מעת לעת, סוגיות בהלכות טהרת המשפחה חוזרות ומסעירות את השיח הדתי: דאורייתא ודרבנן, מחויבות להלכה או חיפוש קולות, אוטונומיה ואמונת חכמים לצד זוגיות ומיניות, גוף ונפש, נשיות וגבריות. זהו נושא שמעצם טבעו מכיל הרבה "חומרי בערה" דתיים ואנושיים. בשורות הבאות אני מבקשת להוסיף לשיח מעט מן הידע הפסיכולוגי והניסיון הקליני הנצבר, הרלוונטיים לסוגיה, ולטעון כי ידע זה צריך לשמש כמסגרת משמעותית לחשיבה ולהבנה בהתמודדות עם דיני טהרת המשפחה. ראוי שרבנים ויועצות הלכה ילמדו אותו לעומק, ועליו להוות שיקול משמעותי בפסיקה פרטנית ואף לקראת עיצוב מחודש של ההלכה בתחום.
מן המפורסמות הוא שמצבים אישיים כמו אלמנוּת, גרוּת ויתמות, ובעיקר העוני הנלווה אליהן לעיתים קרובות, היוו שיקול מכריע בהכרעות הלכתיות. ככלל נראה כי האיום שבמצוקה כלכלית, של פרט או של ציבור, היווה מנוף משמעותי למציאת פתרונות הלכתיים בעת מפגש מורכב בין התורה למציאות – מפסיקה פרטנית בדבר כשרותו של עוף לשבת, ועד מפעל הלכתי מהפכני כפרוזבול של הלל. כפסיכולוגית החוקרת ופוגשת במשך שנים אנשים ונשים דתיים מן השורה, ברצוני להציע כי בעולם של שפע יחסי – עונייה של הנפש, בדידותה ומוגבלות משאביה, צריכים לקבל כיום משקל דומה בפסיקת הלכה פרטנית בתחומים הרלוונטיים, כפי שנעשה בעבר ביחס לשיקולים כלכליים.
תיאוריית הקשר
לפני כשישים שנה באה לעולם תיאוריית ההתקשרות. ג'ון בולבי, פסיכולוג בריטי, גילה לנו כי לא פחות משהוולד האנושי זקוק לתזונה ושמירה כדי לשרוד, הוא זקוק לקרבה פיזית, מגע וחום מאת אחר משמעותי. חומרים תיעודיים מאירופה שאחרי שתי מלחמות עולם הראו כיצד פעוטות שגדלו בבתי יתומים נסוגו התפתחותית, עד כדי פגיעות בלתי הפיכות, בעקבות היעדר ממושך של קשר עין ומגע אנושי. מחקרי מעבדה שנעשו על קופים הראו את התופעה בקרב יונקים. גורי קופים שהופרדו מאימותיהם נאלצו לבחור בזמן מוגבל בין מגעה הרך והנעים של בובה דמוית קוף, ובין יניקה מבקבוק חלב שבו אחזה "קופה" אחרת, עשויה חוטי תיל. גורי הקופים בחרו במגע הרך גם במחיר תחושת רעב.
מאז בואה לעולם, תיאוריית ההתקשרות נחקרת וזכתה לביסוסים רבים. תלמידתו האמריקאית של בולבי, מרי אינסוורת', ערכה את ניסוי "המצב הזר", ובו סיווגה פעוטות לסגנונות התקשרות שונים, על פי תגובתם לפרידה מאימם ולמפגש המחודש עימה. על פי התיאוריה, התנסויות שחזרו על עצמן בשנות החיים הראשונות, יצרו אצל האדם הבוגר דגמים שונים של ציפיות מעצמו ומהעולם. כך, פרט בעל התקשרות בטוחה לא יחשוש מלבטא מצוקה, יחפש קרבה לדמות משמעותית בשעת דחק, ויהיה מסוגל לווסת את רגשותיו ולפעול באופן מיטבי לאחר שקרבה זו הושגה. לעומתו, פרט בעל התקשרות לא־בטוחה יתקשה לחוות קשר קרוב כמשאב להתמודדות במצב דחק.
המחקרים, שעודם הולכים ומצטברים, מצביעים על תרומתו של סגנון ההתקשרות לאיכות חייו של הפרט בשטחי חיים רבים ומגוונים, מעריסה ועד זקנה. אנשים בטוחים־התקשרותית יהיו בעלי יכולות ויסות רגשי גבוהות יותר, ונטייה לקשרים ארוכי טווח המאופיינים ביציבות לצד פתיחות וסקרנות, בתחום המקצועי והחברתי כאחד. לעומתם אנשים פחות בטוחים־התקשרותית יתקשו יותר ליצור ולשמר מערכות יחסים מחויבוֹת, יציבוֹת ורגישוֹת, וייטו יותר לזוגיות קונפליקטואלית, גירושין, חרדה ודיכאון.
במעגל החיים הרגשי, קשר זוגי הוא ילדות שנייה. זוגיות היא מערכת היחסים האינטימית ביותר שיוצר האדם אחרי מערכת היחסים הראשונית עם הוריו. כמו בילדות, במערכת זוגית טובה יכול האחד להישען ולהסתייע בשני/ה בעת מצוקה, כאשר כל אחד מבני הזוג משמש דמות התקשרות עבור השני. על פי בולבי ותלמידיו, סגנון ההתקשרות שרכש הפרט בילדותו – "בטוח", "נמנע", "חרד" או "בלתי מאורגן" – יצבע על פי רוב את אופייה של מערכת היחסים הזוגית. זוגיות טובה עשויה גם להוות תיקון ופיצוי לקשר ראשוני לא־בטוח. כך, התנועה שמאפיינת כל מערכת יחסים זוגית, בין קרבה ומרחק, יחד ונפרד, תלות ועצמאות – תיחווה באופן שונה על ידי בעלי סגנונות ההתקשרות השונים, ותושפע מהאינטראקציה בין סגנונותיהם של שני בני הזוג.
לדוגמה, ככל שאישה בעלת סגנון התקשרות נמנע, תפתח יותר תחביבים מחוץ לקשר הזוגי ותטפח זמן המוקדש רק לעצמה, עלול בן־זוגה, בעל סגנון התקשרות חרד, לחוש בהלה ולהזדקק ליותר אישורים על אהבתה כלפיו ועל חשיבות הקשר שלהם בעיניה. כשהוא יבטא זאת, היא עלולה לתפוס מרחק גדול יותר כדי להגן על תחושת האוטונומיה והנפרדות שלה, וחוזר חלילה. לתיאור זה ייתכנו כמובן וריאציות רבות, אך המשותף לכולן הוא שמבלי להבין את הדינמיקה ההתקשרותית שפועלת על בני הזוג, הדרך למשבר זוגי עלולה להיות קצרה. למצער, בני הזוג עלולים ללכת ולהתרחק זה מזו, ויתקשו לחוות האחת את השני כמשאב משמעותי לאיכות חייהם.
רשום בגוף
עד כאן תיארנו בעיות וקשיים שעשויים להתרחש בכל מערכת זוגית. ייחודו של זוג דתי, שומר תורה ומצוות, הוא התמודדות עם שגרת חיים הכפופה למערכת ההלכתית, אשר מפעילה את מידת הקרבה והמרחק האפשרית בין בני הזוג באופן שאינו תלוי בצורכי בני הזוג ובנסיבות חייהם. זוג נאסר במגע מכל סוג ובקרבה אינטימית למשך 11 יום בכל חודש לכל הפחות, עם הופעת המחזור החודשי אצל האישה, ולעיתים אף לתקופות ממושכות יותר, ללא התייחסות למצבם הרגשי של בני הזוג; לא לפיטוריו של האיש, לא לאובדן שחוותה האישה, ואף לא לדאגה הורית חריפה לאחד מילדיהם של השניים. גם מי שזכו להינשא בגיל ארבעים, לאחר שנות רווקות ארוכות, לא יוכלו לחוות מגע אוהב, מנחם, תומך ומאשר באופן רציף, בשל הצורך להתרחק עם הופעת דימום. זוג צעיר שעושה את צעדיו הראשונים בבניית אמון וחיים משותפים, יחווה שוב ושוב ריחוק כפוי, עוד בטרם פיתח דרכים חלופיות לשמירה על ביטחון רגשי.
ישנם כמובן זוגות ששומרים בשמחה את הלכות טהרת המשפחה ואף מצליחים לגדול, אישית וזוגית, במרחב שהן מאפשרות. אשריהם שזכו. אך לצידם יש לא מעט זוגות שהיעדר היכולת להשתמש במגע כמשאב רגשי, מקשה עליהם בדרכים מגוונות ובעוצמות משתנות. ודוק: אין כוונתי בהכרח למי שמתמודדים עם אובדן טראומטי, פגיעה מינית או נטישה. על פי המחקר, כ־30% מהאוכלוסייה אינם בעלי ביטחון בהתקשרות. ישנם לא מעט שעבורם כל תנועה על ציר הקרבה־מרחק, מעירה כאבים וקשיים או גורמת לניתוק רגשי מתוך מגננה נפשית. עם התקרב עונת הפרישה, כאב עמום ותחושת ריחוק עלולים להתחיל ולעלות אצל אחד מבני הזוג. כעס, עלבון, בושה או אשמה, לצד תחושת הקלה, הם רגשות שזוגות מדווחים עליהם ביתר שאת סביב שינויים על ציר הקרבה־מרחק. לעיתים בני הזוג מצליחים להתמקם באופן זמני במרחק רגשי חדש המתאים להם, אך ייתכן גם שלא. בקרב בני זוג שאינם בטוחים התקשרותית, גם מועד הטבילה המתקרב, אף שהוא מביא עימו את בשורת האיחוד המחודש, עלול לעורר אף הוא תחושות מורכבות.
לדוגמה, אם האישה מרגישה לבד, וכבר שחוקה מן הרצוא ושוב, בעוד הוא מרגיש השתוקקות פשוטה, או אז גם המפגש המחודש עלול להיות סוער ומורכב. המקצבים השונים, החוויות ההתקשרותיות האצורות בכל אחד מבני הזוג, עמדות רגשיות שונות כלפי נפרדות, הזדקקות ומיניות, ולעיתים אף פערים ביחס להלכה – הופכים את העלילה הזוגית החודשית למורכבת ממש.
ברצוני להדגיש שכתוצאה מדינמיקה חזרתית כמו זו שתיארנו, אין הקושי מתמצה רק בימים "האסורים", שבהם המשאב של מגע ואינטימיות פיזית אינו זמין, אלא שתיתכן חוויית ערעור של עצם היכולת לבטוח ולסמוך על זמינותו של משאב זה, גם בימים שבהם מצד ההלכה הוא מותר ואפשרי. כך, גם בקרב בני זוג ותיקים שפיתחו דרכי תקשורת ומיומנים יחסית בביטויי קרבה רגשית בדרכים חלופיות, תיתכן חוויה של חוסר־ביטחון ואף ערעור מובנה ביחס לזמינותו של משאב משמעותי כל כך.
יטענו אולי מי שיטענו, שלזוגות כאלה יש בעיה, ושגם ללא הלכות טהרת המשפחה נדרשת במצבים כאלה עבודה של בני הזוג, באופן עצמאי או בליווי מקצועי. כלומר, שמורכבות כזו צריכה להיפתר בד' אמות של קליניקה ולא של הלכה. בעיניי, זוהי טענה בעייתית. ראשית, מפני שתהליכי טיפול וייעוץ לוקחים זמן ודורשים פניות וכסף. לא לכולם יש משאבים אלו, ולא לכולם יש האמון בתחום הטיפולי. שנית, גם כאשר תהליכי טיפול מצליחים, הם דורשים ליווי של בר־סמכא בהלכה, שיסייע בידי הזוג לעבור את התקופה המתמשכת והסוערת לעיתים, עם הכוונה קשובה כיצד לנהוג מבחינה מעשית במהלכה. ובעיקר, אולי כמו הטענה שלא ייתכן שכדי לשמור הלכה נצטרך להסתמך בקביעות על גוי של שבת, אין זה דבר של מה בכך לטעון כי נדרשת תמיכה טיפולית כדי שבני זוג יוכלו לשמור הלכה.
כמובן, אינני מתכוונת לומר שהלכות טהרת המשפחה הן שיוצרות את קשיי הזוגיות בעולמנו. יעידו על כך הקליניקות המלאות בזוגות מכל הסוגים והמינים, ועל כל הרצף הדתי והחילוני. ובכל זאת, פרקי זמן ממושכים ללא מגע, בתקופות חיים עמוסות ובנסיבות חיים משתנות, משאירים את בני הזוג ללא אחד המשאבים המשמעותיים ביותר להתמודדות עם לחץ, לוויסות רגשי ולתקשורת מקרבת, ומכאן לשחיקה אפשרית של הקשר הזוגי ושל איכות חייהם ובריאותם הנפשית של כל אחד מבני הזוג. עוד בטרם מיניות או לצידה, צורכי הנפש בהרגעה, תמיכה, עידוד ואישור, מבוטאים ומקבלים מענה דרך הגוף באופן טבעי, אנושי וחפץ־חיים. זו אינה דרך פחותה מבחינה פסיכולוגית או מוסרית, ולעיתים אין לה תחליף. היא ראשונית יותר, הישרדותית ממש, טרום־מילולית ורשומה בגוף. לשם הדגמה, חקר מדעי המוח מלמד אותנו שחיבוק הנמשך 20 שניות בלבד מוביל לשחרורו של אוקסיטוצין (הורמון האהבה), המפחית את כמות הקורטיזול, חומר המשוחרר בעת מתח וסטרס, וקשור למדדים רבים של חולי גופני ונפשי.
טקס פרידה חודשי
מול טיעונים אלה ודומיהם, מוכרת העמדה הדתית המנוסחת במילים "לפום צערא אגרא". כלומר, מי שעבורם שמירה על דיני טהרת המשפחה מלווה בצער גדול, יזכו גם בשכר גדול. עמדה קיצונית יותר מעמידה את הקושי כניסיון אמוני ודתי, הדורש מן הפרט לעקוד את רגשותיו וצרכיו, כנים וכואבים ככל שיהיו, ולהכניע עצמו בפני שמיים ובפני ההלכה.
נוכח עמדה מסוג זה, עלינו לקחת בחשבון את מחירה המצטבר של ההתמודדות הקונפליקטואלית החוזרת ונשנית באופן מחזורי, לאורך שנים. מניסיוני, כל הזוגות הדתיים החווים משבר או הידרדרות מבחינת יחסם לדיני הטהרה, החלו בהקפדה הלכתית ברמה גבוהה יותר. עוד יש לשאול: האם בעבר יכולתה של האישה האלמנה לשמוח בשבת גם ללא עוף על שולחנה היוותה מדד לאמונתה בה' ובחכמים ולמחויבותה ההלכתית, או שמא האישה האלמנה הוחזקה כמאמינה ומחויבת, והפוסק עשה כל שלאל ידו מבחינה הלכתית כדי שיהיה עוף על שולחנה בשבת? הפסיקה המקילה, לצד מצוות הצדקה, ערך גמילות החסדים והערבות ההדדית, נועדו כדי להקטין את צערם של מי שאין להם. הם לא הושארו לבד. אמונתם ומחויבותם להלכה לא נבחנו בקפידה על פי אופן התמודדותם עם מחסור.
בהנחה שעמדות אלה אינן ביטוי של שמרנות כתכלית עצמה והשתקה אפריורית, בבחינת חדש אסור מן התורה, הרי שברצוני להעלות את השאלה האם מוצו המאמצים והאמצעים לצמצם את חוויית פגיעתן של הלכות טהרת המשפחה בזירה הזוגית. ועוד, האם נוכח מתקפות מבית ומחוץ, יש לנו כחברה את הלוקסוס להעמיד במבחן עוד ועוד את מוסד הנישואים, את הקשר הזוגי ואת יכולתו של הפרט לאינטימיות?
לאורך ההיסטוריה חלו שינויים רבים במבנה החברה האנושית ובטבען של מערכות יחסים בתוך משפחות ובין בני זוג. גם לאחר עיצובה של הזוגיות היהודית כמונוגמית בראשית ימי הביניים (לפחות בקהילות אשכנז) נראה כי אינטימיות רגשית, חברות ותמיכה, לא היו חלק ממערך הציפיות הזוגי עד לתקופה המודרנית, גם אם הן בוודאי התממשו בקרב זוגות מסוימים. בעולם ליברלי ובתרבות מנוכרת, הנוטה יותר ויותר לתעדף עולמות וירטואליים על פני קשרים מציאותיים, ודאי כאלה המאופיינים במחויבות ואינטימיות, עלינו לחשוב כיצד ההלכה היהודית תוכל לתרום יותר לחיזוק ולהעמקת הקשר הזוגי.
מעבר לפסיקה אישית קשובה, מלומדת ורגישה, אני מאמינה ביכולתה של ההלכה היהודית להוות משאב תומך במוסד המשפחה ולכלל הזוגות באשר הם. לצד ההלכות הקיימות, האוסרות ומרחיקות בגוף, יש מקום לעצב הנהגות שיאפשרו לבני הזוג לחוש את המשכיות הקשר הנפשי והנשמתי שלהם, ולצמצם את תחושת הבדידות הקיומית. אני רואה למשל בעיני רוחי עיצוב של טקס פרידה חודשי, בעונת הפרישה של בני הזוג. טקס שבו הם יזכירו זה לזה כי הם פורשים זה מזה בגופם אך לא ברוחם, ובכל חודש הם מתחייבים מחדש לשמור האחד על ביטחונו ההתקשרותי של השני, גם בימי ההרחקה. יש מקום לעצב הלכות המכוונות לגברים לקראת מועד הקרבה המחודשת, במקביל לטבילתה של האישה, שייתנו ביטוי לאופן שבו האיש מתכונן לחזור ולהתייחד עם האישה שממנה פרש. ואולי יוחזר הנוהג שהאיש מלווה את האישה לטבילה? אפשר גם להידרש להבניית מקומו של השותף השני באדם, הלא הוא האב, במהלך לידה ובתקופה הסמוכה לה. אלה רק חלק מהתחומים שבהם נדרש חידוש וקידוש.
בעיני רוחי אני רואה תהליך שבו ההלכות נלמדות שוב לאור הידע הפסיכולוגי החדש, ומתקיים שיח מעמיק, כן ורציני של תלמידי ותלמידות חכמים עם מומחי גוף ונפש. בדחילו וברחימו אציין כי גם משך זמן הריחוק בין בני הזוג והבחנה בין סוגי מגע שונים, בנסיבות שונות, יכולים להיבחן ולהילמד לאור הידע המקצועי. מבלי שאנו אנשי המקצוע נקבע את גבולות השיח ההלכתי, הרי שנבקש להשמיע את קולם של זוגות שומרי תורה ומצוות המשוועים כי פוסקיה ויועצותיה של ההלכה היהודית, ימשיכו וישתמשו בכוחה רב השנים וברוחב הכתפיים המאפיין אותה, כדי לשמור על המשאב האנושי הייחודי והאיכותי כל כך הקרוי קשר אינטימי מיטיב, המשמש משענת תומכת נוכח אתגרי ומאבקי החיים.
בפני ההלכה היהודית עומדת הזדמנות להמשיך ולהעצים את הברית שבין איש ואישה ואת קדושת המשפחה היהודית ולעסוק בתיקון עולם ממש, כך ש"הישן יתחדש והחדש יתקדש ויחדיו יהיו לאבוקות אורים על ציון". מעבר לתכנים הספציפיים הרלוונטיים לסוגיה הנוכחית, כפי שפירטנו, בפני אנשי ונשות ההלכה נקרית הזדמנות להגביר את האמון, את החיבור ואת תחושת הרלוונטיות של השיח ההלכתי לסוגיות המשמעותיות לקיום האנושי בכלל ולציבור היהודי־דתי בפרט. ובכל מקרה, את הידע שצברה האנושות ואת הכאבים שחווים אנשים המבקשים לשמור הן על הזוגיות שלהם, הן על עצמם והן על ההלכה היהודית, חובה עלינו בעלי הידע והניסיון להניח על שולחנם של הפוסקים ושל היועצות. כי תורה היא וללמוד אותה צריך, כדי להרבותה וכדי לתמוך בשומריה.
כולי תקווה כי יימצא הרצון וממילא הדרך לחבר בין תורה מסיני לאתגרי הזמן, לטובת חיזוקם ועידודם של שומרי ההלכה ולטובת ריבוי שלום בית בישראל. זוהי המוטיבציה הכנה שלי, זו ולא אחרת. מי ייתן ומן השמיים יסייעו בעדנו ויהיו הדברים לברכה. #
ד"ר גליה דילר־זקס היא פסיכולוגית. עבודת הדוקטורט שלה עסקה ב"ביטחון בהתקשרות כמשאב להתפתחות אמונית ואישית"
