תראו אותי: מתמודדי הנפש מדגמנים פנים ולא מחלה

"כשאני מתחילה הרצאה אני מציירת שמש גדולה, ומבקשת מהקהל להגיד מה הוא חושב כשהוא שומע את המילים 'חולה נפש'. אני כותבת את התגובות בתוך השמש, ובשלב הזה הן קשות ומלאות בפחדים. ואז אני מתחילה לדבר, ויש שיחה. בסופה אני מציירת שוב את השמש, והתגובות רכות ומבינות".

ריטה ארד (71) מתמודדת עם קושי נפשי מאז ילדותה בארגנטינה, בימים שבהם היו מאשפזים את המתמודדים ו"זורקים את המפתח", כהגדרתה. גם לאחר שעלתה לארץ לפני חמישים שנה, חשה שהיא לא מקבלת מענה. רק משנת 2000 ואילך החלה לקבל טיפול במרפאת בריאות הנפש ונסמכה על תרופות, אך כשכספה אזל והיא לא יכלה לרכוש אותן, היא קרסה והתאשפזה. אחרי שהתאוששה, קישרו אותה למסגרת של דיור בהשגחת מדריכת שיקום ועובדת סוציאלית, וכך הגיעה אל הקלאבהאוס, מרכז תמיכה קהילתי למתמודדים. "שם רואים אותי כבן אדם ולא כמחלה", היא אומרת.

ריטה היא אחת המצטלמות לתערוכת "שלמים", שיזמה הצלמת נעם בן־גוריון מוסרי ואוצרת שגית זלוף־נמיר. התערוכה כוללת פורטרטים של חברי קהילת הקלאבהאוס בעפולה, והיא מוצגת כעת בבית רשות הרבים בשכונת קריית־יובל בירושלים. בעבר שמעתי  לא מעט על הקלאבהאוס לא מעט מחברה קרובה שעובדת שם, אך התערוכה סיפקה לי הזדמנות לצלול לעומק ולהבין את סוד קסמו של המקום וההצעה הייחודית שהוא מספק.

מרכזי קלאבהאוס הראשונים הוקמו בארה"ב עוד בשנות הארבעים של המאה הקודמת, על ידי אנשים שיצאו בעצמם מאשפוזים פסיכיאטריים, במטרה לסייע למי שמתמודדים עם השלכותיו של משבר נפשי עמוק, ולקדם את השתלבותם בחברה. הקלאבהאוס הוא קבוצת עזרה הדדית,  שמאפשרת למתמודדים לחוש חלק מקהילה, באווירה תומכת ומקבלת. מודל הקלאבהאוס הוא שיתופי ושוויוני: ההחלטות והשאלות הקשורות לניהול המרכז נתונות בידי כולם, וקולם של אנשי הצוות אינו חזק יותר משל החברים. המפגשים במרכז מסייעים למתמודדים לשקם את יכולותיהם ולהיחשף מחדש לכוחותיהם, כדי שיוכלו להצטרף מחדש לעולם של חברויות, משפחה, תעסוקה והשכלה, לצד שירותי התמיכה שהם זקוקים להם להמשך תהליך החלמתם.

כיום קיימים מאות סניפי קלאבהאוס ברחבי העולם, בעשרות מדינות. בארץ קיימים שלושה מרכזי "קלאבהאוס עמית" – בעפולה, בטבריה ובירושלים, ושני סניפי "קלאבהאוס" בחיפה ובחדרה.

"שום דבר עלינו – בלעדינו"

כדי להבין איך זה עובד שוחחתי עם לאה אילן, מתמודדת וחברה בקלבהאוס, ועם עודד אריכא, מנהל המרכז בירושלים. "גדלתי בקיבוץ דתי, והחיים שלי התנהלו במסלול הרגיל: קיבוץ, צבא, מש"קית הוראה, והגעתי לקצונה", מספרת לאה. "הייתי במצוקה כבר בצעירותי, אבל אף אחד לא ידע ואף אחד סביבי לא הלך לפסיכולוג. בצבא אפילו עבדתי עם קב"נים, אבל היה לי ברור שאין לי מה לפנות לעזרה כי ידיחו אותי. ואז יצאתי לשליחות לסקוטלנד מטעם הסוכנות היהודית. שם התרחש שבר בחיי, וחזרתי לארץ במצב לא טוב. הייתי לאה של הלילה, השרויה בתוך תהום גדולה, ולאה של היום עם כוחות גדולים. הייתי אובדנית ואושפזתי לתקופה ארוכה. שם הפכתי ל'חולת נפש' וזו נהייתה הזהות שלי, שאני חולה ולא מסוגלת לתפקד בחוץ. כל חבריי מסביב מתקדמים בחייהם, לומדים באוניברסיטה, מתחתנים, מביאים ילדים – ואני מאושפזת.

"כשהשתחררתי מבית החולים אחרי שנתיים וחצי הייתי במצב טוב יותר, והשתתפתי בתוכנית שיקום של מכון סאמיט. שם גם הכרתי את בן זוגי. אנחנו יחד כבר 13 שנים ומנהלים חיים רגילים, עם ליווי של עובדת סוציאלית ומדריכה של מכון סאמיט. אני דודה, אחות, ואנחנו חברים בקהילת בית הכנסת בשכונה.

"במסגרות אחרות יש אנשי מקצוע שמכירים אותי ועובדים איתי כמטופלת, אבל כאן זה אחרת", מתארת לאה את מקומו של הקלאבהאוס בחייה . "כאן יש לי קול. הגישה היא שנותנים לנו להוביל ולהיות חלק מכל מה שמתרחש במרכז. זה מקום של שותפות. יש כאן משרד, חדר אוכל, קפטריה, מרפסת עישון ומחשבים. צריך שתהיה ארוחת צהריים – אז מי שרוצה מכין. צריך לטפל בעניינים משרדיים – אז מי שרוצה ויכול יושב לעבוד. מישהו צריך סיוע במילוי טפסים – אז חבר שמבין מסייע. הם לא עושים בשבילנו, אלא אנחנו עושים יחד".

ומה קורה אם אף אחד לא רוצה להכין צהריים?
"אז לא יהיה", משיב עודד, מנהל המקום. "כמו שאת רואה סביבך, הקירות מלאים בטבלאות שיבוץ. אנחנו לא קובעים תורנות מראש כי זה עלול להלחיץ. מי שמגיע בבוקר משתבץ לאן שהוא רוצה. הוא יכול לבחור רק לשבת פה עם החברים, או לעבוד בקפטריה למשל. אני יכול לגשת למישהי ולומר לה: את ממש טובה בשקשוקה, אולי תצטרפי אליי ונכין ארוחה? או: אתה רוצה לבוא למשרד? וזה לגיטימי לומר לא. החברים מוצאים את הכוחות שלהם ובוחרים מה הם רוצים לעשות".

לאה: "הרעיון המרכזי הוא שיש בחירה. חברים יכולים להגיע מתי שהם רוצים וכמה שהם רוצים. יש מי שמגיע בכל יום, ויש כאלה פעם בחודש. אני מגיעה לכאן ושוכחת שזה בריאות הנפש. יש לי פה קהילה וזקוקים לי, כמו שאני לאחרים. אני יכולה להיכנס בבוקר, וכשמישהו מבקש עזרה במשהו אני יכולה לסייע. זה מעצים אותי ומזכיר לי את הכוחות שקיימים בתוכי. גם בהקשר הטיפולי, לא מדברים עליי מאחורי דלתיים סגורות אלא אני חלק מכל מה שקשור אלי".

"שימי לב שאנחנו יושבים במשרד, אבל יש חלונות אל החלל המרכזי", מציין עודד. "שקיפות מלאה, כולם יכולים לראות את כולם כל הזמן. אם אני חושב שצריך לדבר עם עובדת סוציאלית ביחס לאחד החברים, הוא יהיה נוכח בשיחה. החברים מנהלים את הקפטריה, את הניקיון, את המשרד, את חדר האוכל. אנשי הצוות לא מלמדים איך למשל, להשתמש במחשבים, אלא לומדים יחד. ישיבות עמיתים מתכנסות פעם בשבוע עם כולם. כל מי שרוצה מוזמן להוסיף נושא ולהביע את דעתו, והקול של כל אחת ואחד שווה לעמדתו של איש צוות. אנחנו עכשיו בעיצומו של גיוס המונים למרכז חדש ונגיש עבור הקהילה, וכולם לוקחים חלק".

ומה אם הצוות צריך להתייעץ בינו לבין עצמו?
"חוץ מעניינים טכניים שעוברים בווטסאפ של חברי הצוות, כל השאר בשקיפות מלאה. אנשי הצוות לא נמצאים כאן באו כדי לנהל את המתמודדים, אלא מנהלים יחד. אם יש חבר במשבר ואחשוב שצריך לערב אנשים נוספים, אני אבקש את רשותו: 'בוא נקבע תור לפסיכיאטר'. אלא אם כן מדובר במקרים חריגים שבהם מישהו נמצא במצב לא טוב ומתקשה לתקשר באופן סביר. אבל זה קורה לעיתים נדירות, ורק אם זה פיקוח נפש אתערב עבורו. קשה לראות כשאדם במשבר ועושה טעויות, אבל זה שלו וזו זכותו. הביטוי הרווח אצלנו הוא 'שום דבר עלינו – בלעדינו'. לא יהיה מצב שאני אתקשר לעובדת הסוציאלית של לאה בלעדיה,  וצריך להרגיל גם את המטפלים לגישה הזו".

כחלק מפעילות המקום, הקלאבהאוס מסייע לחבריו להשתלב בשוק התעסוקה באופן מדורג ומותאם. "בשלב הראשון", מסביר עודד, "אנחנו מציעים לחברים להצטרף לעבודות הבית השונות במטבח, במשרד, בקפטריה, בחנות יד שנייה ועוד, ולרכוש ידע, ניסיון, ביטחון עצמי ואמונה ביכולותיהם. בהמשך אנחנו מלווים חברים שמרגישים מוכנים, ומסייעים להם למצוא עבודה שמתאימה להם ולמצבם. יחידת התעסוקה שלנו נמצאת שם החל מחיפוש המשרה, דרך כתיבת קו"ח והכנה לריאיון עבודה, ואף ליווי בריאיון עצמו אם צריך וניתן".

הליווי נמשך גם לאחר הקבלה לעבודה. "לפעמים המעסיק יודע שאנחנו בתמונה וגם הוא יקבל עזרה והדרכה מאיתנו, ולפעמים החבר מעדיף שהמעסיק לא ידע ואנו מלווים אותו בצורה הדוקה אך בלי קשר עם המעסיק. לכל חבר נשתדל למצוא עבודה בקצב הנכון לו. יש מי שיעבדו פעמיים בשבוע, כמה שעות בכל פעם, ויש לנו גם מהנדס בהייטק. יש חברים שהתחילו בחיתוך ירקות לארוחת צהריים בקהילה, והיום משולבים במטבחים שונים בעיר".

מסע של קבלה עצמית

עודד חווה את אופיו הייחודי של המקום כבר בראיון הקבלה שלו לעבודה כמנהל. "ישבו מולי כמה אנשים והציגו את השמות שלהם וזהו. היו שם מנהלת, יו"ר העמותה, חברים מהקהילה, ולא ידעתי מי זה מי. כשחושבים על זה, כך צריך להיות. האם אני יכול לא לסמוך על אדם כי הוא מרכיב משקפיים או יושב בכיסא גלגלים? לכולנו יש התמודדויות, והחברים כאן לא נחשבים פחות.

"כשמגיע חבר חדש לקלאבהאוס אף אחד לא מסתכל על האבחנות שלו, כי כולנו שווים. זו לא קלישאה, אלא אנחנו יחד בתוך זה. כשאדם שובר את היד הוא מטופל פיזית עד שהיד חוזרת לתפקד, אבל כאן אנחנו מבינים שהמחלה לא טופלה ונעלמה, אלא היא נוכחת בחייהם של החברים והם לומדים לזהות את הטריגרים שעלולים לגרום לה להרים ראש, וממה כדאי להיזהר. לנהל את המחלה, ולא שהיא תנהל אותם. השפה שלנו היא מתוך הבנה שאלו תהליכים ארוכים וגליים. בסופו של דבר התהליכים המשמעותיים מתרחשים תוך כדי עבודה, בתוך החיים. 'בוא נשטוף כלים ונדבר'".

"לקח לי זמן להבין שהשפה כאן אחרת", מוסיפה לאה. "לא שואלים אותי 'איך את מרגישה היום', אלא 'מה בא לך לעשות היום'. וכשאני נכנסת – 'איזה כיף שבאת'. כאן אני מרגישה נחוצה, ואני באמת מסייעת. החברות בקלאבהאוס גורמת לי להרגיש שייכת, חלק מהעולם הזה, ולהפנים את הכוחות שיש לי. אני מתמודדת וזה בסדר, וחלק מהיתרונות שלי נובעים מכל מה שעברתי וממי שאני.

"לפני שהשתחררתי מבית החולים חששתי שלא אצליח להתנהל בחוץ, ולאט לאט עברתי תהליך – לדאוג לאוכל, לכביסה, לווסת את עצמי כשאני לא מרגישה טוב. זו התמודדות עם הזהות שלי שנסדקה. מי אני עכשיו? האם רואים עלי שאני לא בסדר? פעם חשבתי שהייתה לאה של לפני השבר ואיננה עוד, והיום אני מבינה שהמסע שלי הוא בלקבל הכול. אני גם זה וגם זה, ולומדת לווסת.  זה תהליך ארוך של החלמה. יש לי המון כוחות, ואז בבום זה יכול להתהפך. אני לומדת להשלים עם כל הצדדים הללו בי, וככל שעובר הזמן אני רוכשת יותר ויותר כלים. כשאני מרגישה שייכת לכאן אני יכולה להיות אני, ודרך פיתוח המסוגלות הזו אני יכולה לצאת החוצה לעולם. בעבר עבדתי כמדריכה שיקומית, בקורונה עבדתי במאפייה, והיום אני בודקת מה נכון לי. זה תהליך. ההתמודדות הנפשית קיימת, אבל הכלים מתפתחים כל הזמן.

מפגש ישיר עם מתמודדים עשוי לנפץ את התוויות החברתיות שמלוות אותם. "כשלמדתי לתואר במדעי ההתנהגות", מספרת לאה, "חששתי לשתף את הסטודנטים בכיתה, אבל בשנה השלישית, כשקיבלתי יותר ביטחון, כתבתי סמינריונים בנושא בריאות הנפש ושיתפתי. התגובות של הסטודנטים היו: 'אחרי כל מה שלמדנו בתואר עד עכשיו – זה שבר את כל הסטיגמות'. התוויות לא היו רק שלהם או של כלל החברה, אלא גם אצלי. חשבתי שמשהו אצלי לא בסדר והחברה לא תקבל אותי, והיום יש לי הרבה יותר ביטחון והשלמה לחיות עם מי שאני".

גם ריטה מתארת את הקושי בתוויות החברתיות ואת תפקיד הקלאבהאוס בעפולה בחייה: "אם החברה שמה עלייך תווית את מתחילה להאמין בזה, וצריך הרבה כוח כדי להילחם בה. בקלאב אומרים לי כל הזמן 'את יכולה', 'תעזי לנסות', וזה מה שעשיתי. בהתחלה למדתי להכיר את המחשב והצלחתי, ומשם נרשמתי ללימודי תקשורת חזותית במכללת עמק יזרעאל וערכתי את העיתון של הקלאב. כל הצלחה קידמה אותי עוד צעד. עד הקורונה עבדתי כסוקרת במערכות בריאות הנפש על שביעות הרצון של מתמודדי נפש, כדי לגרום לתיקון ושינוי. זה היה קל יותר למתמודדים שאני הייתי הסוקרת, כי זה נתן יותר ביטחון לענות".

נראות היא כוח

בחזרה לתערוכת התמונות של חברי הקלאבהאוס: לפני שהחלה לעבוד כצלמת, הייתה נעם בן־גוריון מוסרי מטפלת בשיטת אלבאום. באמצע החיים החליטה לעבור מהעולם הטיפולי לעולם היצירתי, והלכה ללמוד צילום. בימי הקורונה הוזמנה למפגש זום עם חברים מהקלאב בעפולה, וסיפרה להם על עבודתה כצלמת. המפגש היה חזק וזורם, היא מעידה, והתגובות של המשתתפים נכנסו לליבה.

"דיברנו על מה יצירה יכולה לתת", מספרת נעם, "ואז עלה לי הרעיון ליצור תערוכה של פורטרטים אישיים. אני עוסקת בצילום חברתי שמעלה נושאים שלא מקבלים מספיק במה. הנראות היא כוח בחברה שלנו, אבל מה עם אנשים שלא רואים אותם? בתחום של בריאות הנפש יש המון תוויות, ורציתי לעסוק בזה. נסעתי לעפולה לפגוש אותם, ישבנו במעגל ושאלתי: מה הייתם רוצים לומר לחברה, לסובבים אתכם, אחד לשני? התשובה הייתה כמעט פה אחד: שיקבלו אותנו כמו שאנחנו. שלא יפחדו ולא יימנעו מאיתנו.

"עשרה מחברי הקלאבהאוס הסכימו להצטלם, וקבענו יום צילום. היה לי מאוד חשוב שתהיה להם תחושת ביטחון ואינטימיות. לכל תמונה בתערוכה נוספו פרטים שהם ענו עליהם: מהי האבחנה הפסיכיאטרית? מתי התפרצה המחלה? חלום שהגשמת בעבר? איזה חלום תרצו להגשים בעתיד? לא כולם רצו לשתף באבחנה, ויש שלא ידעו מהי, אבל המסר מהתמונות העוצמתיות עובר – אנחנו מתמודדים אבל אנחנו כמו כולם, ויש לנו חלומות כמו כולם. בסוף יום הצילומים הקבוצה הוצפה ברגשות של העצמה, ויש לי צמרמורת כשאני מתארת את זה. הפרויקט משקף את ההעצמה שהם קיבלו. כשתלינו את התערוכה בירושלים עשינו את זה יחד עם החברים, כי אין היררכיה בקלאבהאוס. שם רואים אותם שלמים, וכך גם נקראת התערוכה".

מטרת התערוכה, אומרת נעם, "היא שהצופה יעבור חוויה של התבוננות בהם, ומתוכה התבוננות בעצמו. מה קורה לי עכשיו כשאני יודעת שהמצולם מתמודד עם מחלת נפש? האם נקודת המבט שלי כלפיו השתנתה? התגובות של הצופים מוכיחות שזה קורה. גם לי זה גרם כמובן למודעות גבוהה יותר. פתאום אני שמה לב שהשפה שלנו משתמשת במילים כמו מטורף, משגע. התחלתי לראות את הרובד הנוסף שטמון בשפה, ודרשתי מעצמי להתחיל לשים לב".

ריטה ואחרים שיתפו את התמונות. "אנשים רואים אותי ושאין לי קרניים", היא צוחקת. "נכון, יש לי קושי, אבל למדתי להתמודד ואני בסדר. חוסר הידע גורם לפחד, ולכן חשוב שיכירו אותנו כמו שאנחנו".

בית רשות הרבים בירושלים, ביתם של ארגוני התחדשות יהודית הפועלים להפיכת המרחב הציבורי לסובלני ומכיל, הוא מקום הולם במיוחד לתערוכה כזו. "יש מוזיאונים וגלריות, אבל כשהפורטרטים תלויים כאן, בחלל שבו מתקיימות גם סדנאות קהילתיות, המצולמים הופכים להיות חלק ממה שמתרחש כאן", אומרת ענבר בלוזר־שלם, מנהלת המקום. "זו 'אוצרות בקהילה'. רשות הרבים הוא מקום שמאפשר לכולם להשמיע קול, והתערוכה מנכיחה את האנשים שבדרך כלל לא רואים אותם. מאוד מרגש להיות חלק מהפרויקט החשוב הזה".

נסיים במילות הדף הפרסומי של התערוכה: "קחו את הרגע להביט בנו לעומק ותראו – אלו אנחנו, זאת האמת שלנו".

תערוכת "שלמים" פתוחה לקהל הרחב עד סוף שנת 2022 בבית רשות הרבים בירושלים