול לא נתנה לאדישות להכניע אותה. לא נתנה ללב שלה להיסגר ולעיניים שלה להיעצם. בסך הכול היא גייסה לפרויקטים השונים שהרימה במחלקות סכום כולל של 45 אלף שקל.

אבל על כל הצלחה וחיזוק שהיא מקבלת מתוככי המחלקות, היא סופגת עדיין חבטות נוספות מהעולם שבחוץ. בשבועות האחרונים קיבלה אחת מבנותיה "לא" נוסף. "כל החיים שלי זה אשפוז אחד גדול. עברתי 12 אשפוזים עם בני המשפחה שלי. אני אעשה חריש עמוק של הסברה בציבור ובמוסדות החינוך", היא מבטיחה לי, אבל בעצם לבנותיה. "אני אדאג לכך שהפרימיטיביות הזו תעבור מהעולם. שינוי, קבלה, הכלה, למידה". בעיני רוחי אני מדמיינת את ורד מציירת סביבה מעגל, זועקת כלפי שמיים וארץ: אני לא יוצאת מפה עד שתעשו לי ולבנותיי מקום ביניכם.

תור ארוך של ממתינים

בכל שנה נפלטים ממסגרות החינוך והשירות של הציונות הדתית עשרות אם לא מאות נערים ונערות, בשל "חוסר התאמה" על רקע נפשי. גם בתה של ט', תושבת מרכז הארץ, מצאה את עצמה מחוץ למחנה.

"הבת שלנו התחילה את התיכון באולפנה נחשבת במרכז עם פנימייה, שהתאימה לה מאוד", מספרת ט', גם היא בין יושבי השולחן בכנסת. "היא הייתה נערה תוססת, אידאליסטית, חברותית, מדריכה בבני עקיבא. פתאום באמצע כיתה ט' – טלפון. 'תבואו לקחת אותה, תביאו הערכת מסוכנות, עד אז היא לא חוזרת'. נרמזנו שאין להם יכולות להחזיק את זה. ואז הגיעה הקורונה. אי אפשר להסביר כמה שהמחלה הזו רעה למתמודדי הנפש. כל הסגר הראשון היא החזיקה מעמד, למדה מרחוק, הרימה פרויקטים לכל השכבה שלה בזום והייתה חיונית ופועלת, אבל המחלה כבר קיננה בה. אירוע רדף אירוע, ואנחנו, מלאי אמפתיה כלפי המוסד המפואר, גרמנו לה לעזוב במקום שתחווה את הדחייה, שאז חשבנו שהיא בלתי נמנעת. ביום שעזבה היא הלכה למנהלת באומץ ושאלה: 'נכון שהיית מעיפה אותי אם לא הייתי עוזבת לבד?' התשובה הייתה ישירה וכואבת".

בכיתה י' עברה בתה של ט' לאולפנה ליד הבית, ואז הגיע הסגר השני. "לא הייתה לה שום קבוצה להשתייך אליה, היא עוד לא חלק מהמקום החדש וכבר לא הייתה חלק מהאולפנה הקודמת. המצב הידרדר כשכולם היו בבית כמה שבועות. המחנכת הייתה מדהימה והחזיקה את הכול, אבל בסוף השנה, כשהיא הודיעה על יציאה לשבתון, שמענו שוב את אותן המילים: לא יכולים להכיל, זה אירוע רב נפגעים, בנות מפחדות, הצוות לא יודע מה לעשות, ושיא השיאים – זה מדביק בנות אחרות.

"בצער וכאב הבנו שוב איפה הדלת. אין לתאר את השבר. איך זה קורה לנו? מה הקשר של הסיוט הזה לחיים הנורמליים והרגילים שלנו? ואז מגיע שלב התחנונים. לאן נלך? אין אף מקום שמיועד לנוער דתי־לאומי? מפה זה רק לרחוב? בדקנו את כל האפשרויות וגילינו שבעצם אין. לנערה דתייה או לנער דתי במדינת ישראל אין היום מסגרת שמיועדת לטפל בבעיות נפש. אני לא מבינה, מה, אנחנו היחידים? אין עוד מקרים כמונו? איפה כל הילדים הדתיים האלה מסתובבים אם כל אחד אומר לי שזה לא אצלו? בשלב הזה, אחרי שתי דחיות כל כך כואבות, הבת שלנו ממש נשברה והגענו לאשפוז. במקביל ובלית ברירה המשכנו לפנימיות חילוניות, וגם שם אמרו לנו שהכול מלא או לא מתאים. יש כל כך הרבה ילדים שיושבים בבית כי לא מוצאים להם מסגרת".

ט' החליטה לשתף בסיפורה הכואב כי "הגיעו מים עד נפש. אנחנו בחוסר אונים עצום. ההתמודדויות לא נגמרות, ומלבדן מחכים לנו גם הצקצוקים. אנשים לא מבינים שזה יכול לקרות לכולם. לא יכול להיות שימשיכו להגיד בציבור שלנו 'אצלנו זה לא קיים'. לא יכול להיות שהמציאות שולחת את המשפחות להתמודד בנפרד, בלי אף גוף שמתכלל את המקרה. לא יכול להיות שבנות לא מתקבלות למדרשה או לשירות לאומי בגלל שהן מטופלות ולא מסתירות את זה בראיון הכניסה. לא יכול להיות שנערים ונערות ימצאו פתרונות במוסדות חילוניים או בכיכר ציון. נערה דתייה שנתקלת בפעם הראשונה בעולם החילוני כשהיא מאושפזת במחלה פסיכיאטרית, כשהיא במצב כל כך שביר, מנותקת מהעולם המוכר שלה, ושם יש שבתות שאי אפשר לשמור, חגים בלי סממן של חג, אחים גברים שתופסים וסוחבים או גרוע מכך – נוצרות אצלה טראומות נוספות".

על ההתמודדות של המשפחה היא אומרת: "כולם יכולים לבוא לבקר בשבתות חוץ ממשפחות דתיות. גם כשנשארנו כל השבת בדירה שמצאנו, אין דרך להודיע שהגענו כי יש רק אינטרקום. ומה עם הבדלה וקידוש, וחודש ארגון כשהיא במחלקה בוכה על ההפסד ואף אחד לא מבין מה הסיפור. ושיעור חקלאות בשנת שמיטה, ושיעור אפייה בלי הפרשת חלה, ועוד ועוד. כל דבר קטן אולי לא משמעותי, אבל המכלול יוצר ריחוק".

מ', נערה דתייה מתוקה שמתמודדת עם סכיזופרניה, שיתפה את באי הדיון בכנסת בחוויותיה. "לפני שהגעתי ל'מעייני הישועה' (שבו המחלקה הפסיכיאטרית נפרדת; ב"ק) הייתי במחלקה שבה הכול היה מעורב. בתור ילדה דתייה שמגיעה למקום כזה היו לי המון קשיים. לא הבנתי מה קורה סביבי. איפה אני, מה הולך. הייתי מסבירה להם שאני דתייה, אבל זה לא תמיד היה עוזר.

"אבל אני פה כדי לתת תקווה", הוסיפה מ', "אז אספר לכם שהיה לי שם ידיד מאוד נחמד ותמיד לקחתי דברים בחיוביות. אמרתי לו שהכול יהיה בסדר, ושנעבור את זה. כתבתי על החלון במחלקה 'אני עוד אצא מפה', ולפני שהשתחררתי הוא הציע לי שנלך ונמחק את זה מהחלון. עשינו מין טקס. מאז עברו שנתיים, אני בריאה ומאוזנת, והעתיד שלי בעזרת ה' יהיה טוב".

כאשר עולה שמה של המחלקה הפסיכיאטרית במרכז הרפואי מעייני הישועה בבני־ברק, לכולם יש מילים טובות לומר עליה. אבל יש שם בסך הכול 16 מיטות. זהו המקום היחידי בארץ שבו מתבגר יכול להתאשפז במחלקה ללא בני המין השני, ושהמחלקה הפסיכיאטרית היא חלק מבית החולים הכללי. "אתם טיפה בים", אומר אחד הנוכחים, "ותמיד יש תור מטורף של המתנה".

ד"ר ישראל שטראוס, מנהל אגף בריאות הנפש בבית החולים, מאשר שהם "תמיד עובדים במחסור", ומציין כמה חשוב ש"הצרכים של המטופל הדתי יילקחו בחשבון. יש מחסור של רופאים דתיים", הוא מוסיף. "רוב מוחלט של הפסיכיאטרים הדתיים עובדים בפרטי, כי מקבלים הרבה יותר כסף בחוץ". "הלוואי שישכפלו את המודל שבניתם במעייני הישועה", אומרים בחדר.

עד כמה המצב קשה ואין מענים? מרכז צ'רנה, המקום היחידי שמיועד לנערות דתיות לאחר משברים נפשיים משמעותיים, נתון בסכנת סגירה מתמדת. וגם הוא, טיפה בים. מסוגל להכיל כ־15 בנות, כשהצורך גדול בהרבה. אתיה דן, שפעלה למען הקמתו במסגרת עמותת "מניפה" ומנהלת אותו, אומרת כי "יש אלפי ילדים ובני נוער שזקוקים למענה כמו מרכז צ'רנה. אנחנו נילחם שהמרכז ימשיך להוות מודל בקהילה לשיקום מתמודדים במצב קשה, שאינם יכולים להשתלב מיידית במסגרת נורמטיבית. לצערי מודל אינטנסיבי כמו מרכז צ'רנה עדיין לא קיבל הכרה ברמה הארצית ומתקיים מתרומות".

סטנדרטים קשיחים של הצלחה

הקואליציה לבריאות הנפש שואפת להביא לקביעת מדיניות סדורה ומחייבת למוסדות חינוך ולמערך השירות הלאומי מול מתמודדות ומתמודדים בבריאות הנפש, וכן לגיבוש נוהל מחייב לאורח החיים בתוך המחלקות: קבלת שבת, תפילות, נטלה למי שצריך, תפילין וכו'. מטרה נוספת שהציבה לעצמה הקואליציה היא פיתוח "ערכת השתלמות" לרבנים. "אולי קורס מקוון, כוללים להלכה, מנהיגות רוחניות", אומרת אביעד. "שידעו לזהות ולהגיש עזרה ראשונה ולהפנות במידת הצורך לגורמים מקצועיים". נתיב נוסף שדובר עליו כדי לשנות את השיח על בריאות הנפש ומתמודדי נפש, הוא הסברה והדרכה דרך מוסדות להכשרת מורים.

"איפה הקהילה היקרה שיודעת להתארגן מקסים על כל חולה סרטן, אבל כאן פשוט שותקת או מקסימום מתפללת עלינו?" שאלה במהלך הדיון ט', אימה של הנערה שנפלטה משתי אולפנות. "יש כל כך הרבה גלים ואדוות של כאב ומשברים במעגלים נרחבים. בסופו של דבר, ההבדל התהומי בין מתמודד שמצליח לנהל חיים סבירים לזה שלא – עומד על העורף המשפחתי. ומשפחות מתפרקות בהמוניהן מהתמודדויות כאלו. כל משפחה כזו היא גיבורה וצריכה עורף משלה של חברים, קהילה ותמיכה. ובאמת שאין כללים מי נופל בפור להתמודדות ולחולי הזה. זה יכול לקרות לכולם. זה קרה לנו".

כשאני שואלת את ורד מזומן־אביעד האם היא חושבת שהמגזר הדתי "חוטא" באופן מיוחד ביחסו אל מתמודדי הנפש ביחס למגזר הכללי, היא מתלבטת. "אני לא יודעת לומר בצורה חד־משמעית, אבל יש משהו בחברה שאני חיה בה שמנסה לעמוד בסטנדרטים מאוד קשיחים של הצלחה. יש פרופיל מאוד מדויק: משפחה עם ארבעה עד שישה ילדים, עובדים בעבודות הנכונות, הייטק או חינוך. הילדים לומדים בישיבות הכי נחשבות. מתנדבים בוועדת חינוך או קהילה. שני רכבים. מזמינים או מוזמנים כל שבת שנייה, פעם בשבוע יציאה זוגית וכו'".

ולדרישות החברתיות האלה יש מחיר. "קשה להראות סדק במקום כזה. אין מקום לשריטות, למורכבות ולתוהו. איך לא תקנאי בשכנים שלך עם הפער בין התהום שאת חיה בה, כשהרגע חזרת מהמחלקה הסגורה בגהה – והם נראים כמו הפרסומת ללשם? את רוצה להיות חלק מזה, אבל לא באמת יכולה. אצלך כלום לא מושלם".

"את יודעת מה אני בעצם עושה כל הזמן?", שואלת ורד ולא מחכה לתשובה, "את מכירה את זה שחבורת נשים נפגשת, ונניח את איחרת, והן כולן יושבות על ספה ואין לך מקום. אז את מתיישבת ביניהן, מזיזה מישהי קצת לשמאל, מזיזה מישהי לימין, יוצרת רווח ומפנה לך מקום פיזית עם הגוף. אז זה בעצם מה שאני עושה עכשיו, מפנה לנו מקום בספה".