כל מבקר בדובאי רגיל לראות את הבניינים הגבוהים ומכוניות הפאר, האיים המלאכותיים ומזרקות הענק, אך אני ניסיתי להכיר בביקורי את הקהילות היהודיות שהתחדשו לאחרונה באיחוד האמירויות. עוד לפני הסכמי אברהם החלו יהודים להגיע לאמירויות, בעיקר לדובאי ולאבו־דאבי, ולקבוע שם את מושבם העסקי ואת ביתם היהודי. בעשור האחרון, מאות משפחות יהודיות מכל העולם מתגוררת בדובאי ובאבו־דאבי. רבים צפויים להגיע בשנים הבאות, ולהביא לצמיחה דמוגרפית בקהילות היהודיות.
איחוד האמירויות הערביות היא מדינה הממוקמת במפרץ הפרסי, פדרציה של שבע מונרכיות שונות, שכל אחת נשלטת על ידי שליט מקומי: דובאי, אבו־דאבי, עג'מאן, פוג'יירה, ראס אל־ח'ימה, שארג'ה ואום אל־קיוין. אמירות דובאי היא השנייה בגודלה בין האמירויות באיחוד, אחרי אבו־דאבי המשמשת גם כבירת המדינה. בסך הכול חיים באיחוד האמירויות כ־10 מיליון בני אדם. רק עשרה אחוז מתוכם הם תושבי המקום המקוריים. הרוב המכריע הם אזרחים זרים מהודו, סרי־לנקה, פקיסטן, סעודיה, לבנון, איראן ואפגניסטן.
המהפך הגדול של דובאי החל בשנות השבעים של המאה העשרים, עם גילוי הנפט באזור. כך הפכה דובאי מכפר דייגים שהתפרנס משליית פנינים, למרכז סחר עולמי ולמעצמה כלכלית ופוליטית. ההתפתחות הייתה מהירה וחסרת תקדים. מורגש הצורך של הממשל להיות מספר אחת בעולם בתחומים רבים: הכי גדול, הכי גבוה, הכי מרשים, הכי מהיר וכו'. דובאי היא עיר יפה, מעט מלאכותית ואף מנקרת עיניים, ובשל כך יש הקוראים לה "דיסנילנד של המזרח התיכון". הדת הרשמית באמירויות היא האסלאם, והזרם הסוני הוא הרוב השולט. דובאי נחשבת לאחת המדינות העשירות בעולם, והיא בעלת משטר מלוכני.
אין ארגון גג
הקהילה היהודית המתפתחת בדובאי ייחודית בכך שנוצרה יש מאין. היא מגוונת מבחינת סגנון היהודים ומקורם, שפותיהם ומנהגיהם, ותחומי עיסוקם. יהודים החלו להגיע לאמירויות בשנת 2010, כל אחד באופן עצמאי, ועם הזמן התאחדו לכדי קהילה. כיום, יהודים רבים רואים את דובאי והאמירויות כביתם ומתכננים את עתידם במדינה. הקהילה היהודית של דובאי מגיעה מאזורים שונים בעולם; ישנם אנשים מישראל, ארה"ב, אנגליה, צרפת, לבנון, גרמניה, רוסיה, ספרד. לדובאי הגיעו אנשי עסקים, דיפלומטים, רופאים, מחנכים, מעצבים, סוחרי יהלומים, מסעדנים, אמנים, משגיחים ואקדמאים.
יש משהו ייחודי בחזרתם של היהודים לאמירויות. יהודים התגוררו בעבר בארצות מוסלמיות, והיחסים עם השלטון והאוכלוסייה המקומית התאפיינו לרוב בסימביוזה והרמוניה. עד שנת 1948 התקיימו בארצות האסלאם קהילות יהודיות שמנו כמיליון יהודים, חלקן קהילות עתיקות; אבל בעקבות הקמת מדינת ישראל, רובן נעלמו לחלוטין. חזרתם של היהודים לאמירויות איננה המשך ישיר של החיים המשותפים בין יהודים ומוסלמים, אלא ניסיון מחודש שדורש הבנה של המציאות והתרבות הייחודית, רגישות ותכנון. המציאות שנוצרה בעקבות הסכמי אברהם איננה בגדר החזרת עטרה ליושנה, אלא מציאות חדשה.
מנהיגי הקהילות בדובאי שואפים לבנות עתיד יהודי לא רק בבניית בניינים, אלא בעיצוב קהילה יהודית חדשה במדינה מוסלמית ופיתוח חיים יהודיים בעלי אופי ייחודי שיתאימו לאתוס החמלה והסובלנות של איחוד האמירויות. בשיחות עם ראשי הקהילה התרשמתי שהדברים נעשים מתוך מחשבה ומודעות. היהודים שהגיעו לדובאי מאמינים שיש ערך וחשיבות בעצם נוכחותם במדינה, שכן יש בכך חיזוק להסכמי אברהם ומודל לנרמול היחסים ולדו־קיום יומיומי בין יהודים ומוסלמים.
בתקופה קצרה יחסית הצליחו היהודים שבאו למקום לבנות תשתית לחיים יהודיים באמירויות. בדובאי יש ארבעה בתי כנסת, חמש מסעדות כשרות ושלושה שירותי קייטרינג כשרים. בכל שבת יש לפחות חמישה מניינים פעילים בדובאי ובאבו־דאבי, ובחודשים האחרונים התקיימו שלוש חגיגות של הכנסת ספר תורה לבתי הכנסת. ישנם גן ילדים, מרכז יהודי ומקווה פעיל, וכעת חושבים על הקמת בית ספר יומי בעיר. בשנים האחרונות מגיעים מאות אלפי תיירים יהודים, מכל העולם, להתרשם מהפלא העולמי ששמו דובאי, וגם הם תומכים ועוזרים לחזק את הקהילות היהודיות.
נכון להיום, לא קיימים באמירויות ארגון מרכזי או פדרציה המאחדים את כל היהודים והארגונים היהודיים. הקהילות היהודיות מצויות בתחילת דרכן, ואיחוד קהילתי דורש תהליך ארוך. מאידך, התחושה היא שהשלטון המקומי דווקא מעוניין ביצירת קשר עם גורם מרכזי ולא עם כל קהילה ומנהיג לחוד.
מצה תימנית באבו־דאבי
איחוד האמירויות היא מדינה מוסלמית, ועל פי החוקה המקומית, האסלאם הוא הדת הרשמית. ועם זאת, המדינה חרטה על דגלה יחס של כבוד לדתות אחרות. הסובלנות האמירותית אינה מוגבלת ליהודים, והיא מתקיימת גם כלפי הינדים, בודהיסטים וסיקים ונוצרים. הממשל המקומי מפגין יחס חיובי ותומך כלפי הקהילה היהודית והחיים היהודיים במדינה. עם זאת, באופן רשמי כל פעילות דתית דורשת אישור מהרשויות. אפילו הקמת בית כנסת או מניין חדש, או קריאת המגילה בפורים, דורשים אישור ממשרד הסובלנות.
היהודים שפגשתי חזרו והדגישו בפניי שהם מקבלים יחס חיובי מהממשל, המעוניין שהיהודים ירגישו בנוח במדינה ויוכלו לחיות בה את חייהם הדתיים ולקיים את עסקיהם. הסובלנות הדתית, והחוקים הנוקשים ביחס לאלימות, מאפשרים גם למי שצועד ברחובות דובאי כשהוא חובש כיפה לראשו, לחוש בנוח. כפי שאמר לי יהודי המתגורר בעיר: "יותר בטוח ללכת עם כיפה בדובאי מאשר בפריז".
אחת החוויות המיוחדות בביקורי באבו־דאבי היה מפגש עם ארבע המשפחות האחרונות של יהודים תימנים שעזבו את תימן. עד לפני 15 שנה, היו בתימן כ־1,500 יהודים; כיום נשארו רק שלוש משפחות, חמש נפשות בסך הכל.
לפני כשנתיים, שליט איחוד האמירויות מוחמד בן־זאיד קיים מעין מבצע מיוחד והבריח את המשפחות האחרונות של יהודי תימן לאבודאבי. הוא שלח את מטוסו הפרטי להביא את המשפחות, ובכך הציל אותן מהמצב המסוכן שבו היו שרויות ונתן להן אפשרות לחיים חדשים במדינתו. בזכות המלך, ארבע משפחות המונות 30 נפשות זכו לחיים חדשים וחופש דת.
שוחחתי ארוכות עם בני המשפחות: הסבים והסבתות, ההורים, צעירים וילדים. היה מרגש לראות עד כמה המשפחות ממשיכות לשמור על המסורת התימנית מלפני אלפי שנים גם על אדמת האמירויות, בעיר החדשה והמודרנית. בביתם של יהודי תימן באבו־דאבי שמעתי את הילדים שרים את קריאת התורה בהגייה ובניגון תימניים מסורתיים, וזכיתי לאכול מרק תימני מקורי. כיוון שהביקור התקיים לפני פסח, ביקשנו מבני המשפחות להדגים את אפיית המצות התימניות. כידוע, היהודים התימנים נוהגים להכין מצות רכות על פי המסורת העוברת אצלם מדור לדור. הסבתא, הבת והנכדה, אפו את המצות בטאבון מיוחד שהגיע עימם מתימן במטוסו של המלך. בפחות מחמש דקות מרגע הלישה עד האפייה, המצות היו מוכנות.
ראשי הקהילה היהודית בדובאי מעריכים שיהודים רבים ימשיכו להגיע לאיחוד האמירויות ושהקהילה תגדל באופן משמעותי. הסובלנות, הכלכלה, הביטחון האישי והמאמצים של השלטונות, הם לדעתם ערובה להמשך הצמיחה היהודית. המטרה של היהודים באמירויות היא לחדש מודל של חיים יהודיים במדינה מוסלמית, מתוך דו־קיום ורגישות לנושאים הפוליטיים שעל סדר היום העולמי.
