הרב פרופ' דוד הלבני עלה לארץ ב־2005, אחרי שיצא לגמלאות מעבודתו באוניברסיטת קולומביה שבניו־יורק. מאז ועד שלקה באירוע מוחי, לפני כשלוש שנים, היה מבלה כמעט את כל ימיו, מבוקר ועד ערב, באולם יהדות שבספרייה הלאומית בירושלים. היה לו שם מקום קבוע, קרוב למדף ספרי התלמוד. כשראיינתי אותו לעיתון "הארץ" ב־2008 לרגל זכייתו בפרס ישראל, הוא הסביר את הבחירה במקום הזה "כדי לחסוך את הזמן המצטבר בהליכה אל המדף ובחזרה". זה היה ביטוי עמוק לרצונו של הלבני לנצל כל שנייה פנויה ללימוד תורה. אנשי הספרייה, מצידם, כמו גם באיה ומשתמשיה, הקפידו לשמור על מקומו ולא לשבת בו, גם בזמנים שבהם לא שהה באולם. זה היה ביטוי לכבוד העמוק שרחשו לו.
ואכן, מאז שמורו ורבו, הרב פרופ' שאול ליברמן, הלך לעולמו לפני כמעט 40 שנה, נחשב הלבני לגדול חוקרי התלמוד בימינו, בוודאי מבחינת השפעת מחקריו על השיח בתחום. פרופ' עוזי פוקס, ראש המחלקה לתורה שבעל פה במכללת הרצוג, אומר ש"הבולטות שלו ניכרת קודם כול בעובדה שהמחקר שלו התמקד בתלמוד הבבלי עצמו. רוב אנשי 'מחקר התלמוד' עוסקים בפועל בספרות שסביב הבבלי: תלמוד ירושלמי, תוספתא, מדרשי אגדה והלכה – מתוך מחשבה שהבבלי עצמו כבר מוכר לכל בן ישיבה ואין הרבה מה לחדש בו. הלבני עצמו סיפר לי פעם שכשעמד לפני הכנת הדוקטורט שלו, היו ששאלו אותו בלגלוג: 'מה, תהיה פרופסור לבבא־מציעא?'"
חידושו הגדול של הלבני אכן נוגע לאחת מאבני היסוד של התלמוד הבבלי, ומשום כך גם השפיע על כל השיח בנושא. כל מי שלמד פעם תלמוד יודע שהדיון התלמודי מכיל שני רבדים: מצד אחד, ישנם המקורות השונים המצוטטים בטקסט: משניות, ברייתות, אימרות של אמוראים שונים. מצד שני, קיים מהלך הדיון עצמו: קושיות (שרבות מהן מצביעות על סתירות בין מקורות), תירוצים, סיכומי סוגיות. ההנחה המקובלת הייתה שמי שאחראים ל"קטעי הקישור" האלה הם עורכי התלמוד, כלומר בני הדור האחרון של האמוראים, דורם של רב אשי ורבינא, המזוהים כעורכי התלמוד.
הלבני טען שמנסחי הדיון התלמודי הם שכבה מאוחרת יותר של תלמידי חכמים, שלהם קרא "סתמאים" – כלומר מנסחי "סתם התלמוד", זה שאינו מיוחס לאמורא ספציפי. את החידוש הזה הוא ביסס, בין השאר, על העובדה שחלק גדול מתירוצי "סתם התלמוד" נשמעים דחוקים, ולא רק בעינינו אלא לעיתים גם בעיני משתתפי התלמוד עצמו. ההנחה שלו הייתה שישנו פער זמנים משמעותי בין דברי האמוראים המצוטטים בתלמוד, ובין דברי הסתמאים עורכי הדיון. מתוך כך, ובהינתן שעד לכתיבתם בתלמוד עצמו, דברי האמוראים השונים הועברו מדור לדור בעל פה, חלו בהם במשך השנים שיבושים רבים, ושיבושים אלה הם שאחראים לתירוצים הדחוקים של הסתמאים.
ככל שעברו השנים, הלבני איחר עוד יותר את זמן פעילותם של "הסתמאים". פוקס: "הגרסה הראשונה שלו תארכה אותם בסמוך למדי לאמוראים. ככל שהוא הוציא עוד ועוד כרכים של 'מקורות ומסורות' [סדרת הספרים שחיבר על מסכתות רבות בש"ס, ובה ביקש לפרש את התלמוד, דף אחרי דף, ברוח שיטתו; י"ש] הוא הלך ואיחר את זמן הופעת 'הסתמאים', עד כדי 150 שנה לאחר הזמן המקובל בידינו לחתימת התלמוד. לפעמים הייתי אומר בצחוק שאם הלבני יתמיד ויוציא עוד הרבה כרכים של המפעל, מי יודע לאן נגיע בתארוך הסתמאים".
אפשר להבין מדוע תיאוריה משמעותית כל כך שינתה את פני השיח במחקר התלמוד, ותבעה גם את מי שלא קיבלו אותה להתייחס לשאלות שהעלה הלבני. "אני שייך לאלה שלא בהכרח מקבלים את התזה שלו", אומר פוקס, "בוודאי לא את התקופה המאוחרת מאוד שהוא מייחס לסתמאים. לדעתי האמירות שלהם יכלו להיאמר בתקופת התלמוד עצמה, ולכל המאוחר זמן קצר אחריה, ואת ההסבר לתירוצים הדחוקים צריך לייחס לכך שאכן ישנם לעיתים קרובות הבדלים בולטים בין טקסטים שונים, שלא ניתן ליישב אלא בתירוצים דחוקים. אבל ברור שגם אני, כמו כל חוקר תלמוד, חייב להתייחס לשאלות ולהצעות שהעלה הלבני, פשוט מפני שהן מאוד בסיסיות".
מסכתות בעל פה
מעמדו המיוחד של הלבני נבע כנראה לא רק מחשיבות חידושיו אלא גם מסיפור חייו, ובעיקר מכך שבעשרות השנים האחרונות נותר הלבני חוקר התלמוד האחרון, אולי אפילו חוקר היהדות האחרון, שעוד הספיק לגדול "שם", בעולמם של תלמידי החכמים ממזרח אירופה, העולם שחרב בשואה. קורות חייו של הלבני הן לא רק סיפור מצמרר של ניצול שואה, אלא סיפורו של אדם שהחוט השוזר את כל חייו, מילדותו הצעירה ועד זקנתו, הוא למדנות יהודית במיטבה.
הוא נולד ב־1927 כדוד וייס, בעיירה קטנה בצ'כוסלובקיה. בגיל ארבע עקר עם אימו ואחיותיו לעיר סיגט שבהונגריה, שהייתה מרכז יהודי וחסידי חשוב; שניים מבניה המפורסמים הם האדמו"ר ר' יואל מסאטמר והסופר אלי ויזל. המעבר הזה נבע מהגירושים של הוריו, לאחר שאימו סירבה לקבל את אורחות חייו של האב, שהחליט לעזוב את אפשרויות הפרנסה המסודרת ולהתמסר לתפקידו כשוליה של קוסם נודד. האימא עברה לגור בבית הוריה שבסיגט, מה שהכביד מאוד על פרנסת המשפחה כולה. הסבא, ר' שעיה וייס, היה אומנם תלמיד חכם, אבל, כמו שניסח זאת הלבני בספר זיכרונותיו "עלה לא נידף", "הוא היה חסיד של הרבי הלא נכון" – חסיד בעלז בעיר של חסידי סיגט או ויז'ניץ. הרבה עבודות לא נפלו בחיקו, וגם את המעט שזכה לו נאלץ לחלוק בין שתי בנותיו הצעירות ובתו הגדולה וילדיה, שהגיעו אליו לאחר גירושיה.
נחמה אחת הייתה לסבא: הנכד שגדל בביתו, דוד, היה עילוי יוצא דופן. בגיל ארבע החל ללמוד ב"חדר" בסיגט, וכעבור שנים ספורות כבר ידע בעל פה מסכתות שלמות של התלמוד. אנשים אהבו להשתעשע עמו ולבחון אותו בשאלות כמו "כמה פעמים מוזכר האמורא רב יוסף במסכת מסוימת", או "מה הוא אומר בפעם ה־44 שבה הוא מוזכר", והוא היה משיב לשאלות הללו וזוכה בתמורה למטבע או שניים. היו כאלה שבכל פעם שפגשו אותו ברחוב, נהגו לתת לו מטבעות כהערכה על בקיאותו בתורה.
בזיכרונותיו מספר הלבני שבגיל תשע כבר זכה בפרס שהעניקה משפחה יהודית עשירה מבוסטון שבאמריקה, על לימוד 200 דפי ש"ס בעל פה, ובכלל זה גם פירושי רש"י ותוספות באותם דפים. הפרס הספיק לפרנסת המשפחה כולה לשבוע־שבועיים. מרוב התרגשות על קבלת הפרס שכח הלבני להודות לרבנים הבוחנים. הוא ננזף ונקרא לחזור ל"חדר" ולהודות לבוחנים, אבל אז ציטט ממסכת בבא מציעא שעליה נבחן, את הסוגיה הקובעת שמציאתו של קטן שייכת לאביו, שכן לקטן אין יכולת להקנות לעצמו. אם כך, ציין הלבני הצעיר, אם אני יכול להיות רק שליח, הרי שסבי הוא שצריך להודות לכם.
בהזדמנות אחרת הוא נבחן על ידי רב העיר וישווה ר' מנחם מנדל הגר (בנו של האדמו"ר ר' ישראל מוויז'ניץ), שהתפעל מהעילוי הצעיר ואמר לבני משפחתו שהיה רוצה בחתן כזה לנכדתו ציפורה. בשנת 1949, לאחר שנות שואה, תלאה ונדודים, פגש הלבני את ציפורה כששניהם למדו יחד בברוקלין קולג' בניו־יורק. כעבור ארבע שנים, עם סיום לימודיהם, הם התחתנו. ציפורה הגר־הלבני, שנפטרה לפני כ־14 שנים, שימשה כפרופסור לספרות השואה.
שולחן ערוך במחנה העבודה
הכיבוש הגרמני של הונגריה, במרץ 1944, הביא את מכונת ההשמדה הנאצית גם ליהדות הונגריה, שעד אז שכנה לבטח בחסות השלטון ההונגרי. הלבני ובני משפחתו נשלחו לאושוויץ. הוא הגיע למחנה כשהוא שם את ידו ביד סבו האהוב, אבל כשהגיע לסלקציה של מנגלה, החיבור נשבר. הסבא נשלח להשמדה, הנכד לחיים.
הוא ביצע עבודות פיזיות קשות במחנות עבודה, אבל זכה בשל כך במנוחה של יום אחד בשבועיים. את היום הזה ניצל כדי להמשיך ללמוד תורה עם כמה מחבריו, באמצעות המסכתות שזכר בעל פה. פעם אחת אפילו סיכן את חייו בשל אהבתו לתורה. שומר גרמני שפיקח עליהם אכל כריך כלשהו, והלבני שם לב שהנייר העוטף את הכריך אינו אלא דף מדפוס מהודר של ה"שולחן ערוך". בלי לחשוב על הסכנה שבדבר, הוא ניגש אל השומר והתחנן בפניו שיביא לו את דף הנייר. למרבה ההפתעה השומר התרצה, והדף נשמר במשך תקופה ארוכה על גופו של אחד מבני החבורה. באחד הימים התמוטט הבחור ונשלח להשמדה, ודף ה"שולחן ערוך" עלה איתו השמיימה.
אחרי המלחמה התברר להלבני שכל משפחתו נספתה. הוא קיבל שתי החלטות: להגר לארה"ב ולא לארץ ישראל, מתוך מחשבה ששם ייקל עליו להגשים את חלומו הגדול לזכות בהשכלה כללית; ולעברת את שם משפחתו מווייס להלבני, אחרי שמאס בצליל הגרמני של שמו המקורי, וגם משום שאחד הקאפואים באחד ממחנות הריכוז שבהם נכלא נקרא וייס.
כשהגיע לארה"ב נשלח הלבני לבית יתומים יהודי. כשהוגש בשר לנערים היתומים, הלבני פקפק בסידורי הכשרות. התמזל מזלו, והעובדת הסוציאלית של המוסד הייתה גיסתו של הרב פרופ' שאול ליברמן. היא לקחה את הלבני לביקור אצל ליברמן כדי שיערוב לכשרות המזון, והלבני השתכנע. אגב כך, כבר ניהל ליברמן שיחה קצרה בלימוד עם הלבני. מן הרגע הזה הפכו השניים לבני ברית. במקביל ללימודי פילוסופיה כללית בברוקלין קולג', החל הלבני ללמוד וללמד בבית המדרש לרבנים של התנועה הקונסרבטיבית (JTS), שליברמן כיהן בו כראש המחלקה לתלמוד. וכך, אף שכל חייו ניהל הלבני אורח חיים אורתודוקסי, רוב הקריירה המקצועית שלו התקיימה ב־JTS.
עדות נאמנה לתפיסתו האורתודוקסית תשמש העובדה שאחרי 30 שנות הוראה בבית המדרש הקונסרבטיבי, ואחרי שהחליף את ליברמן עצמו בראשות המחלקה לתלמוד של המוסד והפך בעצמו לחוקר תלמוד בעל שם עולמי, עזב הלבני את המוסד בטריקת דלת שקולה נשמע בכל רחבי העולם היהודי. הסיבה: החלטת בית המדרש להסמיך גם נשים לרבנות. הוא עשה זאת רק לאחר שבחן היטב את הסוגיה לפרטיה והגיע למסקנה שאין יכולת למצוא בסיס הלכתי להסמכת נשים. במכתב הפרישה שלו כתב, בין השאר: "ידוע לי הלחץ העצום, מכיוונים שונים, להסמיך נשים. אולם יהודי דתי העומד בפני עימות בין סוציולוגיה ודת, חייב לבחור בדת". כשנשאל לפשר הפער בין הנועזות המחקרית והשמרנות ההלכתית שלו, אמר: "אכן, בלימוד חייב אדם לשאוף לאמת ללא פשרות. [אבל] בהתנהגות הוא חייב לקבל את הנורמה הדתית".
אנחנו יוצרים את התורה
עזיבתו את JTS לא השאירה את הלבני מובטל. הוא קיבל מיד הזמנה להצטרף לסגל המחלקה למדע הדתות באוניברסיטת קולומביה, הסמוכה מאוד ל־JTS, ומונה לראש המחלקה. המעבר מעולמם של יהודים שעם כל המחלוקת איתם היו בכל אופן תלמידי חכמים, לעולמם של חוקרי דתות לא יהודים, לא היה קל עבורו. הלבני ציטט בעניין זה את עקיבא ארנסט סימון: "'אסוני האישי הוא כי איני יכול לדבר עם האנשים שאיתם אני מתפלל, ואיני יכול להתפלל עם האנשים שאיתם אני מדבר". ועל כך הוסיף משלו: "אולם כאשר אני חייב לבחור, תמיד אצטרף לאנשים שאיתם אני מתפלל. כי אני יכול לחיות ללא דיבור, ואיני יכול לחיות בלי תפילה".
ב־2005, עם פרישתו לגמלאות, עלה הלבני לארץ, מה שאפשר לו לזכות, בסך הכול שלוש שנים אחר כך, בפרס ישראל למדעי היהדות, שרק אזרחי ישראל יכולים לזכות בו. עוד קודם לכן כיהן כחבר האקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים. הוא המשיך ללמד גם כאן, באוניברסיטת בר־אילן, וב־2007, בהיותו בן 80, פרסם את הספר "שבירת הלוחות", שבו פרש את התמודדותו התיאולוגית עם שאלת האמונה לאחר השואה.
בספר זה שילב הלבני בין עולמו המחקרי והתיאולוגי. הוא טוען להבחנה חדה בין התורה שבכתב והתורה שבעל פה: זו שבכתב אכן ניתנה במעמד הר סיני, ולגביה, לשיטתו, הקב"ה אינו מאפשר בחירה חופשית. לעומתה, התורה שבעל פה לא ניתנה בהתגלות אלוהית, אלא בני האדם הם היוצרים אותה, וממילא הקב"ה מאפשר לגביה גם בחירה חופשית. לפי הלבני, מעמד הר סיני ואושוויץ הם שני מעמדי השיא של ההתגלות האלוהית. הראשון הוא התגלותו של אלוהים הנוכח במציאות, עד כדי ביטול הבחירה האנושית, והשני הוא שיאה של התגלות ההיעדר האלוהי, ההיעדר המאפשר בחירה.
